המדור השבועי בשיתוף פוסט אפ מגיע בשבוע השני לדון בנושאים שעל הפרק, עם חמישיה לפלייאוף: מידן בורוכוב, סער ברעם, אריק גנות, שרית שוויד ואורח מיוחד: יובל עוז מהעמוד מרגישים NBA
שנה חדשה, תקוות חדשות. מה היית רוצה לראות העונה?
שרית מרקוביץ' שוויד: מה שהכי הייתי רוצה לראות העונה זה משחקים מול קהל וחזרה לשגרה אמיתית ולא שגרת קורונה, אבל היות ולא יודעים מתי זה יקרה אבחר במשהו קצת יותר ריאלי וישים.
הייתי רוצה לראות את הסאנס מגיעים לפלייאוף. כריס פול, בן 35, מצא את ייעודו בחיים. הוא קואצ'ר. עונה שעברה הוא עזר לת'אנדר ועכשיו הגיע לפיניקס לעזור לבוקר ולאייטון להגיע לפלייאוף לראשונה מאז עונת 2009-10.
מידן בורוכוב: מעל לכל הייתי רוצה לראות חזרה של קהל למגרשים, למרות שאת רוב המשחקים אני צופה במיוט…. אין תחליף לדבר האמיתי.
מבחינת כדורסל הייתי שמח לראות את הלייקרס לוקחת אליפות נוספת.
זה יהיה משמח שאבדיה יצליח ויצדיק את ההייפ סביבו, נכון לעכשיו זה רחוק מאוד מלהיות זה.
כרגע המשחקים באווירה של פרי-סיזן, הייתה מצפה לעלייה משמעותית באינטנסיביות וברמה של המשחק, הגנה היא לא מילה גיסה.
סער ברעם: אם משהו שראינו והייתי מבסוט ממנו זה המתח שנוסף למשחק האולסטאר. הם הצליחו לייצר משהו ששווה לשחק עבורו, וככה גם הייתי מצפה שישחקו בעונה הרגילה ולא רק אחרי ׳פגרת האולסטאר׳ (שכרגע לא תהיה, כמובן). אז להוסיף מתח מסוים במשחקי ליגה, אולי תרומה מינורית לעמותות מסוימות במשחקים. שיהיה על מה לשחק מלבד המשכורת, שתכנס כך או כך. אולי שחקנים יתחילו לעשות קצת הגנה. זה יחליף את ה-NBA Cares שבטח לא יהיה במתכונת הקרובה. בעולם הכדורסל, יש לנו משחק בין קבוצות כל יומיים במקרה ׳המרווח׳ של הסיפור. הרבה יותר מדי, ודווקא בהזדמנות שיכלו לבנות את הלו״ז קצת אחרת.
אריק גנות: הכי חשוב – את סוף הקורונה, ואת הקהל חזרה במגרשים.
בגזרת השחקנים – פריצה גדולה משחקן לא צפוי, כמו שקוואי פרץ בזמנו. אולי או ג'י אנונובי הופך למנהיג התקפי בטורונטו, או מרקוס סמארט עולה ל-20 נק' למשחק.
וגם את דני אבדיה זוכה להוביל התקפה בוושינגטון, אבל זו כנראה סתם חזירות.
יובל עוז: הרבה יותר קל לי לענות על השאלה הזו בשלילה. לא הייתי רוצה לראות ביטולי משחקים בגלל הקורונה. אני חושב שכדי שהעונה הבאה תהיה כבר עונה רגילה לחלוטין זה הכרחי שהעונה הזו תהיה כמעט עונה רגילה לחלוטין, ובשביל זה צריך מינימום ביטולים ודחיות. ואולי בסוף העונה אפילו נראה כבר יציעים מלאים.
ברמה המקצועית, הכי הייתי רוצה לראות את יאניס מפתח אלמנט במשחק שלו שיוכל לעזור לו מול כל מיני באם אדבאיו למיניהם. בלי זה, קשה לי לראות את הבאקס עושים את קפיצת המדרגה הדרושה בפלייאוף, למרות הצירוף של ג'רו הולידיי.
האם ההפסד ההיסטורי של הקליפרס לדאלאס הוא "ביג דיל"?
יובל עוז: הנטייה הטבעית שלי היא להגיד לא. זה משחק עונה רגילה, אחד מתוך 72, והקליפרס ידועים לשמצה בכך שהם גרועים במיוחד במשחקים של ראשון בבוקר. תוסיפו לזה את העובדה שקוואי לא שיחק ומד ההתרגשות שלי נשאר יחסית קרוב לאפס.
