Sample Page

בזמן שפלייאוף – הלייקרס לקחו אליפות, לברון עם FMVP רביעי וצל גדול מרחף מעל.

 

מיאמי היט 93 – לוס אנג'לס לייקרס 106 הלייקרס ניצחו וזכו באליפות

תהיתי עד כמה צריך את הכותרת הזאת, והאם יש מישהו שקורא את זה ופספס עד כה מי ניצח. העונה הארוכה בהיסטוריה של הליגה הסתיימה, והאמת בצורה מעט מאכזבת. לא העניין שהלייקרס זכו (כלומר גם, כן? גילוי נאות הכותב הינו אוהד סלטיקס) אלא שככל הנראה המשחק הזה הסתיים לו כבר במחצית הראשונה. ג'ימי באטלר וכוכבי מיאמי נראו עייפים אחרי התצוגה המרשימה במשחק הקודם, ובנוסף הלייקרס פתחו בסערה עם הגנת ברזל שפשוט חנקה את התקפת ההיט והשילוב הזה הוביל ל-36 נקודות בלבד של מיאמי במחצית. משם זה כבר היה גמור, וגם ניסיון הקאמבק ברבע האחרון לא ממש היווה איום על משהו. לברון ג'יימס זכה ב-FMVP עם שורה פנטסטית נוספת של 28 נקודות, 14 ריבאונדים, 10 אסיסטים ואחוזים מפלצתיים של 13-20 מהשדה, למרות 1-5 מעבר לקשת. ג'יימס עשה היסטוריה עם תואר FMVP רביעי והראשון שעושה זאת ב-3 קבוצות שונות. אנת'וני דייוויס הצטרף לשורה של ביגמנים דומיננטיים בשורות הלייקרס, וסיים את המשחק עם 19 נקודות ו-15 ריבאונדים, הגנה פנטסטית שתרמה המון להגנת הברזל של הלייקרס, ובהחלט קנה את מקומו בין הגדולים. (תרתי משמע).

ראג'ון רונדו שהיה שותף באליפות ה-17 של הסלטיקס היה שותף בכיר באליפות ה-17 של הלייקרס ותרם הפעם 19 נקודות באחוזים מדהימים של 8-11 מהשדה (72.7%) כולל 3-4 מעבר לקשת.

שחקני מיאמי נראו עייפים, אחרי המשחק הקודם. לראשונה בסדרה באם נראה קרוב לעצמו כשסיים עם 25 נקודות, 10 ריבאונדים, 5 אסיסטים ו-2 חסימות, ביעילות של 10-15 מהשדה. ג'ימי באטלר נראה עייף והתקשה להתמודד עם הגנ הלייקרס, וסיים עם 12 נקודות, 7 ריבאונדים ו-8 אסיסטים, אריק ספולסטרה ניסה לשלוף כל מיני קלפים מהשרוול אך בשלב כזה של סדרת פלייאוף כבר אין קלפים או שפנים לאף אחד, וזה תלוי רק ברמת הביצוע. ורמת הביצוע של הלייקרס הייתה הרבה יותר טובה.

הלכו נגד הרוח

בשנת 1997 אחרי שהסתיים הניסוי של קירוב קשת השלוש ממוצע השלשות לקבוצה למשחק עמד על 12.7. בעונת 14-15, האליפות הראשונה של הווריירס, זה עמד על 22.4 שלשות למשחק. גידול של 9.7 שלשות למשחק פר קבוצה ב-18 שנה. העונה 5 שנים אחרי האליפות ההיא של גולדן סטייט זה כבר הגיע לשיא של 34.2 שלשות למשחק פר קבוצה. גידול של 11.8 ב-5 שנים. לפני האליפות הראשונה של גולדן סטייט הייתה האמירה שזכורה בעיקר מבארקלי שאי אפשר לזכות באליפות עם קבוצה שמתבססת על ג'אמפשוטס, והווריירס הפריכו את זה. מאז התבססה הטענה שבשביל אליפות חייבים להתבסס על קליעה מבחוץ.

הלייקרס הפריכו את הטענה הזאת.

הלייקרס ניצחו קודם כל בזכות לברון ג'יימס שהוא פנומנלי, וזכה בזכות בתואר מצטיין סדרת הגמר בפעם הרביעית, ועם אנת'וני דייוויס שהוא פשוט יכול לעשות הכל ומוכשר ביחס לביג. ורגע לפני שצוהלים שהגודל והביגמנים חזרו צריך להזכיר שבדיוק כמו שכמעט בלתי אפשרי לשחזר את הקליעה של הווריירס, יהיה כמעט בלתי אפשרי לקבוצה אחרת לשחזר את הגודל של הלייקרס. (אני כותב כמעט רק כי אני לא יודע איזה ילד בדיוק נולד איפשהו, או איזה בן 8 מפלצתי בדיוק מלהטט באיזו שכונה עם דאנקים).

