Sample Page

מסיימים את הדירוג עם עשרת השחקנים הטובים בליגה. ניפגש בעונה הבאה!

מקומות 100-91 (כולל הסבר על הדירוג)

מקומות 90-81

מקומות 80-71

מקומות 70-61

מקומות 60-51

מקומות 50-41

מקומות 40-31

מקומות 30-21

מקומות 20-11

לעוד כתבות מוזמנים לעקוב אחרי The Buzzer Beater IL.

10) קוואי לאונרד (לוס אנג'לס קליפרס) – בעונה שעברה: מקום 3

סטטיסטיקה: 24.8 נקודות (51.2% מהשדה, 39.8% מהשלוש, 88.5% מהעונשין), 6.5 ריבאונדים, 5.2 אסיסטים, 16.6 חטיפות

אחרי שזכה להיכנס לחמישיית העונה הראשונה בפעם השלישית בקריירה (ולראשונה מאז 2017), קוואי נפצע במהלך הפלייאוף. ולפני שנדבר על למה הוא כאן למרות הפציעה, בואו נחזור רגע למה הביא אותו לחמישיית העונה.

בתור התחלה, לאונרד הוריד את ווליום הזריקות והעלה את האחוזים שלו מכל הטווחים (שיא קריירה באחוזים מהשדה ומהשלוש). בנוסף, הוא רשם שיא קריירה באסיסטים, והיכולת של הקליפרס בלעדיו הייתה מדאיגה. כשהוא שיחק, הקבוצה ניצחה 36 משחקים והפסידה 16 (69.2% ניצחונות), בלעדיו הם ניצחו 11 והפסידו 9 (55% ניצחונות).

קוואי אמנם פצוע, אך עוד לא נסגר המסך על עונת 2021/22 מבחינתו. אם יספיק לחזור לקראת סיום העונה הסדירה וישחק בפלייאוף, העונה של הקליפרס עוד יכולה להסתיים בטעם מתוק.

9) דמיאן לילארד (פורטלנד טרייל בלייזרס) – בעונה שעברה: מקום 10

סטטיסטיקה: 28.8 נקודות (45.1% מהשדה, 39.1% מהשלוש, 92.8% מהעונשין), 4.2 ריבאונדים, 7.5 אסיסטים

אנחנו יודעים בדיוק מה נקבל מלילארד. מבחינה אישית, לילארד יספק כמות נקודות אסטרונומית, הוא קולע לפחות 25 נקודות למשחק מאז עונת 2015/16. גם העונה, הוא יקלע סלי קלאץ' גדולים ויהו רגעים בהם נרגיש כי הוא בלתי ניתן לעצירה.

מבחינה קבוצתית, דמיאן לילארד פספס עם פורטלנד את הפלייאוף רק פעם אחת, בעונת הרוקי שלו. מאז כל שנה הבלייזרס הגיעו לפוסט-סיזן. אבל האם לילארד יכול לגבש קונטנדרית בבלייזרס? ההצגה שלו בפלייאוף בעונה שעברה נגד הנאגטס לא הספיקה, למרות מספרים מטורפים של 34.3 נקודות ב-46.3% מהשדה, 44.9% מהשלוש ו-10.2 אסיסטים.

אחרי ששלח בקיץ רמזים מאוד עבים להנהלה כי הוא לא מרוצה, טרי סטוטס הוותיק הוחלף בצ'ונסי בילאפס. עוד עונה בה פורטלנד לא תאיים על האליפות, ונראה כי הסיפור של לילארד בקבוצה יסתיים.

8) ג'ואל אמביד (פילדלפיה 76')

סטטיסטיקה: 28.5 נקודות (51.3% מהשדה, 37.7% מהשלוש, 85.9% מהעונשין), 10.6 ריבאונדים, 2.8 אסיסטים, 1 חטיפה, 1.4 חסימות

יכול מאוד להיות שעשרת המשחקים שפספס אחרי שנפצע במשחק נגד וושינגטון באמצע מרץ מנעו מג'ואל אמביד את תואר ה-MVP של העונה.

אמביד לא רק גבוה, חזק ועם יכולות הגנה נהדרות (נבחר לחמישיית ההגנה השנייה), הוא גם סנטר התקפי שטרם נראה בליגה. היכולת שלו בפוסט בשילוב עם הקליעה שלו מחצי מרחק ומרחוק (שיא קריירה באחוזי קליעה מכל הטווחים) פתחו עבורו אינספור יכולות לקלוע. ואם לקצר, אמביד בשיאו הוא שחקן בלתי ניתן לעצירה.

אם יצליח לשחק העונה 70 משחקים ומעלה, הסיכויים שלו לקחת את ה-MVP גבוהים. כשהיה צעיר יותר, התקוטט עם סנטרים כמו דראמונד וקארל אנטוני טאונס. היום הם לא בליגה שלו בכלל, ועל תואר הסנטר הטוב בליגה, הוא מתחרה עם ה-MVP המכהן.