אבל זאת הייתה באמת התבזות ייחודית שמצביעה על כך שיש עוד דברים רקובים בתוך הקליפרס. יכול להיות שהעובדה שקוואי לא שיחק השפיעה לא רק ברמה המקצועית, אלא הציפה מחדש את כל המתחים סביב הטיפול המיוחד שהוא מקבל מההנהלה. ההפסד לכשעצמו הוא לא ביג דיל, אבל יכול להיות שהוא סימפטום לאווירה רקובה בקבוצה, וזה כבר כן ביג דיל.
שרית מרקוביץ' שוויד: יש מספר תיאורים שהייתי משתמשת בהם כדי לתאר את ההפסד של הקליפרס לדאלאס, "ביג דיל" הוא לא אחד מהם. בסופו של דבר זה משחק אחד מתוך 72 משחקים שיהיו העונה וזה לא מה שישפיע על שאיפות האליפות של הקליפרס. ההפסד הוא בהחלט היסטורי, עם שבירת שיאים שליליים של המועדון והליגה, אבל יותר מהכל הוא מביך ומשפיל. הקליפרס, פשוט לא הופיעו למשחק, לא בהתקפה ולא בהגנה וזכו להיות בצד הלא נכון של הסטטיסטיקה. מה שהקליפרס צריכים לעשות עכשיו זה לנשום עמוק, לספוג את הבדיחות על חשבונם, לשכוח מהמשחק ולהמשיך הלאה.
מידן בורוכוב: ממש לא ביג דיל, מי זכר את השיא של גולדן סטייט על סקרמנטו ב-91? (השיא הקודם שעומד על 47 נקודות למחצית)
המחצית הראשונה הייתה רגע מביך נוסף בהיסטוריה הבלתי נגמרת של שיאים שלילים של הקליפרס. זה משחק שהוא המשך ישיר לעונה שנראית כמו פרי-סיזן.
דאלאס יכולה להתנחם בעובדה שהיא מחזיקה בשיא מול הקבוצות של אל איי (51 על הקליפרס ו-49 על הלייקרס)
בעונה רגילה הפסד ב-51 או בנקודה מקבל את אותה משמעות. אין גם חשיבות להפרש הסלים. מה גם שמדובר במשחק בשבוע הראשון של העונה.
סער ברעם: דווקא בתור אוהד דאלאס, לא. הקליפרס פשוט הסריחו את הפרקט. ראיתי את זה ואם הייתי אוהד קליפרס (היחיד בעולם בערך) הייתי קובר את עצמי מתחת לאדמה. במחצית 77-27. איזה חוסר אינטנסיביות. חוסר תשוקה. ויתור. אם יש משהו שהקליפרס טובים בו, וזה מאמץ אינדיבידואלי, זה ההגנה. עם כל הכבוד לדאלאס שכל מטאטא ירה (56% מהשדה, 48% ל-3 ו-100% מהעונשין בהפסקה אם אני לא טועה) אלה לא אחוזים של 50 הפרש במחצית. בקיצור, סופר-מביך. אם זה היה תלוי בי לו כבר היה מפוטר. מצד שני, אם זה היה תלוי בי, לו לא היה מתחיל את המשרה.
אריק גנות: לכאורה לא. יש לנו פתיחת עונה קצת מוזרה, כולל תבוסות בהפרשי ענק, ובסופו של דבר זה בסך הכל משחק אחד, ועוד בלי קוואי ומרקוס מוריס. בוואקום אפשר היה להתעלם מהתבוסה.
אבל כשרואים את המשחק מתחזקת התחושה שהקליפרס קבוצה שבירה מנטאלית. נכון שזה לא משחק חשוב במיוחד, אבל זה כבר קרה במשחקים חשובים יותר. לקליפרס אין מנהיג על המגרש, וכשלא הולך הם פשוט מוותרים.
שבוע לתוך העונה ודינווידי, טאונס ומוראנט עם פציעות. תוצאה של אופסיזון קצר או סיבה אחרת?
אריק גנות: אפשר להוסיף עוד שמות לרשימה הזו – קודי זלר וטי ג'יי וורן. העונה הזו מתחילה עם מספר לא קטן של פציעות, וזה לא נראה מקרי.
