סדרת כתבות על לברון ג'יימס וסטף קרי. שני אנשים ששיגעו את העולם (וישראל הקטנה) ביוני שנה שעברה (ואחד מהם משגע את ישראל בימים אלה). איפה הם נפגשים, ואיפה הם נבדלים. איך זה משפיע על המשחק שלהם, איך זה משפיע עלינו. הכתבה הראשונה התמקדה ברקע,. שני שחקנים שנולדו באותה עיר, ועשו מסלול שונה מאוד לכוכבות בNBA. לברון סומן כמי שיגיע לגדולה עוד בגיל 15. סטף תמיד היה טוב לרמה שלו, אבל אף פעם לא מספיק טוב לרמה הבאה.הכתבה השניה התמקדה במשמעות המשחק עבורם, ואיך זה השפיע על גמר 2015. הכתבה שלישית תדבר על החוזקות והחולשות של לברון ג'יימס.
לברון ג'יימס מאז ומעולם היה חזק יותר, מהיר יותר, גבוה יותר. בNBA הוא פגש לראשונה שחקנים חזקים ממנו, שחקנים מהירים ממנו, ושחקנים גבוהים ממנו, אבל שום שילוב של כל השלושה ביחד. זה גורם לזה שתמיד יש לו יתרון על השחקן שמולו. אף פעם אי אפשר לנוח מולו. השילוב המדהים של מהירות, גובה וכח, מאפשר לו לשחק בכל נקודה בהתקפה, ולשמור בהגנה על כמעט כל שחקן שמגיע מולו. תוסיפו לזה זכרון צילומי, זכרון שזוכר לפרטי פרטים שברי מהלכים, וקיבלתם גם IQ כדורסל יוצא דופן.
עם השנים הוא פיתח קליעה מבחוץ, מה שאולי היה החסרון הגדול שלו כשהגיע לNBA, וזה הפך אותו לשחקן שעל הפארקט קשה מאוד להתמודד איתו. בשיאו הוא היה קולע מהשדה ב56%. זה היה שילוב של בחירת זריקות והחלטות טובות. שלא במקרה זה קרה במיאמי, ולא חוזר על עצמו בקליבלנד, וכאן המקום להתחיל לדבר על החסרונות של לברון ג'יימס.
לאורך הקריירה רודף אחרי ג'יימס הצד העסקני שלו. בקדנציה הראשונה שלו בקליבלנד הייתה תחושה שהוא זה שניהל את העניינים. המון לחשושים מאחורי גבו של מייק בראון. מייק בראון אמנם זכה בתואר מאמן העונה, אולם בשלבים רבים היה נראה כאילו תוכנית המשחק היא לשים את הכדור בידיים של לברון, ומשהו טוב כבר יקרה. זו לא תוכנית משחק רעה, בסופו של דבר מדובר בשחקן הכי טוב ב NBA , אבל בשביל זה לא צריך להיות מאמן מבריק. הקבוצות של לברון כשלו פעם אחר פעם מול קבוצות אמיתיות. כאלה שלא בנויות על יכולת של שחקן אחד או שניים. סן אנטוניו (2007), בוסטון (2008 ו2010) ואפילו אורלנדו (2009). קליבלנד עבדה מתוך לחץ תמידי שחייבים לרצות את לברון כאן ועכשיו, אחרת הוא הולך. אז אולי הם עשו כל מה שהוא רצה, אבל בסוף הוא בכל מקרה הלך.
קשה לומר שבתקופה הזו היו לידו שחקן שאפשר לקרוא לו כוכב, אבל הלחץ שלברון ייצר גרם לקליבלנד לשלם יותר מדי כסף לשחקנים בינוניים. מו וויליאמס, זידרונאס אילגאוסקאס, סאשה פאבלוביץ', אנדרסון ורז'או, ליד לברון הם נראו טוב ממה שבאמת היו, וזה בעיקר ניפח להם את החוזים. כשלברון עזב, הם חזרו לגודל נורמלי. הסיפור הגדול הוא כמובן של לארי יוז, שהגיע על תקן הפיפן של לברון. יוז היה שחקן בינוני אחרי עונת חוזה מצוינת, וקליבלנד סתמה איתו את תקרת השכר. מעבר לבינוניות שלו, הוא פשוט לא הצליח לבוא לידי ביטוי ליד לברון. לברון לא היה מאחורי ההחלטות האלה, אבל הלחץ שייצר גרם להנהלה לטעות אחרי טעות.
גם בתקופה במיאמי יש סיפורים על הרצון של לברון לנהל. אלא שכאן נתקל לברון בדמות דומיננטית אחרת שהעמידה אותו במקומו. בין אם רצה שיפטרו את ספולסטרה (כמו שאמר רענן כץ) או לא (כמו שריילי אמר), היו מקרים רבים שבהם לברון רצה דברים ולא קיבל. למשל כשמיאמי שיחקה בלוס אנג'לס, והייתה אמורה לטוס אחרי המשחק. לברון רצה להשאר למסיבת יום הולדת של כריס פול, וריילי אמר לא. כמו למשל הרחקת הפמליה של לברון מהקבוצה. הכל שמועות ולחשושים ואני בטוח שיש עוד סיפורים שאפילו לא הגיעו לרמה הזו. שלא במקרה, במיאמי לברון הגיע לשיא הקריירה שלו. עם ריילי ללברון נשאר להתרכז אך ורק במשחק עצמו. עם ריילי, ספולסטורה יכל להרשות לעצמו לאמן בלי לפחד מלברון. גם החברות עם וייד, והכבוד שיש ללברון לשחקן עזרה.
