צילום: Hayden Schiff

עבר בדיוק שבוע מאז שנפתחו ליגות הקיץ ביוטה ובסקרמנטו, ושלושה ימים מאז שהן הוחלפו בזו המתרחשת בימים אלה בלאס וגאס, שם הסתיימו כבר 30 משחקים מתוך 82 מתוכננים. ככה זה בליגת הקיץ, אם אתה הולך להשתין, קח בחשבון שפספסת ארבעה משחקים. בשלב זה, כל הקבוצות שיחקו כבר לפחות שני משחקים, ואת רוב השחקנים המעניינים (חוץ מדונצ'יץ') כבר זכינו לראות ולגבש עליהם רושם ראשוני. עכשיו, עומדות בפנינו שתי אפשרויות. האפשרות הראשונה היא להזכיר לעצמנו שליגת הקיץ היא במה מפנקת לשחקנים מאוד מסוימים: יצרני נקודות, אתלטים ומהירים, בעדיפות לכאלה הנמצאים שנה שנייה בליגה והספיקו לצבור קצת ניסיון ולפתח גוף. לעומת זאת, ליגת הקיץ, מחמירה מאוד עם רוקיס גבוהים שעוד לא פיתחו את הגוף ואת הטכניקה הדרושה כדי להתמודד בצבע ברמת ה-NBA. האפשרות הזו היא אפשרות ריאלית מדי ומאוד משעממת.

האפשרות השנייה היא להסתכל על כוכבי ליגת הקיץ בשנה שעברה (ג'ייסון טייטום, ג'יילן בראון, דונובן מיטשל, לונזו בול, קייל קוזמה וכו'), להגיד "בואנ'ה, כולם נתנו יופי של עונת רוקי! אפילו בול נתן בסך הכל עונה לא רעה! ומיטשל הזה, כבר שם ראו שהוא הולך להיות משהו אחר! אין! אין! מדד יותר טוב לכוכבות בליגה מאשר ליגת הקיץ! אז מה אם כיילב סוואניגן נבחר לחמישייה הראשונה? זה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל! אל תפריעו לי עם עובדות!" ולהסיק מסקנות מופרזות לגמרי מהשבוע הראשון של המשחקים. האפשרות הזו נשמעת הרבה יותר מעניינת. ליגת הקיץ היא ה"בקרובים" שלפני הסרט האמיתי. היא מציגה לנו שלל שחקנים וקווי עלילה, שמטרתם לעורר בנו סקרנות לקראת העונה הקרובה. חלקם יקיימו את שהבטיחו, כמו דונובן מיטשל, טייטום, בראון וקוזמה, וחלקם יאכזבו כשנבוא לראות אותם באורך מלא כמו סוואניגן, או קייל אנדרסון שנבחר ל-MVP לפני שנתיים. כך או כך, העולם מתחלק לשני סוגי אנשים: כאלה ששונאים את הבקרובים ומגיעים לקולנוע רגע לפני שמתחיל הסרט, וכאלה שחושבים שהם אומנות משל עצמם, ללא קשר למידת ההגשמה שלהם, ומקדימים במיוחד כדי לא לפספס שנייה מהם. לטובת אלה המשתייכים לקבוצה הראשונה, הנה הבקרובים שפספסתם עד כה בליגת הקיץ:

