מי הזיז את הרכז שלי?

עשירי במאי 2006, פאנל ה-NBA מכריז על זכייה שנייה ברציפות של סטיב נאש לתואר ה-MVP. זה היה לפני קצת יותר מעשור, בו השחקן הטוב בליגה, הוא הרכז. אבל רכז אמיתי, כזה שרואה מהלך אחד קדימה, כזה שמסמן תרגיל מבלי להסתכל על המאמן לפני שהוא עובר את החצי, כזה שלא התברך באתלטיות יוצאת דופן, כזה שמסירה בשבילו היא הרבה מעבר לעוד אסיסט בשורה הסטטיסטית.

בצל משחק האולסטאר הבא עלינו לטובה, ובמתכונת חדשה ומרעננת, מתנוסס לו שלט ענק בכניסה לעידן החדש בליגה – עידן הקומבו גארדים. זה כבר לא סוד שבשנים האחרונות קבוצות הליגה משחקות במערך של סמול בול, וגם ניסיונות נחמדים כמו של הפליקנס ולאחרונה של הפיסטונס לחזור ולשחק עם שני גבוהים דומיננטיים לא אמורים להפוך את המשוואה, כיוון ששורש הבעיה הוא לאו דווקא בקו הקדמי.

הטענה שזו בעיה היא בעייתית כשלעצמה. הרי אנחנו נמצאים בתקופה בה הליגה מתבססת על גארדים סופר אתלטיים, שמסוגלים לאיים לסל הרבה לפני קו מחצית המגרש, כשהם מושכים שחקני הגנה לעזרה בשניות הראשונות לשעון ה-24 ולא מנסים לעשות את הסדר המופתי של הרכזים שהמציאו את התפקיד והרוויחו את התואר – רכז עליו חתומים אמנים כמו מג'יק ג'ונסון, ג'ון סטוקטון, סטיב נאש, והרשימה עוד ארוכה.

חשוב לציין, שלמרות שלא פעם אנו רואים את הפורוורדים הדומיננטיים מובילים את הכדור בעמדה הנחשקת, השתלטות הקומבו גארד בעידן החדש הוא הדיון החשוב והמרכזי. לכן, מלבד יאניס ולברון, שהם פורוורדים מטבעם, אולסטאר 2018 מונה תשעה מובילי כדור (כולל הפצועים): סטפן קרי, ג'יימס הארדן, קיירי אירווינג, דמיאן לילארד, קייל לאורי, גוראן דראגיץ', קמבה ווקר, ג'ון וול וראסל ווסטברוק. אז את מי מהחבר'ה הללו אפשר להגדיר קודם כל כרכז?

ובכן, קיירי אירווינג הוא קונצנזוס בקרב כל צופה כדורסל. השליטה שלו בכדור שבאה יחד עם קואורדינציה עילאית היא אחת התופעות המיוחדות שידעה הליגה, אבל אפילו לברון דאג לומר לא פעם כי חסרה לו היכולת לניהול המשחק ושהוא ממעט באסיסטים. ג'יימס הארדן וראסל ווסטברוק הם גארדים אדירים שיישברו עוד כמה שיאים, אבל רחוקים מלהיות רכזים טהורים. וסטף קרי? הוא קודם כל קלעי.

לפניכם נתונים המראים את ממוצע האסיסטים וזריקות מהשדה למשחק בקרב הגארדים שמתחרים והתחרו על תואר הרכז באולסטאר לעונת 2008, 2013, ו-2018.

* לממוצע הרכזים של אולסטאר 2008 נכנסו טוני פארקר, צ'ונסי בילאפס, סטיב נאש, וכריס פול.

** לממוצע הרכזים של אולסטאר 2013 נכנסו טוני פארקר, רג'ון רונדו, ג'רו הולידיי, וכריס פול.

*** לממוצע הרכזים של אולסטאר 2018 נכנסו גוראן דרגיץ', קמבה ווקר, ג'ון וול, דמיאן לילארד, וקייל לאורי.

הבחירה לא הייתה פשוטה, והפיצול בין הקומבו גארדים לרכזים נעשה לא רק על המספרים של כל שחקן ושחקן, אלא גם על צורת המשחק שלו, האכפתיות שלו לסדר וניקיון, נתונים פיזיים, הבעלות על ההתקפה, והשליטה בקצב המשחק ובחבריו לקבוצה. כך למשל, שני שחקנים הונחו על כף המאזניים האם להיכנס או לא. האחד הוא טוני פארקר (בשנים 2008 ו-2013), מלך הפלאוטר שמחפש המון את הסל. לטעמי, הוא עדיין נחשב לרכז מהרבה סיבות, אך העיקרית שבהן היא כי הוא פשוט שיחק בקבוצה כמו הספרס, קבוצה שמניעה את הכדור כל כך הרבה לא מאפשרת לרכז כל כך חינני להיות זה שיתברך בכמות רבה של אסיסטים. ובכל זאת, הוא הוביל את קבוצתו במספר האסיסטים למשחק בכל אחת מהשנים בין 2008 ל-2013. מישהו צריך תזכורת שטימי היה חלק מניהול המשחק בשביל פופ מהלואו פוסט באותם ימים? השני הוא ג'ון וול, פשוט צריך לצפות בו כל כך הרבה פעמים בשביל להבין שמעבר לכוח המתפרץ והצעד הראשון שמקלים עליו לחפש יותר את הטבעת, כל כך הרבה אינטליגנציית משחק טמונה בו, תמיד רואה מהלך אחד קדימה, כמאמן על המגרש.