7) ג'יימס הארדן (ברוקלין נטס) – בעונה שעברה: מקום 5 (בשווין עם לוקה)

סטטיסטיקה: 24.6 נקודות (44.6% מהשדה, 36.2% מהשלוש, 86.1% מהעונשין), 7.9 ריבאונדים, 10.8 אסיסטים, 1.2 חטיפות

אתם יכולים לאהוב את סגנון המשחק שלו או לשנוא אותו, אבל הארדן טוב במה שהוא עושה. אפילו כשהוא קולע הכי מעט נקודות מאז עונת 2011/12, הארדן נשאר סקורר עלית. היכולת שלו ליצור לעצמו מרחק מהמגן, לסחוט עבירות ולסיים בצבע מגמדת את העובדה שהארדן עבר להיות מוביל הכדור של ברוקלין, גם כשקיירי על המגרש.

העונה כשקיירי יישב בבית, הארדן יקבל את כל הבמה על מנת להוכיח את כישוריו, כשלצידו לא רק קבוצה מוכשרת, אלא אחד השחקנים הטובים בליגה כיום.

6) לוקה דונצ'יץ' (דאלאס מאבריקס) – בעונה שעברה: מקום 5 (בשוויון עם הארדן)

סטטיסטיקה: 27.7 נקודות (47.9% מהשדה, 35% מהשלוש, 73% מהעונשין), 8 ריבאונדים, 8.6 אסיסטים, 1 חטיפה.

מדהים לכתוב את זה, אבל אחרי שלוש עונות שבשתיים מהן נכנס לחמישיית העונה הראשונה, לוקה בכלל לא קרוב לתקרה שלו.

דונצ'יץ' שכלל את הזריקה שלו מסטפ-בק עד כדי כך שהוא כבר מזכיר שחקנים כמו ג'יימס הארדן – אמן בתחום. זו לא רק הקליעה שעושה את לוקה מיוחד, הוא מנהל משחק נהדר, מנהיג ואיום טריפל-דאבל טבעי בכל משחק.

יחד עם זאת, האחוזים של לוקה חייבים לעלות. הזריקות שהוא לוקח הן מאוד קשות ומכאן גם האחוזים היחסית נמוכים מהטווח, אבל זריקות העונשין כן צריכות להיכנס. הוא צריך ללכת יותר לקו וחייב לקלוע משם יותר טוב. שחקן ברמתו חייב לעבור את רף ה-30+ נקודות וה-80% מהקו אם הוא רוצה להגיע רחוק בפוסטסיזן ולהיות מועמד לא רק לחמישייה אלא גם ל-MVP. יש סיכוי לא רע בכלל שהפעם זה יקרה.

5) ניקולה יוקיץ' (דנבר נאגטס) – בעונה שעברה: מקום 8

סטטיסטיקה: 26.4 נקודות (56.6% מהשדה, 38.8% מהשלוש, 86.8% מהעונשין), 10.8 ריבאונדים, 8.3 אסיסטים, 1.3 חטיפות

בתחילת העונה יוקיץ' השיל ממשקלו ונראה טוב יותר מאי פעם, הוא לא הפסיד ולו משחק אחד העונה וכמובן שרק השתפר ביחס לשנה שעברה.

יוקיץ' מדורג 12 בליגה בנקודות למשחק, שישי באסיסטים וחמישי בריבאונד. רוב הזריקות של ניקולה מגיעות מעמדת הלואו פוסט. שם, כשהוא עם הגב לסל וההגנה נעשית צפופה, יוקיץ' קולע או מנצל את הגובה וראיית המשחק שלו בכדי לייצר זריקות לחבריו. תכלס, הוא פויינט סנטר שהליגה מעולם לא ידעה בכל שנותיה.

בסיכום של נקודות למשחק, אסיסטים, וחסימות שהובילו לסל, יוקיץ' רושם 58 נקודות בממוצע למשחק, ראשון בליגה. יותר מזה קשה לבקש.

אבל לא הכל ורוד בממלכת יוקיץ', שהנאגטס שלו הובסו על ידי פניקס בחצי גמר המערב. כשיוקיץ' על הפרקט, הדיפנסיב רייטינג של דנבר היה 123.5 מזעזע. כשאין אופק לשיפור בתחום ההגנתי נראה כי הדרך היחידה של דנבר לנצח היא פשוט לשחק התקפה טובה יותר מהיריבות. חזרה של ג'מאל מארי למגרשים בטח לא תזיק.

4) לברון ג'יימס (לוס אנג'לס לייקרס) – בעונה שעברה: מקום 1

סטטיסטיקה: 25 נקודות (51.3% מהשדה, 36.5% מהשלוש, 69.8% מהעונשין), 7.7 ריבאונדים, 7.8 אסיסטים, 1.1 חטיפות

כשהיכולות האתלטיות שלו במגמת ירידה, ג'יימס מגלה כישורים אחרים על מנת להמשיך להיות אחד השחקנים הטובים בליגה כיום. המעבר לעמדת הרכז (לפי בסקטבל רפרנס, 73% מהזמן שבילה על הפרקט היו בעמדת הרכז) מאפשר לו להציג את חכמת המשחק שלו ולהתרוצץ פחות על המגרש וכך לשמור כוחות. זו גם אחת הסיבות שהוא קלע שיא קריירה בשלשות באחוזים טובים.