בקרוב הולך מכות עם דריימונד גרין: גרייסון אלן

בין גרייסון אלן לדריימונד גרין מפרידים משהו כמו 10 ס"מ, משהו כמו 10-15 ק"ג (לפני הנתונים הרשמיים – 10, אבל אין סיכוי) ומספר רב מאוד של גווני עור. גם מבחינת יכולות כדורסל הם שונים מאוד. אלן מתקשה בהגנה, הצד החזק של דריימונד, ופורח מקו השלוש, הצד החלש של גרין. אז למה ההשוואה ביניהם כל כך מתבקשת? מלבד הכישרון הנפלא לעימותים על המגרש והפלפל שדחוף לשניהם עמוק עמוק בישבן, וגורם להם לשחק עם כמות אנרגיות של ערס גמד על ספידים שעלול להידלק כל רגע, הם חולקים תכונת כדורסל נוספת: הם נותנים תחושה שידם בכל. גרין ואלן לא סתם נוכחים על הפרקט, הם נמצאים בכל מקום על הפרקט. הם מעורבים בכל מהלך, הגנתי והתקפי, ומנהלים את הקבוצה שלהם בעזרת חכמת משחק ואש בעיניים שקשה לא לאהוב (כשהם בצד שלך).

את הטורניר ביוטה סיים אלן עם 10 נק' למשחק, 7 ריב' (הבנאדם רשום 195 ס"מ וגם את זה אני לא קונה), 7.5 אס' ו-2 חטיפות למשחק (ו-21% מהשדה שאני בוחר להתעלם מהם). בלאס וגאס, בינתיים, הוא שיחק רק משחק אחד, אך הוא היה מרשים מאוד: 16 נק', 6 ריב', 5 אס' ו-3 חטיפות. מזכיר לכם מישהו? כן, גם לי. ברור שגרייסון אלן לא הולך להיות דריימונד גרין, זה דורש סדרת ניתוחים מסובכת וארוכה מדי, אבל הנוכחות שלו בכל מקום תהפוך אותו לרול פלייר יעיל בליגה ואולי אפילו אקס פקטור מהספסל בפלייאוף. תנו לי את דריימונד מול גרייסון בסיבוב הראשון ויחס הימורים ידידותי על מתי פורץ הקרב, ואני מבסוט.

בקרוב מקובעות כאמונה תפלה: שריקות בוז ביום הדראפט

בשנת 2015 ניצלו הניו יורק ניקס את הבחירה הרביעית בדראפט כדי לבחור איטריה אירופאית עם שם שאף אחד לא ידע עדיין לבטא. קריאות הבוז של אוהדי הניקס שנכחו באולם הפכו מאז לקאלט בקרב חובבי NBA:

בדראפט הקודם בחרו הניקס, אחרי שלא בחרו כלל ב-2016, את פרנק ניליקינה הצרפתי בבחירה השמינית, כשעל הלוח נמצא עדיין דניס סמית' ג'וניור. אוהדי הניקס, שיכורים עדיין מההצלחה של פורזינגיס, מחאו כפיים לבחירה בעוד פרוספקט אירופאי מסתורי יחסית. העונה הראשונה של פרנקי בניקס הייתה בעיקר מאכזבת. הרכז הצרפתי הציג אמנם יכולות הגנתיות מרשימות, במיוחד לרוקי, אבל לצד ההגנה הוא הציג גם יכולת ניהול משחק בעייתית מאוד וקליעה שכמעט לא קיימת. לעומתו, סמית', שדאלאס אספו אליהם בשמחה בבחירה התשיעית, נתן יופי של עונת רוקי בדאלאס ונבחר לחמישיית הרוקיס השנייה.

אוהדי הניקס, הידועים ברחבי הליגה בתור אוהדים אינטליגנטיים למדי (ויש שיגידו: יותר מדי), הסיקו את המסקנות הנדרשות, ובערב הדראפט, כשאדם סילבר קרא בשמו של קווין נוקס בבחירה התשיעית, הם פצחו בקריאות בוז צורמות, חזקות יותר מאלה שנשמעו אחרי שמו של פורזינגיס. אפילו אותו ילד מפורסם, שבכה אחרי הבחירה של פורזינגיס, היה שם (אני מניח שהניקס שילמו להורים שלו בשביל זה). למרות שזה הרגיש מבוים ונראה ששריקות הבוז האלה נקבעו מראש, והיו נשרקות גם אם דיאנדרה אייטון היה נבחר שם, בינתיים זה עובד נפלא לאוהדי הניקס. בליגת הקיץ נוקס מנצל את האתלטיות ואת יכולת הסיום המצוינת שלו ליד הטבעת כדי לקלוע 20.5 נק' למשחק ולתת הגנת ליגת קיץ לא רעה בכלל. הניקס, שאמורים לקבל את פורזינגיס חזרה מתישהו באמצע העונה, ינצלו גם את העונה הבאה לטנקינג, ככה שנוקס יזכה להרבה דקות משחק כדי לצבור ניסיון בזמן שהניקס אוספים עוד שחקן לוטרי בדראפט הבא. יש לי הרגשה שאני יודע מה תהיה התגובה בקהל כשאדם סילבר יכריז על שמו.