אז איך הגרפים מעלה מספרים את הסיפור? הם מציגים קודם כל מגמה; המגמה היא כי מספר האסיסטים מידי הרכזים בעשר שנים האחרונות הולך ופוחת אל כמעט חצי מממוצע האסיסטים בשנת 2008. כלומר, בשנת 2008 הממוצע היה 10 אסיסטים למשחק, לעומת "רק" 6.6 למשחק העונה. לחילופין, אותם רכזים מאיימים לסל הרבה יותר בכדורסל המודרני, אך עדיין פחות מהקומבו גארדים. שווה להדגיש כי אלן אייברסון, הקומבו גארד הטוב בעשור הקודם, שלא פעם קיבל ביקורת על עודף הזריקות והחוסר במסירות, מסר ב-2008 (7.1 למשחק) יותר מממוצע הרכזים של 2018 וזרק פחות מהקומבו גארדים המובילים של ימינו.

נתון מעניין ודי סותר לאותם גרפים, כיוון שלמזלנו ישנם עדיין דברים שלא ניתן לראות דרך שום סטטיסטיקה, הוא הדרך בה ג'יימס הארדן וראסל ווסטברוק, בין המנופים מקבוצת הרכזים, מגיעים לכמות אסיסטים כה נכבדת שמובילה את ה-NBA. למי שכבר יצא לצפות בכוכבים הללו בשנים האחרונות, זה לא חדש שהם מחזיקים בכדור במרבית ההתקפה ולמעשה אותן מסירות מגיעות אחרי יכולת אישית וכיווץ הצבע והגנת היריב שמשאירה את הקלעים והגבוהים שלהם חופשיים לסלים קלים. באותה נשימה, הקומבו גארדים, זורקים הרבה מעבר לממוצע של הרכזים. מסקנה, בכדורסל של היום – מי שמחזיק יותר, זורק יותר, מוסר יותר.

די ברור שבשנים האחרונות הכדורסל הפך למשחק מהיר יותר, התקפות קצרות ומענישות, הרכבים נמוכים ומיש-מש בין עמדות הגארד. כך לדוגמה, מצא את עצמו כריס פול, אחד הרכזים הגדולים בהיסטוריה של הליגה, משחק בעמדת הקלעי של הרוקטס, כשהוא מפנה את מרבית הובלת הכדור וקבלת ההחלטות לג'יימס הארדן. עד כמה זה לא מקרי שהוא נשאר מחוץ לסגל האולסטאר (גם אחרי ארבעה חילופים עקב פציעות)? הקלות הזאת שרכזים מטבעם מוותרים על הפטנט הייחודי שלהם היא סיבה מספיק טובה לומר שכבר קרוב ל-5 שנים (מאז שסטף הפך לדומיננטי מאין כמוהו בליגה), תפקיד הרכז השתנה, במילים עדינות, או במילים יותר אגרסיביות – תפקיד הרכז איבד משמעות.

כאן נשאלות המון שאלות. האם לדוגמה, שחקן כמו ריקי רוביו היה נבחר גם היום במקום החמישי בדראפט? האם לוקה דונצ'יץ' או הקבוצה שתבחר בו צריכים לדאוג מהיכולות האתלטיות והפיזיות שחסרות לו? האם בכלל נזכה לראות שוב רכזים טהורים כמו סטיב נאש, ג'ון סטוקטון או ג'ייסון קיד, שנחשבו בימיהם לבוסים על המגרש. התשובה לכך תגיע ככל הנראה בעוד כמה שנים, עם הגעת הדור הצעיר. עם זאת, ממי לומד הדור הצעיר? ובכן, מהדור הקיים, מהמודל לחיקוי שלהם, המלמד אותם לזרוק כשפנויים (גם אם זה מטר מהקשת), לדעת להוביל ולשלוט בכדור גם עם השחקן מתנשא לגובה של מעל שני מטרים, ולטפח את היכולת הפיזית לא פחות מאשר כל כישורי המשחק עם הכדור.

לומר שהמגמה שהוצגה כאן היא שלילית זה פשע, הרי אנחנו בתור הצופים נהנים ממפגן רב של כישרון ואתלטיות, קלות בלתי נתפסת לייצר מהלכים, והתעלות אישית שלא נראתה עד היום בליגה. למרות זאת, אין ספק שהמשחק מתבסס פחות על חשיבה ותכניות משחק יצירתיות. אז נכון, המשחק השתנה, על כך כולם מסכימים, אך היצירה היא פרי עטו של המשורר.