לא נראה שזה תוצאה של אורך האופסיזון, כי השחקנים שנפצעים לא מגיעים מהקבוצות שהגיעו רחוק בפלייאוף. טאונס וזלר בכלל לא שיחקו בבועה, מוראנט לא הגיע לפלייאוף וורן ודינווידי הודחו לאחר מספר משחקים בסיבוב הראשון. לכל השחקנים האלה היו שלושה וחצי חודשים או יותר לנוח, שזה האורך של אופסיזון רגיל בליגה.
סביר שזה שילוב של קשיי הכנה פיזית בגלל חוסר הוודאות בלו"זים, לצד עליית האתגר הפיזי בעידן ה-Pace and space שמחייב את כולם לרוץ יותר.
יובל עוז: קצב המשחק עלה בצורה הדרגתית בעשור האחרון. מ-91.3 פוזשנים למשחק ב-2011/12 עד ל-100.3 בעונה שעברה, לפי basketball-reference. העונה הטרנד הזה ממשיך (בינתיים אנחנו על 101.8 פוזשנים) ויש לקצב המסחרר הזה מחיר. הפציעות הללו לא מרגישות לי כמו תולדה של הפגרה הקצרה, מה גם שלטאונס לא הייתה פגרה קצרה בכלל והפציעה של מוראנט היא יותר תולדה של ההתלהבות הילדותית שלו (קפיצה לא אחראית לחסום ג'אמפ שוט) ולא של שחיקה.
שרית מרקוביץ' שוויד: מוראנט סיים את העונה הראשונה שלו במקצוענים. עונה בה שיחק בקצב גבוה ולראשונה נגד שחקנים יותר אתלטיים, יותר מוכשרים ויותר מנוסים משחקני המכללות ששיחק נגדם ובגלל האופסיזון הקצר לא היה לו זמן לנוח ולתת לגוף להתאושש. המקרה של טאונס ודינווידי הפוך משל מוראנט. להם היה אופסיזון מאוד ארוך, היות ושניהם לא שיחקו מאז מרץ. לטאונס היתה שנה נוראית, אמא שלו ועוד מס' בני משפחה נפטרו מקורונה והראש שלו ממש לא היה בכדורסל, לא יפתיע אם לא הגיע מוכן לעונה. דינווידי לא הצטרף לבועה באורלנדו כיוון שחלה בקורונה, יתכן שלקח לו זמן להתאושש מהמחלה דבר שמנע ממנו להגיע מוכן לעונה.
מידן בורוכוב: לדעתי אין השפעה בכלל על האוף סיזן לפציעות של טאונס שלא שיחק מאז מרץ או של דינוודי ומוראנט ששיחקו באוגוסט לאחרונה. החשש הגדול שלי שבגלל העונה המקוצרת והסמיכות לפלייאוף הנזק צפוי לשחקנים ששיחקו עמוק לתוך אוקטובר. אם אני לא טועה העונה המקוצרת של 2012 בשילוב פלייאוף ומשחקים אולימפים גבתה קורבנות. הליגה חייבת לווסת את משחקי הבק טו בק ולדאוג לבריאות השחקנים.
סער ברעם: כל פעם, מאז שאני זוכר את עצמי, יש את הטענות האלה בפציעות בתחילת העונה. הכנה גרועה, אופסיזן קצר, מה שאתם רוצים ולא רוצים. גם דינווידי, גם טאונס וגם מוראנט לא הגיעו לשלבים המתקדמים של הפלייאוף כלל. בעיקר טאונס, שסיים את העונה שלו בפאקינג מרץ. אז לא הייתי ממהר להסיק שום מסקנות. הם שחקנים מקצוענים, וכל אחד מתייחס אחרת לגוף שלו. בנוסף, יש פה מרכיב פסיכולוגי של ׳לא נגעתי בכדור 8-9 חודשים מול יריבים במסגרת כדורסל מקצועני׳. אני חושב שמדובר בהכנה לקויה, ואצל כל אחד מהם מדובר בהכנה לקויה מסוג ומזן אחר לגמרי.
אורלנדו, אינדיאנה, קליבלנד ואטלנטה פתחו טוב. אצל מי מהן צפוי שיפור אמיתי, אם בכלל?