בקרוב בהיכל נוקיה: דראגן בנדר

כן כן, אני יודע שבנדר הוא לא הסיפור בפיניקס. אבל ג'וש ג'קסון כבר פרץ במחצית השנייה של העונה הקודמת ואייטון הוא בחירה ראשונה שפתח חזק את ליגת הקיץ, בדיוק כמו שציפו ממנו, ככה שזה לא מעניין אותי מי יודע כמה. לעומת זאת, בנדר, שייפתח בעוד כמה חודשים את עונתו השלישית ב-NBA הוא חתיכת סיפור מסקרן. פיניקס, שהייתה במצב טנקינג מוחלט, נתנה לו חתיכת הזדמנות השנה ונתנה לו לשחק 25 דקות למשחק. בתמורה היא קיבלה ממנו 6.5 נק' ו-4.4 ריב', כשהחדשות הטובות הן קרוב ל-37% מהשלוש. בליגת הקיץ בנדר זוכה לאותה הזדמנות פחות או יותר, רק שהוא משיב ב-2.5 נק' למשחק ו-17% מביכים מהשדה. נציגי פיניקס המגיעים למיקרופון חוזרים על מנטרה קבועה: "דראגן עוד לא בן 21, ידענו שהוא יהיה פרויקט וייקח זמן, הוא עוד יוכיח את עצמו". אבל גם הם יודעים שזה מתחיל להיות לא נעים. בנדר יקבל עוד כמה הזדמנויות בשנים הקרובות, כי הוא גבוה מאוד וקולע משלוש, אבל בינתיים זה כל מה שהוא עושה, וגם זה באופן מתקבל על הדעת בלבד. אם לא יתחיל להראות שיפור בעוד תחומים בעונה הקרובה, או גג זו שאחריה, אנחנו נחזור לראות אותו מהר מאוד באולמות כאן אצלנו, על אזרחי, מחכה שמכבי ירשמו אותו בטופס.

בקרוב בחמישייה העצובה של פופ: דריק ווייט

עם פארקר וקייל אנדרסון בחוץ, וקוואי הנחוש לצאת משם. לספרס מתפנות הרבה מאוד דקות לפזר בין השחקנים בהם פופ מאמין. דריק ווייט, שנבחר בדראפט הקודם בבחירה ה-29 כסיניור מאוניברסיטת קולורדו, מנסה להוכיח לפופ שהדקות האלה צריכות ללכת אליו. ווייט כבר יחסית לא צעיר. הוא יפתח את עונתו השנייה בליגה כשהוא בן 24 (לצורך השוואה, חברו החדש לקבוצה, לוני ווקר, יפתח בגיל הזה את עונתו השישית), אבל פופ הוא לא מהאנשים שדברים כאלה מרגשים אותם. ווייט שולט בליגת הקיץ עד כה ביד רמה. מלבד המשחק הלילה, בו זכה קצת למנוחה, הוא נתן את הטון בכל משחק בו שיחק השבוע. הניסיון משחק פה תפקיד חשוב. רוב השחקנים סביבו על המגרש צעירים ממנו בארבע-חמש שנים, עם ארבע שנים פחות ניסיון וגוף שעוד זקוק להתאקלמות ועבודה, אבל לא כל שחקן בגילו שהגיע לליגה ידע לנצל את זה (אני מסתכל עליך שון דאוסון), ווייט כן, וזה עומד להשתלם לו.

