הזרקור הוא הפינה לחיזוק הקשר עם משחק הכדורסל וגיבוריו האמיתיים
כשהייתי ילד למדתי בבית ספר קטן בירושלים. הרוח שלו היתה הומניזם ובוגריו בדרך כלל פנו לקריירה אקדמית. לכן, ההפתעה שהופיעה על פניו של מנהל בית הספר כשביקשנו ממנו להקים נבחרת כדורסל היתה גדולה. קבוצה של ילדים בני 15 ניסתה את כוחה על המגרש. זה התחיל טוב, בכיתה ט' הגענו לגמר המחוזי והבאנו גביע (ניחומים) חזרה למשרדו של מנהלנו המופתע. בשנתיים שלאחר מכן בעיקר הפסדנו. ואז הגענו לכיתה י"ב. אין לי כוונה להקדיש את כל הטור לרצף החודשים המיוחד ההוא, אבל משהו שוב התחבר. ניצחנו וניצחנו, ומצאנו את עצמנו בחצי הגמר מול אחד מאותם בית ספר בירושלים ששומעים עליו גם אחרי מורדות שער הגיא. המשחק לא חשוב, ולא רק כי הפסדנו (אם כי כנראה שיש לזה תרומה כלשהי). מה שחשוב באמת, זה מה שקרה לפני המשחק. הוא התקיים באולם מלחה האלמותי, והאווירה היתה בשמיים. מאות אוהדים, נוכחות של אנשי עירייה ומשרד החינוך, ואפילו צלם עיתונות. אמנם ממקומון, אבל פאקינג נוכחות של התקשורת. אלוהים יודע למה מכל האנשים שהגיעו באותו בוקר קר אני זוכר דווקא אותו. 5 דק' לפני תחילת המשחק אותו צלם מבקש משחקני הקבוצה השנייה להסתדר לצילום קבוצתי. הסתכלנו על חבורת הג'ירפות שבצד השני של המגרש מתקבצת לשתי שורות והמתנו לתורנו. אבל הוא לא הגיע. אחרי שסיימו, לובש האפודה הכתומה פשוט ירד מהמגרש. כשבועז צעק לו "הי, מה איתנו?" הוא רק סינן "בכלל לא באתי לפה בשבילכם".
הכותרות של הלילה מתמקדות בנצחון של סן אנטוניו – ההוא שהוביל ל W הביתי ה- 34 ברציפות של סן אנטוניו. הזרקור מעדיף להתרכז במשחקים האחרים, ולהביא אותם מזווית קצת אחרת. הזווית של ביזמאק ביומבו וג'וש ריצ'רדסון.
אינדיאנה 94 – טורנטו 101 (הארכה)
אני מבקש לנצל את הבמה המכובדת ולצאת בקריאה לכל חובבי הכדורסל- תשנאו את טורונטו! אם דוויין קייסי חושב שהמיקום הגיאוגרפי של הקבוצה יכול להסתיר את הפשעים שהוא מחולל הוא לגמרי טועה. אתמול הוא שיתף 4 שחקני ספסל בלבד, צפה בקבוצה שלו מוסרת פחות אסיסטים מריקי רוביו במשחק סולידי, איפשר ל- 2 הכוכבים שלו לאבד 9 כדורים ולזרוק 48 זריקות מהשדה (שאר הקבוצה זרקה 40) כשרק 16 הולכות פנימה. התקפה טורונטו נראית בדרך כלל ככה:
אבל… טורונטו מצויידת בשחקן מרתק בשם ביסמאק ביומבו שאתמול עשה את ההבדל. הקונגולזי בר המזל, שהתגלה בגיל 16 בטורניר בתימן על ידי מאמן נבחרת ירדן, הוריד 25 (!) ריבאונדים מתוכם 9 בהתקפה ואיפשר לקנדים לשרוד את הדקות הפחות טובות. גם 16 הנקודות שלו נתנו הרבה רוח גב לחבורה של קייסי. בגיל 23 ואחרי כמה עונות קשות בשארלוט, יכול להיות שביומבו מתחיל סוף סוף לממש את הפוטנציאל העצום? ממליץ בחום להישאר מעודכנים.
ובכל זאת, לאורי ודרוזן סיפקו בכל זאת 28 נקודות כל אחד, ובהארכה השאירו לאינדיאנה הרבה אבק כך שבסופו של דבר, במשחק בין שתי קבוצות שלפי מה שמסתמן ייפגשו בסיבוב ראשון בפלייאוף, ניצחה הקבוצה היותר טובה והפחות ראויה.
מיאמי 106 – שארלוט 109
בקורס המאמנים שעשיתי, במהלך הרצאה של אחד המאמנים הבכירים בארץ, שאלו אותנו שאלה:
התקפה אחרונה במשחק והכדור בידיים של הקבוצה שלך. מי תרצה שיזרוק את הכדור לסל, הכוכב שלך או השחקן החם? אני זוכר שהמשכנו להתווכח סביב השאלה שבועות ארוכים.
אתמול קיבלנו דוגמה יפה. בפינה הימנית דוויין ווייד בערב חלש ומנגד ג'וש ריצ'רדסון. אז למי שלא מכיר, נעים מאוד. אחד השמות המעניינים בעיניי בליגה. בוגר "המסלול הארוך" בטנסי (4 עונות), בחירה 40 בדראפט 2015, הספיק העונה להכפיל כבר 3 פעמים את ממוצע הנקודות שלו. במילים אחרות, מאז פגרת האולסטאר קולע 11 נקודות למשחק (15.8 ב- 5 המשחקים האחרונים!) ומהווה בורג משמעותי מאוד בסגל החסר של מיאמי.
אתמול, במשחק מצוין (18 נקודות, 7/9 מהשדה כולל 3/4 מה- 3), מצא עצמו מסתכל מהספסל ביחד עם ספולסטרה על ווייד (11 נקודות, 3/13 מהשדה) מחטיא את הזריקה האחרונה, ומאפשר לשארלוט לצאת עם ניצחון.
לא שמדובר בטרגדיה גדולה. שארלוט נראים מצוין בשבועות האחרונים עם ניצחון 15 מתוך 18 המשחקים האחרונים. אבל מבחינתם הסיפור הגדול הוא בלי ספק מה שמסתמן כחזרתו לעניינים של אל ג'פרסון. הסנטר הותיק שסובל מעונה שמשלבת פציעות, השעיות ובעיקר מעט דקות משחק, סיים אתמול עם 21 נקודות ו- 10 ריבאונדים ב- 25 דק' על המגרש.
שארלוט ידעה יפה עד עכשיו להתמודד עם פציעות וזעזועים ברוטציה דרך סגל איכותי ומגוון. אם ג'פרסון יצליח לסחוף אחריו גם את ג'רמי לין ליכולת של תחילת העונה ההורנטס יוכלו לדעתי להיות המרענן הרשמי של מאבקי הפלייאוף הקרובים.
רציתי לכתוב גם על המשחק בין פילדלפיה לוושינגטון אבל במקרה הזה צלם העיתונות מאותו משחק במלחה פשוט צודק.
