Sample Page

הרבה אנשים זוקפים לזכות סן אנטוניו ופופוביץ' את פתיחת הדלת לליגת ה-NBA בפני שחקנים אירופאים, אבל זו טעות. קל להבין את הבלבול הזה, שנובע מהחתמת שחקנים כמו טוני פארקר ומאנו ג'ינובילי*, שהיו אנונימיים מאוד בקרב האמריקאים, והפכו לשחקני על שייכנסו בעתיד להיכל התהילה של הכדורסל האמריקאי.
*הערת ביניים: ג'ינובילי אמנם ארגנטינאי, אבל את עיקר הקריירה שלו לפני ה-NBA הוא עשה באיטליה, שם זכה ביורוליג ובתואר השחקן המצטיין של הפיינל פור. אם היה נשאר בארגנטינה, ייתכן שכלל לא היינו שומעים עליו ומפספסים, בעיני לפחות, את אחד מגדולי השחקנים שעלו על הפרקט.

אבל פארקר וג'ינובילי לא היו ה"אירופאים" הראשונים שנכנסו לליגה. יותר מזה – היו גם כמה שחקנים מעולים לא פחות מהם שנבחרו לפניהם או באותה תקופה. פאו גאסול נבחר באותו דראפט כמו פארקר, והיה לאירופאי הראשון שנבחר בחמישייה הראשונה בדראפט (מקום שלישי), ודירק נוביצקי נבחר על ידי דאלאס במקום 9 כבר ב-1998. היו גם מזרח אירופאים ענקיים כמו דראזן פטרוביץ', ולאדה דיבאץ', סאבוניס האב וטוני קוקוץ' ששיחקו בליגה בתחילת/אמצע שנות ה-90.

מה שכן, בעוד שרוב קבוצות הליגה הסתפקו בדרך כלל בשחקן-שניים זרים, סן אנטוניו שלחה זרועות אל כל כנפי תבל והביאה שחקנים מאוסטרליה, ניו זילנד, טורקיה, ברזיל ואפילו ניגריה. לא הרבה יודעים, אבל לספרס היה אפילו שחקן איסלנדי בשם פיוטר גודמונסן, כבר ב-1987. באותה שנה אני הייתי עסוק בללמוד את האל"ף-בי"ת אז קצת פחות עקבתי אחריו.

כך או כך, בסגל של הספרס עברו לא מעט שחקנים זרים. חלקם טובים, אחרים קצת פחות. הלילה הספרס יתארחו אצל הכוכב העולה של הכדורסל האירופי, לוקה דונצ'יץ', ולכבוד המשחק החלטתי לחזור לכמה מאלו שפחות הצליחו. נתחיל באחד מאלו שהכי פחות אהבתי. אבל לפני שנתחיל, חידה: כמה שחקנים זרים אתם רואים בתמונה הראשית של הטור? בין הפותרים נכון תוגרל תמונה חתומה של בובאן מריאנוביץ'. או שלא. טל"ח.

ראשו נסטרוביץ (סנטר, סלובניה)

נסטרוביץ' נחשב לאחד מגדולי הכדורסלנים הסלובנים. אני לא יודע עד כמה התואר הזה אומר משהו. לספרס הוא הגיע ממינסוטה ב-2003 אחרי שנבחר על ידה בדראפט ב-99. אני באמת לא יודע מה גרם לפופוביץ' להמר על האיטריה הסלובנית הזו. אולי העובדה שעונתו האחרונה בטימבוורלבס הייתה הטובה בקריירה שלו, עם 11 נק' ו-6.5 ריבאונדים למשחק.

בספרס, כמו שהבנתם, הוא קצת פחות הצליח ובכל פעם ששיחקנו נגד קבוצה עם סנטר קצת יותר מאסיבי שיקשקתי. אף על פי כן, ראשו זכה ב-2005 באליפות עם הספרס, בקבוצה שכללה בסגל גם את חברו לנבחרת סלובניה בנו אודריך, את שון מארקס הניו זילנדי (כיום המנג'ר של ברוקלין נטס), וכמובן את פארקר וג'ינובילי. בעיניי, הדבר הכי טוב שיצא מראשו הוא שהספרס קיבלו תמורתו, בין השאר, את מאט בונר בטרייד עם טורונטו. מזל שהוא שיחק אצלנו רק שלוש עונות. בווידאו: הסיבה שבגללה פחדתי בכל פעם שראשו שמר על מישהו טיפה אתלטי.

אין הרבה שחקני ספרס שפחות ראויים לטבעת האליפות בעיניי. אולי רק מנגקה בטיר, שחקן סיני שהוחתם אחרי שקלע 19 נקודות נגד נבחרת ארה"ב שבה פופוביץ' שימש כעוזר מאמן, שיחק 12 משחקים בלבד במדי הספרס כשהוא קולע מספר מרשים של 0.8 נק' למשחק, והיה חלק מהסגל שזכה באליפות ב-2003. את האמת שאני יכול להבין את פופ במקרה שלו. הקיץ שבו בטיר הוחתם היה רגע אחרי שיאו מינג נבחר בדראפט על ידי יוסטון, וכנראה שחשבו שיש משהו באוכל הסיני. במקרה של בטיר לא היה כלום. ובמקרה של ראשו, אני באמת שלא מבין את ההחתמה.