לא מעט העבירו ביקורת (כן, גם כותב שורות אלה) וטענו שללייקרס אין מספיק קליעה, ואין מספיק שחקנים יעילים שיכולים להשחיל שלשות. וזה נכון. אבל כשיש שחקנים גדולים עם המון יכולות, שניים שהם ללא ספק  טופ 5 בליגה כרגע, כנראה שקליעה זה קצת פחות חשוב.

זה לא שהלייקרס רעים מעבר לקשת, אבל הם גם לא בצמרת. הלייקרס זרקו במהלך העונה הרגילה 31.6 פעמים וקלעו בדיוק של 34.9 אחוז. קצת מתחת לממוצע. דווקא בפלייאוף הם השתפרו כשזרקו 34.2 פעמים וקלעו בדיוק של 35.4%. אבל למרות השיפור עדיין הלייקרס וההיט לא בלטו במיוחד באספקט הזה, כשמבין כל קבוצות הפלייאוף ההיט והלייקרס מוקמו במקומות 10 ו-11 בהתאמה בכמות שלשות, ומקומות 10 ו-12 בדיוק. (למי שלא ברור, מיאמי מקום 10 בשני המקרים). ואלו היו 2 הקבוצות שנשארו אחרונות.

הלייקרס שיחקו גם לא מעט עם הרכב של שני גבוהים כשדייוויס ב-4, ודווייט הווארד זכה לעדנה מחודשת, אם כי בסדרה הזו שיחק פחות בשל ענייני מאצ' אפ.

הבלייזרס היו היריבה הראשונה של הלייקרס, והיו איום של "ראן אנד גאן", והלייקרס פשוט מחצו אותם. (יחד עם פציעות)

יוסטון שיחקו הרכב מיקרו בול עם 1.96 בסנטר, וגם הם נמחצו. כנראה שלהיות גדול זה עדיין משהו די טוב במגרש כדורסל.

הלייקרס מחצו קבוצות וחנקו אותן הגנתית. ומה שיותר מפתיע זה, שהם לא איבדו יתרונות של גודל.

אקסיומה נוספת בכדורסל זה שבפלייאוף המשחק מאט. אחת המשמעויות של זה היא שאפשר להסתמך פחות על התקפת מעבר ומתפרצות. הלייקרס השיגו 22 נקודות בממוצע למשחק בפלייאוף מהתקפות מעבר, שהיה בהפרש ניכר המקום הראשון, והמקום השני בתדירות של זה, כש-17% מההתקפות שלהם היו כאלה. לא רע לקבוצה גדולה.

ב-5 השנים האחרונות קבוצות מתכנסות יותר ויותר לשלשות, הרכבים נמוכים ומהירים. אבל לא כולם יכולים להיות קלעים כמו סטף קרי וקליי תומפסון. דוק ריברס התייחס לזה שבוע שעבר כשהוצג כמאמן הסיקסרס ואמר "אני חושב שאתה צריך להיות מי שאתה. הטעות של הרבה קבוצות היא שהן רצו להיות גולדן סטייט, אבל לא כולם יכולים לקלוע כמו גולדן סטייט. אז לדעתי כולם עשו טעות." הלייקרס לא עשו את הטעות. הם לא ניסו להיות גודלן סטייט, הם ניסו פשוט להיות הלייקרס, ולשחק על היתרונות שלהם, מבלי לנסות בכח או בקיצוניות. הם היו נאמנים לעצמם, והם זכו באליפות.

ראג'ון רונדו

ליגת ה-NBA קיימת 73 שנה. מתוך זה 17 פעמים הלייקרס לקחו אליפות, ו-17 פעמים הסלטיקס. שתיהן ביחד כמעט חצי. הלילה רונדו הפך לשחקן השני בלבד שזוכה באליפות במדי שתי הקבוצות הללו, אחרי קליי לאבלט ששיחק בלייקרס (אז עדיין מיניאפוליס) ב-1954, וזכה לאחר מכן בשתי אליפויות לצד ביל ראסל.

