המדור השבועי בשיתוף פוסט אפ והפעם מידן בורוכוב, סער ברעם, אריק גנות והאורחים המכובדים: ניל קרמר מהעמוד הודיניל, ועמית זילברבוש מהעמוד שיימס ברשת.

 

שאק לקח קשה את החוזה של רודי גובר, האם לשאק היה מקום של כבוד בכדורסל העכשיו?

מידן בורוכוב: התגובות של שאקיל קצת מוגזמות ואני די אוהב את הבן אדם. לא כל כך לעניין להתעסק בכיסו של מישהו אחר.

שאק היה כנראה דומיננטי מאוד כיום אבל יכול להיות שהיה לו גם מיס-מאץ הגנתי מול גבוהים שקולעים שלשות. הכדורסל היום שונה, הסנטרים כיום מאוד מוכשרים, פשוט סיטואציה של משחק שלא מבוסס על גבוהים. כיום רוב הסנטרים הם פאוור פורוורדים של פעם, כמעט ואין מקום למשחק של 3 גבוהים שלפחות 2 מהם מסוגלים לנפק שלשות.

כנראה ששאק היה דומיננטי, אבל הוא היה תלוי בצוות סביבו.

 

עמית זילברבוש: אם יש משהו שמאז ומתמיד מבאס אותי במשחק הוא ההעובדה שהוא מתגמל גנים טובים על פני דברים האחרים. ככה אנשים כמו עופר פליישר, רודי גובר ושאקיל אוניל מוצאים עצמם באותה תשובה. מעולם לא התחברתי מדי לשאקיל, שחקן אימתני שלא מסוגל לשים סל ממרחק של יותר ממטר. כן זה פשטני, כן אתלטיות, כן הכי קורדינציה בלה בלה אבל בסוף מה שהבדיל אותו זה הגוף שלו הרבה יותר מכשרון הכדורסל. כנראה שהוא עדיין היה עושה מספרים היום, כנראה שיש לו מזל שנולד מתי שנולד וכנראה שגובר לא שווה כל כך הרבה כסף, אבל יאללה, מה עולה לו בבריאות לפרגן לאחרון הדינוזאורים?

 

ניל קרמר: ברור שלאחד מהסנטרים הכי טובים ודומיננטיים יש מקום של כבוד בכדורסל העכשווי. בנוגע לסוגיית החוזה כשלעצמו, אין ספק שזה הרים הרבה גבות מסבי לעולם, אך נשאלת השאלה – מה כבר יוטה יכלו לעשות? כלומר, במצבה הנוכחי, עם דונובן מיטשל כסופרסטאר וגובר כעוגן הגנתי -וגם התקפי, כאחד משחקני הפיק אנד רול הטובים בליגה – לא היו יותר מדי ברירות. מה גם שיוטה היא "שוק קטן" לעומת מקומות אטרקטיביים יותר. בפעם האחרונה גורדון הייוורד עזב אותם לבוסטון, לפני כן היה את סיפור דרון וויליאמס שלא רצה להשאר. אז עד שיש לך את אחד הסנטרים הטובים בליגה, לא תשאיר אותו? כבוד ליוטה על המהלך.

 

אריק גנות: בהחלט כן. רבים זוכרים את שאק כסנטר מפלצתי ודומיננטי בצבע, אבל שוכחים איך הוא הגיע לליגה כפריק אתלטי, כמה זריז הוא היה ואת יכולת המסירה המצוינת שלו. לו שאק מודל 92' היה מגיע לליגה כיום הוא כנראה לא היה מגיע למשקלים שאליהם הגיע, אבל היה זריז מספיק בהגנה כדי לצאת לקלעים ועדיין להוביל את הליגה בחסימות. ומי שחושב שהפוסט אפ מת – יכול להסתכל גם היום על מה ששחקנים כמו זאיון ואמביד עושים.

 

סער ברעם: שאק היה דומיננטי מאי פעם בכדורסל של היום. כמובן בהנחה והיה לו מוסר עבודה קצת יותר רציני ממה שהיה אז. איזה מפלצת התקפית והגנתית הוא היה בפריים. עם כל הכבוד לגובר, שאק בפריים היה אתלטי, מהיר ופינישר טוב ממנו עשרות מונים. בעידן של היום הוא היה גם משחק עם קלעי שלשות שזה כל התפקיד שלהם, בסגנון דוויט הווארד באורלנדו רק מוצלח יותר. ודווייט הגיע עד גמר הליגה, להזכירכם. עם המחשבה על שאק בפריים בכדורסל של ימינו, זה לא סותר את זה שהוא בכיין ואת זה שאורלנדו לא הסכימו לתת לו חוזה בגלל ניהול כושל. שיהנה בפאנל, יעשה שאקטין ובעיקר ישתוק.

https://www.youtube.com/watch?v=4I1pvsQH7o4

מה עובר על טורונטו? הראפטורס לא נראים טוב מפתיחת העונה, האם הם מסוגלים לחזור לעצמם?