ג'ופרי לוברן (סנטר, צרפת)

אם אצל ראשו היינו צריכים ללכת 15 שנה אחורה, הפעם אנחנו נשארים קרוב להווה. שנה אחורה, ליתר דיוק. האמת? לא כל כך ברור לי למה לוברן לא הצליח בליגה או בספרס. היו לו את כל הנתונים: הוא היה צרפתי, שזה כבר טוב, סנטר פיזי יחסית וזכה באליפות צרפת, גביע צרפת והליגה האדריאטית. כן, ברור לי שאלו ליגות חלשות יחסית ולא ציפיתי שהוא יהיה פאו גאסול, אבל גם לא ציפיתי שיהיה כישלון כזה גדול.

הוא נבחר על ידי דנבר בדראפט 2015 אחרי אותה הצלחה יחסית באירופה, אבל בשלוש שנים עבר שלוש קבוצות שונות – דנבר, אוקלהומה סיטי ושיקגו – לפני שנחת בסן אנטוניו. באף אחת מאותן קבוצות הוא לא הצטיין במיוחד, וכנראה הוחתם הרבה בזכות המלצה מחברו לנבחרת, טוני פארקר, שזכה איתו באליפות אירופה ב-2013 ובמדליית ארד באליפות העולם ב-2014.

בספרס הוא שיחק 55 משחקים בלבד, מתוכם פתח רק באחד, אבל ראה את הפרקט פחות מ-10 דקות בממוצע למשחק. לרגעים היה נראה שאולי הוא עוד איכשהו כן משתלב, כמו במשחק נגד דנבר שבו קלע שיא קריירה (26 נק'), אבל את פופוביץ' הוא לא הרשים במיוחד, ובסיום העונה שעברה נפלט מהליגה ועבר לפנרבחצ'ה הטורקית.

נאחל לו בהצלחה, אבל שלא יחזור לקבוצה.

ננדו דה קולו (שוטינג גארד/סמול פורוורד, צרפת)

כמו לוברן, גם דה קולו היה חבר לסגל צרפת שזכה באליפות אירופה ב-2013 עם טוני פארקר. אבל בניגוד ללוברן, הוא באמת הרשים בליגה הצרפתית: הוא היה גם השחקן המצטיין וגם השחקן המשתפר של הליגה ב-2008, וגם זכה ביורוקאפ והיה בחמישיית העונה של המפעל. שוב, כאמור, אלו לא מהליגות הכי חזקות באירופה, ועדיין, קצת כבוד.

דה קולו נבחר על ידי הספרס בדראפט ב-2009 אבל בילה את שנותיו הראשונות בצרפת, והגיע לספרס רק ב-2012. אני זוכר שכבר מההתחלה הוא צד את העין ואת הלב שלי. משהו בזריזות ובחייתיות שלו הדליק אותי והזכיר לי, להבדיל אלף אלפי הבדלות, את מאנו ג'ינובילי. את פופוביץ' הוא קצת פחות הרשים. בעונתו הראשונה הוא בילה המון בקבוצת הפיתוח של הספרס, שנקראה אז "אוסטין טורוס", אבל שיחק 12.8 דקות בממוצע בקבוצה הבוגרת, שבהן קלע פחות מ-4 נק' למשחק. היה לו גם סל ניצחון על אטלנטה, והוא הגיע עם הספרס לגמר הפלייאוף באותה שנה, שהסתיים במפח הנפש הכואב למיאמי.

לרוע מזלו, במהלך העונה הבאה שלו הוא הועבר בטרייד לטורונטו (שמתם לב למוטיב חוזר? וזה אפילו בלי שהזכרנו את הטרייד על קוואי) תמורת אוסטין דיי, עוד שחקן שלא ממש הצליח בקבוצה ומוכר לנו הישראלים מהפועל ירושלים. בסיום אותה עונה הספרס זכו באליפות. דה קולו היה במרחק של כחצי עונה מטבעת.

אני קצת מבואס מזה שדה קולו לא תקע יתד בקבוצה, כי בניגוד לשניים הקודמים שהזכרתי כאן, דה קולו חזר לאירופה ועשה בה חיל. הוא חתם בצסק"א מוסקבה וזכה איתה ביורוליג ובתואר השחקן המצטיין של הפיינל פור. הוא גם נבחר לחמישיית העונה ביורוליג שלוש שנים ברצף מ-2016 עד 2018. הוא רק בן 31 ויש לו עוד כמה וכמה שנים בקריירה לפניו, כך שיכול להיות שקבוצת NBA עוד תנסה לקחת עליו הימור בעתיד, אבל קשה לי לראות את הספרס עושים זאת.

אלו כמובן לא השחקנים הזרים היחידים שעברו בשורות הספרס ופחות הצליחו בה או בליגה. בחלק הבא נצא מאירופה ונטייל ליבשות ואזורים אחרים בעולם – דרום אמריקה, אוקיאניה ואפילו אפריקה.

קרא עוד