החזרה לקליבלנד צויירה כחזרה הביתה. כהצלת המולדת. האם זה היה רק תדמיתי? לברון ידע טוב מאוד שאת מה שמיאמי לא נתנה לו, הוא יקבל בקליבלנד. הוא יודע כמה הוא שווה לקבוצה ולעיר (מאות מיליוני דולרים), הוא יודע שאין אף אחד דומיננטי מספיק בהנהלת הקבוצה או צוות האימון, הוא יודע שמה שהוא יגיד כולם יגידו אמן. לאורך הקריירה לברון ניהל את התדמית שלו בצורה שתמקסם את הרווחים שלו. גם ה"החלטה" מיקסמה את המעבר למיאמי. היו שונאים אותו בכל מקרה, אז למה לא להפוך את זה לשנאה יוקדת?
הקדנציה השניה של קליבלנד היא חזרה מדוייקת על הראשונה. ויתור על נכסים תמורת שחקנים בינוניים שלא מסוגלים לבוא לידי ביטוי ליד לברון (קווין לאב), תשלום יתר לשחקנים שלא שווים את הכסף (קווין לאב, טריסטן תומפסון), וכמובן סאגת בלאט. לא משנה מה היו התחושות של לברון בנוגע לבלאט, הסיפורים שיוצאים משחקני עבר מעידים שמעשית, בלאט לא באמת אימן את לברון. הוא לא היה מסוגל להעיר לו, וקיבל את כל מה שלברון רצה.
אז בוא נדבר על מה לברון רוצה. לברון רוצה לקחת אליפות. בניגוד לשחקן שרוצה לזכות באליפות, לברון רוצה לקחת אותה. יש הבדל משמעותי בין השניים. לברון ג'יימס רוצה להיות כמו מייקל ג'ורדן, קובי ברייאנט, שאקיל אוניל, מג'יק ג'ונסון, לארי בירד ועוד. הוא רוצה להיות הכוכב הגדול שלוקח אליפות. הוא זה שצריך להיות במרכז העניינים. הוא זה שלוקח את הזריקה האחרונה. הוא זה שינצח או יפסיד את המשחק. הוא יגיד שהוא רוצה לנצח, אבל הוא מעדיף להפסיד כשהכדור בידיים שלו, מלנצח כשהכדור בידיים של מישהו אחר. היציאה של לברון נגד ההחלטה של בלאט במשחק 4 נגד שיקגו הייתה נקודה שהיה לו חשוב להבהיר. זה לא היה איזה מאבק אגו נגד בלאט. לברון ידע טוב מאוד מה מאזן הכוחות ומי חזק יותר. איזה מאמן עכשיו יעיז לתת למישהו אחר בקליבלנד את הזריקה האחרונה?
לברון לא עושה שום דבר בצורה ישירה. בשביל זה יש את ריץ' פול שמנהל את סוכנות השחקנים קלאטץ' ספורט, סוכנות שבא לברון מושקע. עכשיו תבינו את השיטה. לברון, מנצל את הכח שלו כשחקן הכי טוב בליגה, בשביל הסוכנות. הסוכנות משתמשת בזה כטקטיקה במשא ומתן. מול איזה קבוצה ללברון יש הכי הרבה כח? קליבלנד כמובן. הוא שומר על כוחו בכך שחותם כל עונה על חוזה לעונה אחת בלבד. שומר על איום מרומז שאם דברים לא ילכו כרצונו, הוא יעזוב. הוא מנצל את הכח הזה על ידי זה שהוא סוחט מקליבלנד חוזים אסטרונומיים, לשחקנים בינוניים. אם זה לא שייק דאון, לא ברור מה כן. אם זה לא פוגע בסיכויים של לברון עצמו לנצח, לא ברור מה כן. הדוגמא הכי ברורה היא כמובן טריסטן תומפסון. היו כבר כוכבים גדולים שעשו פוטש והחליפו מאמנים. היו גם כאלה שדאגו לסדר טרייד למי שהם לא אהבו. אבל עדיין לא הייתה עסקנות ברמה הזו.
העובדה שלברון לא ממצה את הפוטנציאל שלו לא משנה. כל זמן שהוא יכול לעלות על הפודיום ולקרוא לעצמו הכדורסלן הכי טוב בעולם (ובצדק), זה מספיק לו. אם עד עכשיו לברון לא השתנה, הוא כבר לא ישתנה, וכל זמן שהמזרח ימשיך להיות שטיח, לברון ימשיך להיות המלך.
וכן, הייתה ביקורת על הבריחה שלו מאחריות, על ה"לוזריות" שלו, על זה שהוא לא מייקל. מייקל היה רק אחד, וזה שזה לא לברון, לא גורע מהיכולות שלו. המספרים אומרים שלברון שחקן קלאץ' טוב יותר מקובי ברייאנט, אבל על הרושם זה לא משפיע. יש ללברון כמה סלי קלאץ' אדירים כמו זה נגד אורלנדו בגמר המזרח:
הכל שאלה של מה רוצים לזכור לו. לברון לא פחות טוב משחקנים אחרים שנחשבים לווינרים. ההבדל הוא באור הזרקורים.