סער ברעם: הם לא יחזרו לעצמם. בשנתיים האחרונות הם ויתרו על שתי חתיכות חשובות: החתיכה שהביאה להם אליפות והחתיכה שהביאה אותם למעמד של קונטנדרית רצינית. עד ההגעה של קוואי לטורונטו, הם היו קבוצה טובה במזרח שחוטפת כאפה מלברון כל פעם. הניסיון (גאסול, איבקה) אבד להם. עכשיו אני חושב שהם יקנחו את הפלייאוף ממקום 8 רק בשביל להפסיד לקבוצה בשלה מהם. הם יהיו טובים יותר בהמשך, אבל לא המכונה המשומנת של ניק נרס שהתרגלנו לראות. סיאקם לא ממלא את החור של קוואי והם חייבים מס' 1 כאופציה התקפית ועוד וטרן שרוצה טבעת. שחקנים שדומים לג'וליוס רנדל, ג'ארט אלן וקולין סקסטון. החלקים החסרים בפאזל.

 

מידן בורוכוב: טורונטו חוותה טראומה לאחר האליפות, הם איבדו את קוואי אבל המשיכו להיות קבוצה תחרותית.

יכול להיות שהעובדה שהקבוצה לא משחקת בקנדה משפיעה עלייה לרעה. גם בסדרה מול בוסטון היא הפסידה את כל משחקי ״הבית״ בסדרה.

אני מאמין ביכולת של ניק נרס למזער נזקים ולאפשר לטורונטו להיות קבוצה תחרותית, אם לאחר שליש עונה המצב יהיה רעוע, לחשוב על להקריב את העונה הזו עבור בחירה גבוהה בדרפאט הבא עשוייה להיות שיחוק רציני טורונטו.

 

עמית זילברבוש: לפני כמה ימים התפרסם הציוץ הזה:

 

מאז סטף הספיק לקלוע 62 (ואז עוד 30) ובעיקר לנצח. סיאקם עם 22 ו-32 אבל עדיין – הפסדים.

בלי איבאקה וגאסול הראפטורס קצרים, פאוול מאכזב והראפטורס שמשחקים מחוץ לאולמם הביתי (כשממילא אין קהל) נראים מנפגעות העיקריות מהמצב החדש. עדיין, במאזן 6-1, כשהמזרח כל כך צפוף (2.5 משחקים מהמקום השני ל-11), עוד לא אבדה תקוותם.

לא הייתי גבוה מדי עליהם גם בתחילת העונה אבל הם בטוח יתאוששו. עם הפליי-אין יש יותר מקום לתקן (לצערי, אפקט לא חיובי של העניין לטעמי), אני מאמין שהם יהיו בפלייאוף בסופו של דבר.

 

ניל קרמר: כנראה שטמפה היא עיר מקוללת וזה מסביר הכל. ועכשיו ברצינות – הקבוצה איבדה את צמד הספרדים שלה, שחקני מפתח מעונת האליפות (איבקה, גאסול). זו הפתיחה הגרועה ביותר של הראפטורס ב15 השנים האחרונות, ואני מייחס לזה בעיקר ששני שחקני הרוטציה החדשים (ביינס, לן) מסתגלים לתפקידיהם החדשים בקבוצה. חשוב לציין שרק אחד מבין השניים (ביינס) מסוגל לקלוע מחוץ לקשת. מה שמאפיין את טורונטו של ניק נרס היא משחק ההגנה, שאותו הקבוצה לא משחקת כרגע בצורה מספיק טובה. אני חושב שהם יצליחו לצאת מהמשבר הזה שכן נרס הוא מאמן ענק ויש לו את חומר השחקנים הנכון בשביל להצליח לבצע ריצת פלייאוף.

 

אריק גנות: טורונטו היו אובראצ'ברים הרבה שנים, אבל כנראה שיש גבול למה אפשר לקחת מהם ועדיין לצפות לקבל קבוצת טופ 4 במזרח. הם שרדו איכשהו אל האובדן של קוואי וגרין, אבל גאסו ואיבקה קצת יותר מדי.