בקרוב בסיוטים של טראוויס שלנק: טריי יאנג

ביום הדראפט סיכם שלנק, הג'י אם של אטלנטה, על טרייד דאון סטייל דני איינג', ונתן למאבריקס את הבחירה השלישית שלו בתמורה לבחירה החמישית ובחירת סיבוב ראשון בשנה הבאה. שלנק, שהגיע להוקס מגולדן סטייט ווריורס, למד במהלך השבוע הראשון של ליגת הקיץ לקח חשוב מאוד: אי אפשר להסתפק בחיקויים. סטף קארי יש רק אחד, ודני איינג' יש רק אחד.

כשדני איינג' עשה את הטרייד דאון שהשיג לו את טייטום ובחירת סיבוב ראשון נוספת, הוא וידא קודם לכן שני תנאים: התנאי הראשון היה, שאכן טייטום ממוקם מבחינת הצוות שלו משמעותית מעל פולץ, ושהבחירה הנוספת שהוא יקבל בתמורה תהיה אכן בחירת סיבוב ראשון גבוהה ששווה את הטרייד דאון (במקרה של בוסטון זו ככל הנראה תהיה הבחירה של סקרמנטו בדראפט הבא). שלנק, בחיקוי שלו, עשה שתי טעויות, הראשונה היא מידת האמונה של ההוקס ביאנג על פני דונצ'יץ' והשנייה היא איכות בחירת הסיבוב ראשון שניתנה לו בתמורה.

בראיון שנערך עם שלנק במהלך המשחק הראשון של ההוקס בלאס וגאס, הוא אמנם הגן על טריי יאנג. סיפר על הביטחון בו ועל הרצון של ההוקס לראות אותו מתעלם מאחוזי הקליעה הנוראיים, ומתרכז בניהול המשחק ובפיתוח ההגנה והתיאום הקבוצתי. אבל כשנשאל בקשר לטרייד עם דאלאס נשמע פתאום הרבה פחות בטוח, והסביר כי הם התלבטו מאוד בין השניים, ולבסוף החליטו לצבור עוד נכס בנוסף לשחקן שהם אוהבים. כלומר, בחירת הדראפט הנוספת הכריעה את הכף בהתלבטות, ולא היוותה בונוס להחלטה שכבר התקבלה כמו אצל איינג'.

בנוסף, שלנק לא לקח בחשבון בטרייד שלו את השאיפות של דאלאס. מארק קיובן לא מאפשר לקבוצה שלו לעשות טנקינג פר אקסלנס, והמשיך לרדוף אחרי שחקנים חופשיים גם הקיץ. לעונה הקרובה מגיעה דאלאס כשיש לה את דיאנדרה ג'ורדן, האריסון בארנס, ווס מאת'יוז, דירק נוביצקי, דניס סמית' ג'וניור ולוקה דונצ'יץ'. אמנם במערב המופרע לגמרי לא בטוח שזה מספיק לפלייאוף, אבל זו בהחלט תהיה המטרה בטקסס, כך שבמקרה הטוב, תקבל אטלנטה מדאלאס בחירת סוף לוטרי בדראפט שלא נחשב עמוק במיוחד כרגע. לא בדיוק מציאה. כשמוסיפים לזה את התצוגה המאוד מאכזבת של יאנג מקבלים חתיכת סיוט, או כמו שהגדיר את זה ג'ייסון קונספסיון:

החבר'ה באטלנטה יכולים להתנחם בכך שג'ון קולינס נראה מדהים, אומארי ספלמן נראה בסדר גמור, ואני די בטוח שגם העונה השנייה של הסדרה אטלנטה תביא הביתה כמה פרסי אמי.