Sample Page

יומני היקר שלום,

בזמן שהעונה הזו מציגה לא מעט קווי עלילה ראויים, ואפילו שוויוניות מפתיעה (במיוחד בצד המערבי), עלי להודות שמשהו בה לא קונה אותי עד הסוף. בדרך כלל אני לא צריך יותר מכמה דקות בשביל להחליט על מה בא לי לכתוב (על מה אני כותב בסוף זה כבר עניין אחר). אבל עכשיו? אני מרגיש כמו דמות מצוירת שהופכת את הכיסים, להראות שאין בהם כלום.

אני מאוד אוהב את לוקה, אבל בשלב הזה אני כבר מפחד שיוציאו נגדי צו הרחקה. אני מאוד עצוב על פולץ, אבל השבועות האחרונים, בהם העמדתי פנים שהוא לא קיים, היו מהמאושרים בחיי. הטרייד על ג'ימי באטלר היה ועבר – תעירו אותי בפלייאוף. הביף של קוואי ופופ מרגיש מעושה – לאחד יש כריזמה של ג'י.פי.אס, והשני נראה כאילו יש לו בעיות גדולות יותר להתעסק בהם. דיברנו על השניים קצת בפרק האחרון של "באשמורת הבוקר", למי שעוד לא האזין (איפה אתם?). יומני היקר, לא אכחד ממך, אני לא מוצא השראה בין סבך הסיפורים הבינוניים האלה.

אבל ג'יילן רוז אמר את זה לפני (בציטוט מוזיקלי במיוחד של האוג'ייז), אני אפילו לא אטרח להמיר לאנגלית – אתה חייב לתת לאנשים מה שהם רוצים. נותר לי רק לקוות שהגיגיי ליבי הזחוחים והתלושים עונים להגדרה.

* בלי לשבור את שתיקת פולץ שלי, רק אומר לגבי בריאות נפשית בספורט, שבגדול יש עוד רובד של צביעות שאנחנו צריכים לצלוח כחברה לפני שאנחנו טופחים לעצמנו על השכם. הקונצנזוס סביב דמאר דרוזן וקווין לאב "שיצאו מהארון" בנושא הלחצים שהם מתמודדים איתם היה קל מאוד לכולנו, גם אם חשוב, אבל מקרה פולץ מראה שעוד יש לנו דרך ארוכה. שימו לב כמה כולם נזהרים לא להגיד שיש לו בעיה מנטלית, או באיזה טון הם אומרים שיש לו כזו. שימו לב כמה כולנו "מקווים" שזה משהו פיזי. כאילו שעדיף שמשהו לא יעבוד בגוף שלו על פני זה שזה יהיה מחסום רגשי שמונע ממנו לתפקד כמו שאנחנו רוצים שהוא יתפקד. שימו לב כמה הוא והמחנה שלו מנסים להוכיח שהבעיה היא פיזית, בעוד שבעולם מתוקן זה לא היה משנה ככה או ככה. יש הרבה בעיות בעולם שבו כולנו – והאתלטים האדירים האלה הם רק דוגמה אחת – נשפטים על ידי הישגים על בסיס יומיומי. מקרה פולץ, שאני לא מדבר עליו כי הוא לא קיים מבחינתי, הוא רק סימפטום אחד שנובע מהן. הדרך עוד ארוכה.

וואו, נברתי. אז מה היה לנו? יש לא מעט אנומליות וטרנדים מספריים שאפשר לצלול אליהם. לספרס יש את ההגנה הכי גרועה בליגה (פיניקס לא נחשבת בינתיים). בין המקום הראשון למקום ה-14 במערב מפרידים רק שישה משחקים. אנדרו וויגינס ורוברט קוביגטון קולעים 1 מ-30 מהשדה בניצחון  לא מזמן (מה יותר גרוע, אגב, בערב כזה מהשדה – לנצח, או להפסיד?). לתואר השחקן השישי יש כל כך הרבה מועמדים, שאולי שווה להוסיף גם תואר לשחקן השביעי. לא יודע. לי מדגדג רק עניין אחד בינתיים – והוא קורה במילווקי.

יאניס אנטטקומפו קרוב מאי פעם להיענות לאתגר של קובי.