צריך לשים לב גם לפסקל סיאקאם, שלא מצליח לחזור לכושר שלו מהעונה שעברה. בפלייאוף הוא נכשל בהובלה של הקבוצה, ונראה שהיכולת הזו נמשכת גם לעונה הנוכחית. הוא צעיר ובריא, כך שכנראה ההסבר אינו פיזי, אבל כבר ראינו שחקנים שמאבדים את הביטחון וירדים רמה או שתיים ביכולת.

לאן נעלמו הדרמות? יש מיעוט יחסי של משחקים צמודים ולא מעט בלו-אאוטס, יש הסבר לתופעה?

אריק גנות: כשמוסיפים אווירת עונה רגילה למשחקים ללא קהל, כנראה זה מה שמקבלים. שום משחק לא חשוב במיוחד, אין מי שידחוף קדימה למרות זאת, לכולם ברור שהמטרה המרכזית של העונה הזו היא איכשהו לשרוד עד סוף משבר הקורונה – אז לא מתאמצים במיוחד כשלא הולך.

 

סער ברעם: עונה רגילה, כל מאומת (גם אם הוא לא חולה) נכנס לבידוד, השופטים מתנהגים כמו שוטרים ומעיפים אנשים שמתחילים לריב. משעמם. זו תחילתה של עוד עונה רגילה, רק שחיכינו כמו טטל'ה והשעון הביולוגי שלנו השתבש. היינו אמורים להיות עכשיו כבר אחרי ניסויי הכלים של המאמנים. זה מרגיש כמו פרי-סיזן. גם בלי קהל… דוגמה לתחרותיות: לברון לא היה מתאמץ להגיע למקום הראשון במזרח כשהיה שם כי זה לא מביא לו כלום, ואני מסכים איתו. אין טעם להתאמץ כי אין תגמול. התחרות במערב מביאה אותו לעוד עונות בקנה מידה היסטורי, ואת הלייקרס לצמרת המערב שוב. השאר עדיין בחופשה בעונה של 72 משחקים.

 

מידן בורוכוב: דווקא בפלייאוף האחרון היה מיעוט יחסי של בלו אאוטים. נראה שבימים מסוימים קבוצות קולעות ללא הכרה וללא רחמים מ-3, בשילוב של ערב רע מרחוק של הקבוצה שממול גורם לתוצאות והפסדים אסטרונומים. בזמן שהעונה מקוצרת והמשחק הבא מעבר לפינה, אפשר להבין למה קבוצות מוותרות על משחקים מוקדם. מרגיש שחלק מהקבוצות עדין לא הסירו את החלודה.

אני מקווה שהסטטיסטיקה תתיישר ונראה משחקים צמודים ואיכותיים במהרה.

 

עמית זילברבוש: הייתה לי תחושה כזו אז פניתי לאלוף המספרים מ – insignifistats  הלא הוא אור עמית להבהיר. התוצאות לא הפתיעו (זה היה רק אחרי 3 משחקים, מאז היו לנו כמה מותחנים אבל זרמו) – מאז האיחוד ההפרש הממוצע עומד על בערך 11 נקודות. העונה ההפרש הממוצע הוא 12.4 (מקום חמישי בהיסטוריה). עונת 15-16 ו89-90 היו עם ההפרש הגבוה ביותר (12.93).

אני חושב שללא קשר לעונה הספציפית השלשות מביאות איתן שונות מאד גבוהה. מילווקי שברה שיא ליגה עם 29 שלשות (מ-51, 57%), משחק אחרי שזעזעו עם 7 מ-38 (18%).

ההפרשים יתאזנו, יהיו מותחנים, אבל בגדול התלות העולה בשלשות לא מבשרות טוב לכדורסל.

 

ניל קרמר: הדראמות לא נעלמו, הן פשוט מגיעות (לצערי) ממקומות שהן לא קשורות לכדור הכתום, כדוגמת הסיפור עם הפשיטה על הקפיטול שכמעט ועצרה את הליגה – מה שלא קרה – אך הוביל לגל מחאות בתחילת המשחקים באותו הלילה. ההסברים למשחקים כשלעצמם, היא בחסות העונה הקצרה-צפופה-מקוצרת שבאה עלינו לטובה. שוק השחקנים החופשי, הדראפט ועוד נדחו וזה גרם להרבה קבוצות לא להכין את עצמן כראוי לעונה ולכן אני סבור שבהמשך הקבוצות והשחקנים יחזרו לעצמם למשל: לוקה דונצ'יץ' שפתח את העונה בצורה פושרת בסטנדרטים שלו ועכשיו נראה שהוא חוזר better than ever

פניקס על אמת? מה צפוי לה בהמשך העונה ועד כמה כריס פול משמעותי עבורה?