פלייאוף רונדו היה אמיתי בפלייאוף הזה, ובכלל בסדרת הגמר. עם תצוגות הגנתיות מרשימות כולל על ג'מאל מוריי וגארדים אחרים שנפלו קורבן, ואפילו באמצעות פיתוח קליעה קטלנית. הלילה 3-4 משלוש. רונדו זוכה לטבעת נוספת שלו וללא ספק ראוי ללא מעט קרדיט על האליפות הזאת.ואולי בהמשך יקדם אותו אל עבר היכל התהילה.

רק דבר אחד קצת מפריע לי בקטנה בכל הסיפור: רונדו עדיין לא מדבר עם ריי אלן על שהעז לעזוב את הסלטיקס ולחבור ללברון בשביל טבעת. אולי עכשיו אפשר סולחה?

How Rondo looking at FMVP trophy rn pic.twitter.com/0kn3den2Rr

— LakeShowHoopsᴾᴴ (@LakeShowHoopsPH) October 12, 2020

GOAT

האליפות הזאת כבר העלתה מחדש (האם היא אי פעם הלכה?) את שאלת השחקן הגדול בכל הזמנים. ברור לי לחלוטין שלא משנה מה אכתוב מי שחושב שלברון הוא הגואט ימשיך לחשוב ככה, מי שחושב שג'ורדן  הוא הגואט ימשיך לחשוב ככה, ומי שחושב שקארים צריך אולי לדבר עם הנכדים על משהו אחר כשהם משוחחים בזום.

ברור שיש לי את הדעה שלי, לכל אחד יש את הדעה שלו שמגובה בהמון טענות חלקן רלוונטיות יותר או פחות. (אם הטיעון שלך הוא "מי שלא חושב כמוני הוא X", אז הטיעון שלך לא רלוונטי).

הבסיס של ספורט זה רגש. זה הרגש שאנחנו חווים כשהקבוצה שלנו מנצחת, הרגש שאנחנו חווים בקליעה על הבאזר והרגש שאנחנו חווים כשהשחקן האהוב או השנוא עלינו מצליח או נכשל. בלי הרגש הזה לא היינו פה, והיינו נשארים רק עם אוהדי הצלחות ואוהדי ברזיות, שעוקבים אחרי משחקי סיום כדי שיהיה להם על מה לדבר ולהיראות מבינים. ואלה בהחלט לא הטיפוסים שאנחנו רוצים להישאר איתם, תאמינו לי.

אני דוגל בגישת השחקן הכי גדול בדורו, ומבחינתי זה בדיוק העניין שלפיו צריך להימדד אותו גואט: במידת הרגש שהוא יוצר אצל חבריו לקבוצה, יריביו וכמובן, אצלנו האוהדים. למשל אצל מייקל ג'ורדן, בזריקה ההיא מול יוטה. הוא שיחק נגד קבוצה צעירה, עם 2 מהשחקנים שהם טופ 5 בעמדה שלהם היסטורית. אבל ברגע הזריקה כל האוהדים והשחקנים של יוטה כבר היו מיואשים, כשהכדור עוד לא התחיל לצלול. כי לכולם היה ברור שזה יכנס.

וככה גם עם לברון. לכולם ברור היה שזו האליפות שלו לאבד. ג'ימי באטלר אמר שכדי לזכות באליפות צריכים לעבור דרך לברון. וגם שנה שעברה כשהוא לא הגיע לפלייאוף, הרבה מהשיחה בפלייאוף הייתה עליו, שבכלל לא שיחק שם.

ובסופו של דבר אם הוא יוצר כל כך הרבה רגש, אצל אוהביו ואצל שונאיו, כנראה שיש בו משהו. ואני יודע כאמור שאני לא הולך לשכנע אף אחד ואני לא מנסה, (ואני מנחש שמי שזוכר את הגילוי הנאות מבין את עמדתי בעניין)

כי זה לא המספרים, האליפויות או התארים. זו תחושת הוואו שהייתה כשג'ורדן עלה להטבעה, כשלברון הגיע משום מקום לחסימה בהפתעה, כשקובי קלע עשרות נקודות וכמובן לא מסר, או דאנקן עושה את אותה זריקה שכולם יודעים שיזרוק, ועדיין לא מצליחים לעצור.

זו תחושת החווייה של הצפי, ושל הדיון. בשביל זה אנחנו פה. לכן אנחנו אוהדים.

פשוט נסו ליהנות מהחוויה (ולכבד כמובן את החוויות של אחרים. )

"We just want our respect. Rob wants his respect; coach Vogel wants his respect… Lakers nation wants their respect; and I want my damn respect too."

– FMVP LeBron James pic.twitter.com/xbxq26UsII

— Sideline Sources (@sidelinesources) October 12, 2020

הטופ 10 האחרון

קרא עוד