Sample Page

שימו כל ג'נרל מנג'ר בליגה בנעליו של אלטון ברנד, והוא מוציא לפועל את הטרייד על ג'ימי באטלר. כלל האצבע בניהול קבוצת NBA הוא כישרון > התאמה. ההנהלה אחראית על מקסום הכישרון, בזמן שלעשות את ההתאמות נופל על המאמן והשחקנים עצמם. יש לכך כמה סיבות:

ראשית, הכישרון בליגה מתפלג בצורת פירמידה. בבסיס נמצאים המון שחקנים שיש להם תחליף, בזמן שלמעלה ישנם בודדים בעלי כישרון ייחודי. הרבה יותר קל להחליף שחקן שהמשחק שלו בנוי על עליה לשלשות ממסירה, מאשר שחקן שאפשר לבנות עליו את ההתקפה של הקבוצה. פילדלפיה תחסר את ריבאונד ההתקפה של שאריץ' ומהלכי ההאסל הקטנים שלו (באטלר ימלא את ההגנה של קובינגטון), אבל בשילוב עם החתמת שחקן ותיק וטרייד על חוזה נגמר, הסיקסרס יצליחו למלא חלקית את העומק בסגל. את הפונקציה שבאטלר מביא, שחקן לתת לו את הכדור ביד בפוזשנים המכריעים של הפלייאוף, והוא יעשה טוב יותר מאשר אמביד או סימונס, לא שאריץ' ולא קובינגטון יכלו למלא.

שנית, נדיר ששחקנים באיזור החיוג של הטופ-10 בליגה עוברים קבוצה. חלון ההזדמנויות היחיד להביא שחקן כזה הוא לקראת סוף החוזה השני או השלישי שלו, וגם אז רק במידה והוא נמצא בסיטואציה קבוצתית לא אידיאלית. אם אתה מפספס את באטלר, מי יודע מתי תגיע ההזדמנות הבאה?

אבל הסיבה המהותית נובעת מכך שהקונספט של התאמה בין שחקנים הוא אנדרייטד. להבדיל מכישרון, התאמה אינה מושג מוחשי ואנחנו לא מבינים לעומק איך היא פועלת. להתלהב משחקן בעל היכולת להגיע לסל כמעט מול כל אחד, לקלוע, ליצור ולשמור זה קל. להבין שפעולה רעה של שחקן נובעת ממסירה שקיבל חצי שנייה אחרי הזמן, מחיתוך לא נכון של חבר לקבוצה שתקע את ההתקפה או ממיקום המרוחק מהנקודה האהובה עליו על המגרש – זו כבר הסקה סיבתית לא טריוויאלית.

למזלנו, לא עבר זמן רב עד שג'ואל אמביד, האיש שלא ידע לשתוק ואיזה כיף לנו בתור צופים שזה המצב, העניק צורה לבעיה המופשטת הזו. בתחילת השבוע אמר אמביד את הדברים הבאים:

"אני לא עצמי לאחרונה. אני חושב שזה בעיקר בגלל האופן שבו משתמשים בי, שזה בתור מרווח, בתור סטרץ' 5, בזמן שאני קולע רק 29% מטווח השלוש".

על פניו, זהו יום חג לכל אנשי הכימיה הקבוצתית, ההתאמה בין שחקנים וכל השמות שאפשר למצוא לתופעה שבה חמישה שחקנים עולים על מגרש והתוצאה המתקבלת שונה מסך כל החלקים בנפרד. מגיע שחקן דומיננטי עם הכדור, שאוהב לחדור לסל ולעלות לזריקות מכדרור, לקבוצה שבה כבר יש שני כוכבים שסגנון המשחק שלהם מבוסס על החזקת כדור, מזיז אחד מהם מהמקום שלו אל טריטוריה נוחה פחות ובמקום שלושה כוכבים בשיאם אנחנו מקבלים פחות מזה. קירק גולדסברי כבר תיאר את התהוות הבעיה עוד בזמן ההכרזה על הטרייד (אגב, שווה לשמוע 20 דקות של גולדסברי מדבר על הטרייד, ההווה והעתיד של פילי). מאז ההגעה של באטלר ועד להתמרמרות הפומבית, ג'ואל אמביד ירד מ-28.2 נקודות למשחק ל-23.8 נקודות, מ-48.5% מהשדה ל-43% ו-11 זריקות עונשין למשחק הפכו ל-8.7.