ניל קרמר: The real deal, baby. ראינו את החשיבות ומה התרומה (האדירה) של כריס פול בעונה שעברה באוקלהומה סיטי, מקבוצת לוטרי לקבוצת פלייאוף מצויינת שהודחה רק לאחר 7 משחקים! אז כן, כריס פול הוא מנהיג, עושה את השחקנים סביבות להרבהההה יותר טובים ו.. לדווין בוקר לא היה רכז pass first ברמה של פול שידע להפעיל אותו ושההגנות יתרכזו גם בכריס פול. תוסיפו לזה את אייטון, שהפעם פותח את העונה בצורה "חלקה" – ולא בהשעייה ל-25 משחקים כמו בעונה שעברה + ברידג'ס ממשיך בקו השיפור +  קראודר שהגיע ממיאמי, יחד עם קמרון ג'ונסון שהראה מה הוא שווה בבועה.. וגם "הסופר סאב" שלהם – דריו שאריץ'.

 

אריק גנות: הסקת מסקנות משבועיים ראשונים כמעט אף פעם לא מומלצת, והמקרה של פיניקס לא שונה. כמה נצחונות בתחילת העונה לא בהכרח מעידים על המשכה.

מצד שני, יש הרבה סיבות לחשוב שפיניקס על אמת. קודם כל – כריס פול הוביל עוד בעונה שעברה סגל הרבה פחות מוכשר למקום החמישי המזרח. עוד לפני שהגיע, פיניקס נראתה מדהים בבועה ופספסה את הפליי אין במשחק אחד. חוץ מפול כל השחקנים של פיניקס צעירים, כאשר שלושה מששת מובילי הדקות נמצאים בעונה שניה או שלישית וצפויים להשתפר.

ההתאמה המקצועית של פול לקבוצה מצוינת, הוא מחזק אותה במנהיגות, בהגנה ובריווח יחסית לרוביו. לכן הוא משמעותי מאוד.

 

סער ברעם: כריס פול הוא גיים צ'יינג'ר לכל קבוצה. מעבר לזה שהוא שחקן היכל התהילה בוודאות מבחינתי (עוד לפני יוסטון), יש לו אינטליגנציית כדורסל מהגבוהות שראיתי אי פעם. בכל עונה הוא מוכיח שגם בלי האתלטיות שהייתה לו בתחילת הקריירה (ולא הסתמך עליה) אין משהו שמחליף את המוח שיש לו. התודעה שלו סוחפת את הקבוצה, מייצרת ווינרים ובולדוזרים, ואחרי יוסטון ואוקלהומה אנחנו רואים את זה גם בפיניקס. זה יחזיק עד שהוא ייפצע, ככה שאני מציע לסאנס לשמור עליו. שחקן מדהים, הגנתית והתקפית. ואני גבוה ממנו. את מה שיש לו רק משהו אחד יכול ללמד – להיות, במשך מאות משחקים, שחקן טופ.

 

מידן בורוכוב: פיניקס בהמשך ישיר לבועה. היא קבוצה טובה. התוספת של פול מאוד משמעותית. יש אולי ספק על הווינריות שלו בפוסטסיזן אבל אין עוררין על יכולת המנהיגות שלו. הייתה ביקורת על החוזה שלו אבל הוא מוכיח שהוא שחקן חשוב גם בגילו.

פיניקס תהיה בפלייאוף השנה, אני מאמין שהם מסוגלים לסיים במקום ה 4 ואולי להרוויח ביתיות בפלייאוף בהנחה שחוזרים לשגרה.