MVP https://t.co/cjmWH5Mqyz

— Kobe Bryant (@kobebryant) August 27, 2017

במובן מסוים, אם הוא יזכה בתואר, אפשר לשמור לבאד את תואר מאמן העונה במקביל. המייק-אובר של הבאקס גורם ל"בטי המכוערת" להראות כמו אופרת סבון זולה, רדודה ומיזוגנית שעבר זמנה. נשאיר את הפוקוס על יאניס, שהופך למונ-סטאר לנגד עיננו (רפרנס לספייס-ג'אם, לזבי החוטם שביננו, אני לא אחזור על זה שוב). הגריק פריק מקבל את אותה ביקורת לפני כל עונה, ומצליח להתעלות לפסגות חדשות גם בלי לטפל בה. כמה פעמים שמענו את הפרשנים שדורשים מהיווני להוסיף קליעה מבחוץ למשחק שלו כדי להשלים את הפאזל? העונה יאניס מתנסה יותר מבחוץ, לא בהצלחה יתרה, אבל הקסם שלו נמצא באלמנטים האחרים. חשבנו שהוא כבר הגיע לשיא שלו כחודר, כמסיים וכמגן אישי וקבוצתי, לא בגלל ששמנו על היכולות שלו תקרה מלאכותית – פשוט לא חשבנו שיש עוד לאן להגיע. אלא שאנטטקומפו לא ממהר להסכים עם הקביעות האלה. הוא ממשיך להתחזק, במלוא מובן המילה, והופך יותר ויותר דומיננטי בתחומים האלה ממה שחשבנו שאפשרי, לא רק עבורו, אלא עבור כל שחקן באשר הוא.

איך יאניס משפיע על המשחק בהשוואה לסטפן קרי? מה בין האפקט של הקליעה מבחוץ של סטפן קרי, לעומת האפקט של המשחק של יאניס, מינוס הקליעה מבחוץ? קרי משנה את הגיאומטריה של המשחק. הוא מרחיב נתיבי מסירה ותנועה, לעצמו ולאחרים. הוא זורע חרדה בלבול, ואינספור החלטות בלתי אפשריות עם הגרביטציה המדהימה שלו. דיברו על זה לפני אז בואו נדלג לסוף. באופן דומה לסטף,אבל שונה, יאניס לוקח את האלמנטים האחרים – הנורמליים, אם תרצו – של המשחק, ודוחק אותם לאקסטרים.

כשיאניס מגיע לצבע, לא מדובר בזריקה של 55-65 אחוזי הצלחה, מדובר בדאנק. פשוט ככה. אתם יושבים? קבלו מספר – נכון ליום שני, יאניס מוביל את הליגה בדאנקים שמגיעים ללא אסיסט עם 50, רודי גובר, הבא אחריו, עומד על 20. הטירוף ממשיך – יש ליאניס 108 דאנקים העונה, קצב של 369 בעונה שלמה! קלינט קפלה הוביל את הליגה בעונה שעברה עם 213. לפעמים גם שלושה מגנים לא יספיקו כדי למנוע את הבלתי נמנע. כשזה קורה, הוא מספיק קבוצתי בשביל לפנק את החברים הפזורים על קו שלוש לזריקות פנויות, ממש כמו בחימום. רק למקרה שג'ייסון קיד קורא את הטור – קו השלוש זו מן קשת כזו שמקיפה את הבקבוק, וקליעות משם שוות פי 1.5 נקודות מכל סל שקיבלת מכריס מידלטון בעונות שהוא העביר תחתיך. הגרביטציה של יאניס, במקום שאליו הגנות הכי רגילות להתכווץ, היא משהו שלא ראינו מאז שאקיל אוניל. תוסיפו למיקס את קצב זריקות השלוש של שנת 2018-19 במקום זה של תחילת המילניום (קבוצה ממוצעת זורקת 31.3 שלשות למשחק השנה, לעומת 13.7 בעונת 2000/01), וקיבלתם את הבאקס במקום השני במזרח.

סיכום קצרצר למירוץ ה-MVP. ליאניס יש תחרות מעניינת על התואר, והוא לא בהכרח הפייבוריט גם עכשיו. קוואי משחק בקבוצה עם מאזן עדיף (אפילו שיאניס ניצח אותו בקרב הישיר ביניהם הלילה בטורונטו), סטף קרי בקצב של עונה היסטורית, ואם ישמור על הבריאות מעתה והלאה, המשחקים שהפסיד לא אמורים להפיל אותו. לברון ג'יימס משחק בלייקרס, בטח שמעתם, וזה לכשעצמו שם אותו במיקס בצדק או לא (לא). גם אנתוני דיוויס, קווין דוראנט, ולוקה דונצ'יץ' מצטרפים לחגיגה (זו הייתה בדיחה, לגבי דונצ'יץ', למי שתהה). ככה שהעבודה של אנטטקומפו רחוקה מלהסתיים. למזלם של אוהדי הבאקס מדובר בתופעת טבע מבחינה פיזית, והעומס הזה לגמרי נמצא בתוך תחומי האפשר בשבילו. אני שם את הכסף שלי עליו, אחרי שבתחילת העונה הימרתי שיסיים שני מאחורי דיוויס או ג'יימס. שוב יאניס מוכיח אותי על טעותי. כי מה אני יודע? אני בסך הכל עוד פרשן.