סער ברעם: אורלנדו ואינדיאנה יכולות לעשות קצת רעש. הן הגיעו לפלייאוף הקודם ונפלו יחסית מוקדם, אבל זה הכיף שבמזרח. קונפרנס חלש יחסית, במיוחד עם המעבר של לברון ג׳יימס לאל.איי. כל קבוצה יכולה להפתיע. זוכרים את אטלנטה שדהרה ב-2015 לעונה כוללת של 22 הפסדים בלבד? וזה עוד כשג׳יימס היה שם, והוביל קליבלנד פצועה לגמר הליגה. בחזרה לענייננו, לקליבלנד יש עוד הרבה דרך. במקומה הייתי עושה טרייד על לאב וממשיך את הטאנקינג, עד שלברון ירצה לסיים עם עונה שם. אם בכלל. אם יש צ׳אנס שאחת מהן תגיע לחצי גמר המזרח – לא נראה ככה, בגלל פציעות של שחקנים בכירים.
אריק גנות: אצל כולן – חוץ מאורלנדו. קליבלנד קיבלה את דראמונד, שהספיק לשחק רק מעט בעונה שעברה, לצד השיפור הניכר של סקסטון ובעיקר גארלנד, והוסיפה הגנה עם אוקורו מהדראפט. זה אמור להספיק כדי להפוך אותה לקבוצה לגיטימית בליגה, גם אם לא מועמדת לפלייאוף.
אטלנטה השתפרה משמעותית עם גלינרי, בוגדן, קאפלה והשיפור של הצעירים שלה. היא אמורה להגיע לפלייאוף העונה.
אינדיאנה קיבלה את דיפו בכושר אולסטאר, וייצבה הרארכיה בקו הקדמי כאשר סבוניס הוא האיש המרכזי וטרנר מתמקד בהגנה ובריווח המשחק. אם וורן יצליח להחלים הם יכולים להגיע לעמדת ביתיות במזרח.
אורלנדו – פחות. איבדה את אייזן ואוגוסטין, ולמרות הפתיחה הטובה סביר שתלך אחורה.
יובל עוז: הקאבס בהחלט מעניינים יותר העונה והשילוב של סקסלנד בקו האחורי הוא מבטיח, אבל זה הגיע מול יריבות יחסית נוחות. המג'יק זורקים כמויות היסטריות של זריקות מחצי מרחק וכמעט לא מגיעים לטבעת ולשלשות מהפינה
התקפת ההוקס מפלצתית כרגע (121.0 נק' ל-100 פוזשנים) ויאנג נראה כמו צאצא מהביצית של קרי והזרע של הארדן, אבל זה יתיישר. יאנג לא ימשיך להגיע 13 פעמים לקו בערב והקליעה של ההוקס תתיישר (חוץ מהלייקרס, הם הקבוצה עם הפער הכי גדול בין ה-eFG% ל-location eFG% שלהם).
אינדיאנה הכי מרשימה כרגע. הם מגיעים לטבעת בקצב היסטורי (45% מהזריקות שלהם הן מאזור הטבעת). סאבוניס הופך לכוכב, ברוגדון נראה נינוח ואפילו אולדיפו נראה טוב.
שרית מרקוביץ' שוויד: מבין ארבעת הקבוצות שברשימה, קליבלנד הכי מפתיעה. הקאבס נראים רעבים ומחויבים. הבעיה שהקאבס לא מספיק טובים להתמודד עם רוב הקבוצות אז ההפסדים עוד יגיעו. קבוצה נוספת שתחזור למקומה הטבעי בטבלה זו אורלנדו. כרגע היא עם 4 ניצחונות בארבעת המשחקים כשפולץ נראה טוב ורוס מפציץ מהספסל, אבל גם עם לוח משחקים יחסית קל. אטלנטה תמשיך במגמה החיובית. היא התחזקה בשחקנים איכותיים באופסיזון ויחד עם יאנג שהגיע לעונה בוגר יותר וטוב יותר יש לה רק לאן לצמוח. באינדיאנה לא שינו את הסגל, אבל הביאו מאמן חדש, יחד עם הדומיננטיות של סאבוניס ועם אולדיפו שחוזר לכושר משחק הכיוון של הפייסרס הוא בהחלט חיובי.
מידן בורוכוב: נראה לי שכל ה 4 צפויות לאיים על מקומות 7-10. כשלאינדי ואורלנדו יכולת לדגדג את מקומות 4-6.
סאבוניס ג׳וניור עם עונה שנותנת לו גושפנקא כאול סטאר, בתוספת אולדיפו יש לקבוצה תקרה גבוהה.
אורלנדו יכולה להשתפר, קבוצה צעירה ודינמית.