 

עמית זילברבוש: הקבוצה שנכנסה ללב עם ה"כמעט" בבועה, נסחפת על הגל ההוא ונראית נהדר. שלחו את אוברה לזרוק לבנים, הביאו את קראודר וכמובן כריס פול הביא מנטליות של מנצחים (כן, אני יודע שזה סוג של אוקסימורון). מקום תשיעי באופנסיב רייטינג, ומה שיותר מפתיע, מקום שישי בדפנסיב רייטינג. דווין בוקר כבר לא צריך לקלוע 70 ולהפסיד. ירד העונה ב-5 נק' למשחק, ועם פול לידו כמנטור זה כנראה כבר פחות משנה. מיקאל ברידג'ס יהיה מועמד למשתפר העונה, עלה מ-9 נק' למשחק ל-14 וקולע כמעט 50% מהשלוש. לדעתי היא על אמת. כלומר תהיה קבוצת פלייאוף. השאלה רק כמה יסתדרו שם בלי את דרגאן בנדר.

המלצה על סרט טוב שעוסק בכדורסל לסגר? (בינג׳ הריקוד האחרון היה בסגר הראשון)

עמית זילברבוש: יש באמת הרבה סרטי כדורסל טובים, רובם כבר נידונו ודורגו. מבחינתי בטופ תמיד יהיה white men can't jump, כמובן מקום שני רק ל"מלך הסלים". אם אני מנסה לחשוב על משהו קצת פחות מוכר (ממש טיפה, הרי 30 על 30 זה קלאסיקות אחד אחד) – הייתי ממליץ על "פעם אחים" המעולה שנעשה על דראזן ו-וולאדה על רקע המלחמה ביוגוסלביה.

המלצה אחת נוספת, אל תשפטו אותי עלייה אבל לדעתי סרט סופר חמוד ולא מוכר לכל – "אסון מהלך" שבמרכזו הוא סרט רומנטי אבל יש שם הופעות קומיות משעשעות ביותר של לברון (וקצת של אמארה).

המקום היחיד בשנים האחרונות שהצלחתי לא להיות הייטר שלו.

ניל קרמר: The Final Shot. סרט תיעודי (שעה וחצי) על חייו של טוני פארקר, הרכז הצרפתי האגדי של הספרס, מהילדות שלו בצרפת, דרך המשחקים בסן אנטוניו ועד לאליפות הראשונה. בונוס: קובי בריאנט התראיין לסרט זה. המלצה חמה לכולם.

https://www.youtube.com/watch?v=JL2Zh8OVKwY

אריק גנות: לא יודע כמה הוא זמין בנטפליקס, אבל סרט הכדורסל האהוב עלי בכל הזמנים הוא "בלו צ'יפס" עם ניק נולטי, אבל חשוב יותר – שאקיל אוניל ופני הרדאווי. זו דרמה מצוינת, גם הזדמנות לפגוש את הפרסונה הטלוויזיונית יוצאת הדופן של שאק, וגם הצצה לעולם הגיוסים למכללות שרוב אוהדי הכדורסל בארץ לא חושבים עליו בכלל. מומלץ בחום.

סער ברעם: אני ממליץ על הסרט מאניבול בכיכובם של בראד פיט וג'ונה היל. הוא לא על כדורסל, אלא על ניהול נכון, על להכניס שחקנים לשיטה ותרבות ארגונית. על עבודת ה-GM. יש הסרטים המוכרים כמו 'יש לו את זה', 'המאמן קרטר' ועכשיו הסרט של טוני פארקר. הפסקתי באמצע. אולי אסיים אותו כדי לכבד. אולי לא, אני במילא מתעלק על אחי שמשלם לנטפליקס. הבנתי שהסדרה על טוטנהאם טובה ואני מתכוון לצפות בה. לא זוכר איך קוראים לה בשביל להמליץ, אבל תראו מה מאמן כמו מוריניו עושה. ואם בדקתם את מוריניו בנטפליקס, אל תראו את הפרק של המאמן עם דוק ריברס. הדבר הזה הוא כדור שינה.

מידן בורוכוב: אני אשמח להמליץ על סרט בסדרת המופת 30 על 30. לשרוד ולהתקדם שעוסק באליפות הבלתי נתפסת של צפון קרולינה סטייט ב 1983.

לפעמים לא צריך תסריטאי הוליוודי מוכשר בשביל לקבל דרמה וסיפור שהוא מעל לכל דמיון. המסע של הקבוצה היה מדהים, ניצחונות במשחקים צמודים בניגוד לכל הגיון. סיפור של קבוצה שכונתה קבוצת הגורל. ויש נגיעה גם לג׳ים וולואנו האגדי.

זה סרט שגורם לי להתרגש בכל פעם מחדש. מי שלא ראה מומלץ גם הסרט על פטרוביץ' ודיבאץ' בסדרה. תביאו ממחטות.