הסיבה העיקרית שלברון כאן ולא גבוה יותר, היא אותה הסיבה שמנעה ממנו מקום בחמישיית העונה הראשונה: פציעות. לברון שיחר העונה 45 משחקים, הכי מעט בקריירה הארוכה שלו.

העונה, כששחקני הלייקרס מגיעים אחרי מנוחה ארוכה וסגל חדש כמעט לחלוטין, לברון יכול לרוץ עד הסוף. שוב.

3) סטפן קרי (גולדן סטייט ווריורס) – בעונה שעברה: מקום 9

סטטיסטיקה: 32 נקודות (48.2% מהשדה, 42.1% מהשלוש, 91.6% מהעונשין), 5.5 ריבאונדים, 5.8 אסיסטים, 1.2 חטיפות

ללא קליי, ללא דוראנט וללא כוכבים נוספים לצידו העונה הזו הייתה של סטף קרי. בלעדיו, גולדן החזיקה במאזן של 2 ניצחנות ו-7 הפסדים. איתו הם היו ב-36-26 (58% ניצחונות).

ואז הגיע חודש אפריל, אליו הווריורס נכנסו במאזן 23-24. עד אותה נקודה סטף קלע 29.1 נקודות (4.7 שלשות) ב-47.5% מהשדה למשחק. סטף שיחק ב-15 משחקים בחודש זה וקלע 96 שלשות, שיא NBA לחודש קלנדרי. תצוגת קליעה אחר תצוגת קליעה, סטף הוביל את גולדן סטייט למקום השמיני במערב.

את החודש הוא סיים כשהוא קולע 37.1 נקודות ב-49.6% מהשדה, 43.7% מהשלוש ו-90.4% מהעונשין. בתקופת הזמן הזו, גולדן ניצחה 14 משחקים והפסידה 9.

העונה, זו יכולה להיות עונת MVP נוספת עבור סטף, שיחד עם גרין והחלק השני באחים ספלאש שצפוי לחזוק מפציעה, זו גם יכולה להיות עונה של אליפות נוספת.

2) יאניס אנטטוקומפו (מילווקי באקס) – בעונה שעברה: מקום 2

סטטיסטיקה: 28.1 נקודות (56.9% מהשדה, 30.3% מהשלוש, 68.5% מהעונשין), 11 ריבאונדים, 5.9 אסיסטים, 1.2 חטיפות, 1.2 חסימות

אחרי שנתן עונה סדירה מעט פחות דורסנית מהסטנדרט אליו התרגלנו ממנו וראה את אמביד ויוקיץ' מתחרים על תואר ה-MVP, יאניס צחק כל הדרך אל התואר שחשוב באמת.

זו הייתה ריצת פלייאוף מיוחדת מאוד (והוא אפילו התגבר על פציעה שנראתה קשה בדרך) עבור יאניס והבאקס. היווני הוכיח שאפשר להיות שחקן דומיננטי בכדורסל המודרני גם בלי קליעה. כל מה שצריך זה להיות חזק, אתלטי, שחקן הגנה משובח (שחתום על אחת החסימות הגדלות בהיסטוריה) ואחד משחקני הצבע הטובים בליגה.

1) קווין דוראנט (ברוקלין נטס) – בעונה שעברה: מקום 7

סטטיסטיקה: 26.9 נקודות (53.7% מהשדה, 45% מהשדה, 88.2% מהעונשין), 7.1 ריבאונדים, 5.6 אסיסטים, 1.3 חסימות

אחרי עונה שלמה בה ישב בחוץ בגלל אחת הפציעות הכי קשות שיכולות להיות לספורטאי, דוראנט חזר לעונה סדירה טובה, אך לא דומיננטית במיוחד, בעיקר בגלל שהוא לא שיחק הרבה.

ואז הגיע הפלייאוף, והסדרה נגד מילווקי. בסדרה הזו הוא רשם 35.4 נקודות, 10.6 ריבאונדים ו-5.4 אסיסטים וגם את קליעת 2 הנקודות הכי ארוכה שאפשר לקלוע, מה שמנע ממנו ריצת אליפות נוספת. אה כן, ובסדרה הזה קיירי והארדן שיחקו 7 משחקים, ביחד (והארדן שיחק פצוע).

ההדחה של ברוקלין הייתה אכזרית. אבל דוראנט הראה כי הדבר היחיד שיכול לעצור אותו, זו קשה השלשות. חוץ ממנה, מדובר במשימה בלתי אפשרית.

ועוד לא דיברנו על זה שדוראנט הוא שומר עם הגנה לא מוערכת בכלל. גם בלי קיירי, נראה שאליפות של ברוקלין העונה היא כמעט בלתי נמנעת. בעיקר בזכות דוראנט.

 

קרא עוד