להוקס יש פוטנציאל עצום לעתיד. קולינס את יאנג בתוספת הוותק של רונדו וגאלירני עם בוגדנוביץ זה לא רע בכלל.
קליבלנד? יהיה נחמד אם ישארו במאזן חיובי עד סיום העונה.
האם המזרח צמצם פערים העונה?
מידן בורוכוב: הנתון שאולי ידעתם ואולי לא, להוציא עונה אחת מאז תחילת המילניום לקבוצות המערב מאזן חיובי מול קבוצות המזרח בעונה הרגילה.
המזרח התחזק ויש משב רוחות מזרחיות וחמימות עם המון פוטנציאל. הפערים צומצמו בעיקר הודות להחלשות המערב ולא רק.
הנטס, פילי, מילווקי, בוסטון, מיאמי טורונטו יכולות להסתכל בלבן של העיינים לכל קבוצה במערב. יש דגרדצייה במדד הנמושות המזרחי.
כש-2021 בפתח, לא נותר אלא לסכם ב-2 מילים: יש עתיד.
סער ברעם: כמו שכתבתי מקודם, לא. ההעברה של הזכויות עמנואל בזריזות (עמנואל קוויקלי, תבדקו אותי) מאוקלהומה לניקס לא הולכת להפוך את המזרח לפאוור האוס. וברצינות, גם ההחלפה של ווסטברוק ו-וול לא תרמה. ד״ש לגלינארי והולידיי. המזרח לא השתפר ולא צמצם שום פערים. הוא עדיין חלש משמעותית מהמערב. אם תעשו את הטופ 5 או 10, סביר להניח שרק יאניס ודוראנט מהמזרח יהיו שם. עולים לי לברון, לוקה, הארדן, דיוויס, לילארד, קרי, קוואי, יוקיץ׳ ועוד. המזרח חלש משמעותית, ואולי בגלל זה דוראנט בנטס. רוצה לפגוש את לברון רק בפיינלס. בואו נראה איך העונה הזו מתפתחת, ולדעתי מצפה לנו עונה לא צפויה, עם המון הפתעות ושיאים במהלכה.
אריק גנות: נראה שכן. לצד הקבוצות מהסעיף שעבר, הנטס הפכו לקונטנדרים עם החזרה של דוראנט וקיירי, מילווקי השתפרה עם הולידיי במקום בלדסו, ואפילו וושינגטון התחזקה עם ווסטברוק במקום וול, גם אם המאזן שלה עד עכשיו אומר אחרת.
במערב היו חיזוקים מינוריים יותר, ואף שחקן ברמת אולסטאר או קרוב לא עבר מהמזרח למערב , אלא אם כן ממש מאמינים בכריסטיאן ווד.
יובל עוז: בצמרת אין ספק שהמזרח הפך להיות יותר מעניין העונה, בטח אם גם ג'יימס הארדן ימצא את דרכו מזרחה. עם זאת, בתחתית הליגה, בקטגוריית הקבוצות האבודות יש נוכחות גבוהה יותר של קבוצות מהמזרח (ניקס, שארלוט, וושינגטון במידה מסוימת). אין ספק שיש שיפור באיזון בין המזרח למערב, אבל עדיין כשמסתכלים על כל הקונפרנס ולא רק על ה-5-6 הקבוצות הכי טובות, המערב עדיין חזק יותר.
שרית מרקוביץ' שוויד: ההחלשות של הווריורס, יוסטון והת'אנדר במערב, יחד עם החזרה מפציעות של דוראנט וקיירי והמעבר של ווסטברוק למזרח, יצרה אשליה שהמזרח התחזק, אבל כשמסתכלים על הקבוצות במזרח מגלים שחלקן קצת נחלשו. מילווקי, למרות ההגעה של הולידיי, נחלשה בעיקר הגנתית, בוסטון בלי תחליף להייוורד, בלי קמבה הפצוע ועם ספסל דל ובטורונטו, גאסול ואיבאקה עברו לקליפורניה והשאירו את סיאקם, ון וליט ולאורי דיי לבד. במערב, לעומת זאת, קבוצות הצמרת התחזקו בעמדות הנכונות. הקליפרס החתימו את איבאקה, הלייקרס את שרודר ופורטלנד הביאה את קובינגטון לייצב את ההגנה. העובדה שזאיון ומוראנט נכנסו לעונה השניה שלהם תורמת ואפילו הסאנס דאגו להביא את כריס פול כמנטור לחבורה הצעירה.