אבל צריכים להודות שהמציאות מורכבת יותר. זה לא שמאז הגעתו של באטלר, אמביד הפך לג'יי ג'יי רדיק. עד לטרייד על באטלר אמביד זרק 4.2 שלשות למשחק מתוך 18.6 זריקות מהשדה. מאז הטרייד: 4 שלשות על 18.5 זריקות שדה. מספר נגיעות הכדור שלו בצבע אפילו עלו מ-7.1 ל-9.1. ובזמן שאמביד אכן זורק יותר מחוץ לקשת באופן יחסי כאשר הוא חולק את המגרש עם באטלר (אפשר לשחק עם הנתונים כאן), נראה שהשימוש בו בדקות ללא באטלר מפצות על כך. ועם כבר מדברים על ויתורים, האם באטלר, שירד מ-13.5 חדירות לסל במינסוטה ל-8.4 בפילדלפיה, לא משתדל לעשות את ההתאמות הנדרשות?

בסופו של דבר, זו דוגמה נהדרת לכך שכדורסל הוא משחק קבוצתי שבו 1+1 לא שווה ל-2. אלא שתהיה מה שתהיה התוצאה של התרגיל הנ"ל, בפילדלפיה עדיין הרוויחו. 60% הצלחה לפני הטרייד הפכו ל-71% אחריו. החמישייה הראשונה שהתגבשה, שכוללת בנוסף לשלושת הכוכבים את רדיק ו-ווילסון צ'נדלר היא אחת הטובות בליגה. נצטרך לראות בהמשך העונה מה הסיקסרס יעשו בנוגע לעומק ואיך תסתיים הסיטואציה עם מרקל פולץ, אבל הקבוצה נראית כמו מועמדת לגיטימית לצאת מהמזרח השנה.

מנצחים בלי כוכבים

אחד החלומות הרטובים שלי הוא לראות קבוצה ללא כוכבים שמגיעה רחוק בליגה. הבעיה עם החלום הזה, הוא שבכל פעם שקבוצה כזו מצליחה, מיד מוכתר אחד מהשחקנים המובילים שלה ככוכב.

המועמדת התורנית היא לוס אנג'לס קליפרס, שמצליחה נכון ליום רביעי האחרון, להחזיק במאזן השביעי בטיבו בליגה. לקבוצות עם מאזן טוב יותר יש את:

במזרח, קוואי בטורונטו, יאניס במילווקי והשלישייה מלמעלה בסיקסרס.

במערב, הצמד של ווסטברוק ופול ג'ורג' באוקלהומה סיטי, ניקולה יוקיץ' בדנבר וכמובן גולדן סטייט.

במילים אחרות, כל אחת מהקבוצות מעליהם מחזיקה בלפחות טוען אחד למקום ברשימת עשרת השחקנים הטובים בליגה. השחקן המוביל של הקליפרס ברשימה, טוביאס האריס, דורג 60. לפניו ברשימה – דאריו שאריץ', מרכוס סמארט, ברנדון אינגראם וריקי רוביו.

נכון לאמצע השבוע האחרון, האריס קולע 21.5 נקודות ב-50% מהשדה לצד 8.5 ריבאונדים. מצד שני, הוא מוסר 2.3 אסיסטים בלבד, חוטף 0.6 כדורים וממוקם במקום ה-49 בלבד בליגה ב-RPM. מי מוביל את הקליפרס בדירוג? אחד דנילו גלינארי, שב-ESPN לא מצאו לו מקום בין 100 השחקנים הטובים בליגה בתחילת העונה.

במבט מפוקח, למרות שטוביאס האריס הוא מהשחקנים שעובדים יותר קשה בליגה, קשה להאמין שבקיץ אחד הוא השתפר מאזור האיכות של 50-60 בליגה לסביבות הטופ 20-25, ניתן למקם את הסיבתיות בסיטואציה שלו בתוך הקליפרס. אבל רגע לפני שנסיק את המסקנה הרומנטית לפיה הקליפרס מטפסים לפסגה בזכות חלוקת עבודה ומאמץ קבוצתי, ננצל את ההזדמנות כדי לחפור קצת בשאלה "מיהו כוכב בליגה?".

כלל ראשון: את סיפור הכוכבות לא ניתן לספר דרך הבוקס-סקור בלבד. האם שחקן של 24 נקודות, 5 ריבאונדים ו-5 אסיסטים הוא כוכב בליגה? רק אם אתם גאר פורמן וג'ון פקסון. זאק לוין, האיש והנתונים, יהיה במקרה האופטימי סקורר נהדר מהספסל.

כלל שני: כדי להיות כוכב בליגה לא מספיק להיות שחקן טוב. ההשפעה של רודי גובר על ההגנה של יוטה בשנה שעברה חייבת להכניס אותו לרשימת 15-20 המובילים בליגה. אלא שגובר אינו "כוכב". הביצוע שלו תלוי בשחקנים סביבו. אם הוא יעבור לקבוצה שבה הוא לא יקבל כדורים כגבוה בפיק-אנד-רול, אלא נניח יצטרך ליצור בפוסט, זה יראה רע מאוד. כוכב צריך להיות מסוגל לייצר (גם אם לא באותה יעילות) בתור האופציה הראשונה בהתקפה, לעצמו ולאחרים.

אם לנסח את הטענה כך שניתן יהיה לבדוק אותה אנליטית:

כוכב בליגה הוא שחקן שמצטיין מבחינת כמות ואיכות בקטגוריות הבאות: בידודים (Isolations), פוסט-אפ, הובלת כדור בפיק-אנד-רול וזריקות מכדרור (pull-up).

איפה זה מעמיד את טוביאס האריס? הוא מוביל את הליגה ביעילות בזריקות מכדרור, עם 59.4% אפקטיבי. האחוז הזה כל כך גבוה, שהשחקן היחיד שקלע טוב יותר מכדרור ב-6 השנים האחרונות הוא סטף קרי. הגו-טו מוב שלו זה הפיק-אנד-רול, וגם כאן האריס אחד היעילים בליגה, במיוחד בגלל היכולת שלו לנצל מבט פנוי ולעלות לזריקה. הוא מבצע כמעט שלושה מהלכי פוסט למשחק, ומספר קרוב של בידודים, ויעיל בכולם. כרגע טוביאס ממוקם ברשימה אקסקלוסיבית, שכוללת לצידו רק את לברון ג'יימס, של שחקנים שמבצעים ביעילות של לפחות נקודה בכל אחד מסוגי המהלכים הללו.

תהיה ההתקפה הקבוצתית של הקליפרס טובה ככל שתהיה, במיוחד גלינארי הנפלא, האריס של העונה הנוכחית מייצר לעצמו ברמה הגבוהה ביותר. האם מדובר בסטיית תקן רצינית כלפי מעלה, או שמדובר בשיפור אמיתי? אני מהמר על כך שהוא לא ימשיך בקצב הנוכחי, אבל מבט על השנים האחרונות מגלה שהאריס תמיד יצר לעצמו את הזריקה בהצלחה. כבר בעונה החולפת בפיסטונס, הוא היה אחד מהמסיימים הטובים ביותר בליגה בפיק-אנד-רול. הבעיה הייתה, שהוא עשה זאת רק פעמיים במשחק, ותפקד רוב הזמן על תקן השחקן המשלים שחי משאריות. העונה דוק ריברס נותן לו את הכדור לידיים, וטוביאס מספק את הסחורה.

זה יהיה סטרץ' להגדיר את טוביאס האריס הנוכחי ככוכב, במיוחד בגלל שהוא לא יוצר כל כך טוב ליתר חברי הקבוצה. אבל כן אפשר לומר בביטחון שמדובר באחד הסקוררים הטובים בליגה, ושחקן שהיכולת שלו לעשות מהלכים של כוכבים עברה מתחת לרדאר, כנראה בגלל שהיא לא מופיעה בבוקס-סקור.

ועוד משהו, בקטנה

בגזרת ה"דברים ששווה לדבר עליהם אבל נגמר המקום", שווה לציין את הפריצה הרגעית של באם אדבאיו לחמישייה של ההיט. עם שלושה משחקים רצופים בהם קלע 12.7 נקודות ב-63% מהשדה לצד 9.3 ריבאונדים, 3.7 אסיסטים, 1.3 חטיפות וחסימות. אם כבר מדברים על שחקנים מעולים שמסתובבים בליגה אבל עדיין לא פרצו, באם יכול להיות הנציג של החבורה. מצד אחד, מדובר בתואם קלינט קאפלה מבחינת אופן השגת הנקודות – דרך חיתוכים לסל, התגלגלות לאחר חסימה בפיק-אנד-רול וריבאונד התקפה ומצד שני, שחקן מוכשר ומגוון יותר שיכול להוביל כדור וללכת כל הדרך אל הסל. בדרך, מדובר בעוגן הגנתי מעולה. מתחילת העונה ספולסטרה רצה אותו בחמישייה במקום ההשפעה הרעילה של חסן וייטסייד, שאמנם מספק מספרי בוקס-סקור מעולים אבל משחק על חשבון הקבוצה. הפציעה האחרונה של וויטסייד העניקה לאדבאיו את המקום בחמישייה. ההימור שלי הוא שמפברואר והלאה (לכל המאוחר) באם יהיה הסנטר הפותח של ההיט, ובעתיד אחד מהסנטרים הטובים בליגה.

 

 

 

 

 

 

 

 

קרא עוד