Sample Page

לכבוד 6 שנים לסל הכי גדול של סטף קרי, אני מעלה פה את הפרק המלא על עונת 2015-206 מתוך הספר ספלאש. עדיין יש עותקים, ניתן להשיג את הספר בעברית (בגירסה דיגטלית) או דרכי (צרו קשר בפייסבוק)

כמו כן, אם אתם רוצים שנוציא ספר סיכום עונה, אנא הירשמו בטופס הזה – אנחנו בודקים האם יש מספיק קהל לסיפור הזה. 103 אנשים כבר נרשמו, אנחנו צריכים להגיע ל-300 כדי לצאת לדרך. זה לא מחייב.

בפודקאסט "ספר הכדורסל 2.0" ("Book of Basketball 2.0"), כבר בפרק הראשון מסביר ביל סימונס את הסוד של קבוצות אלופות, והסוד בכלל לא קשור לכדורסל:

"זה מה שאייזיה למד כשעקב אחרי הלייקרס והסלטיקס של שנות ה־80, זה לא היה קשור לכדורסל. הקבוצות האלו היו עמוסות בכשרון, בטח. זו לא הסיבה היחידה שהם זכו. הם זכו כי הם חיבבו אחד את השני, הם ידעו את התפקיד שלהם, הם התעלמו מהסטטיסטיקה, הם העריכו ניצחון מעל כל דבר אחר. הם ניצחו כי השחקנים הכי טובים שלהם הקריבו כדי שכולם יהיו שמחים. הם ניצחו כל זמן שכולם נשארו באותו עמוד. מהצד השני של המטבע, הם הפסידו אם אחד מהדברים האלה לא התקיים, מה שהוא מוטיב חוזר בהיסטוריה של ה־NBA. כשפט ריילי כתב על "מחלת היותר", שאייזיה הזכיר מוקדם יותר, הדבר שהכי זכור לו הוא ש'הצלחה היא לעיתים קרובות הצעד הראשון בדרך לאסון', ציטוט מהספר. ריילי האמין שהלייקרס של 1981 עברו לכיוון אנוכי יותר אחרי שזכו באליפות ב־1980. כולם רצו יותר כסף, יותר דקות משחק, יותר הכרה. יותר יותר ויותר. הם איבדו פרספקטיבה, הם הפסיקו לעשות את הדברים הקטנים שגורמים לקבוצות לנצח. תנחשו מה קרה. הם הפסידו בסיבוב הראשון למוזס מאלון ויוסטון. זה היה הסוף. זו הייתה ההגנה על התואר. אבל זה מה שקורה".

סימונס מדבר על אייזיה תומאס, שמדבר על הפיסטונס שזכו בשתי אליפויות רצופות בסוף שנות ה־80. תומאס מזכיר את מחלת היותר, מונח שתבע פט ריילי בספרו 'שואוטיים − מאחורי הקלעים של עונת הפריצה של הלייקרס', שפורסם ב־1988.

ב-1994 ריילי פרסם ספר נוסף − 'המנצח שבפנים', ושם הוא טבע את המונח "מחלת האני". ריילי טוען שבין אם אנחנו יודעים את זה או לא, כולנו שחקנים קבוצתיים, ואנחנו מוצאים משמעות דרך הקבוצה. ועדיין הקבוצה יכולה להתערער על ידי "מחלת האני" − האמונה החזקה בחשיבות של עצמי. "הדבר הכי קשה ליחיד לעשות כשהוא חלק מהקבוצה זה להקריב. זה קל להיות אנוכי בסביבה קבוצתית". "מחלת האני" תמיד נוכחת אבל אפשר לצפות אותה ולהתגבר עליה. ריילי ציין את הסימפטומים של המחלה:

• חוסר ניסיון בהתמודדות עם הצלחה פתאומית.
• הרגשה כרונית של חוסר הכרה.
• תחושה שמרמים אותך ונוגסים מהחלק שמגיע לך.
• תרעומת נגד היכולות של השותפים.
• מאמץ אישי להתעלות על חבר לקבוצה.
• ואקום מנהיגותי שנוצר כתוצאה מיצירה של קליקות ויריבויות.
• הרגשת תסכול אפילו כשהקבוצה מצליחה.

ריילי בעצם משרטט את המפה שאיתה אפשר לבדוק במהלך העונה את מצב הכימיה בקבוצה. בכל אחד מהפרקים הבאים, כולל הפרק הזה, אנחנו נתייחס למפה הזאת כדי לבדוק איפה גולדן סטייט עמדו באותו שלב.

יש סימפטומים, אין מחלה

על פניו, לווריורס היו הרבה מהסימפטומים שריילי מתאר. ההצלחה שלהם אמנם הגיע מבפנים אבל הנסיקה הייתה מאוד חדה ופתאומית. אף אחד מהשחקנים לא התמודד עם הצלחה בסדר גודל כזה לפני כן. בצוות האימון היו קר ו־וולטון שזכו באליפות כשחקנים.

הווריורס לא קיבלו יותר מדי הכרה על האליפות שלהם. כבר אחרי האליפות התחילו הלחשושים שלווריורס היה מזל: היה להם מזל שהם פגשו את קליבלנד פצועה בגמר, היה להם מזל שהם לא פגשו את הספרס או הקליפרס בפלייאוף המערב, היה להם מזל שאלן נפצע, ועוד ועוד. לקראת העונה הלחשושים הפכו לצעקות כשהם שנאמרו על ידי דמויות בכירות בליגה ושחקני עבר. מאמנה של הקליפרס, דוק ריברס, לא התבייש להגיד שלווריורס היה מזל שהם לא פגשו את הקליפרס או הספרס בפלייאוף.

היה ראוי שריברס ייקח אחריות על ההפסד המביך של הקליפרס ליוסטון, אבל במבט מעמיק יש משהו בטענות שלו. סדרת הסיבוב הראשון בין הקליפרס לספרס הלכה לשבעה משחקים והייתה סופר-אינטנסיבית. ובדיעבד, כנראה שהעיפה את שתי הקבוצות. במשחק השביעי נגד יוסטון כבר לא היו לקליפרס רגליים. סידור המשחקים שגרם לסדרה הזו לקרות היה אכזרי לא פחות. הקליפרס סיימו במקום השלישי במערב, עם אותו מספר ניצחונות כמו יוסטון. סן אנטוניו סיימה במקום החמישי עם אותו מספר ניצחונות כמו ממפיס. פורטלנד שסיימה שישית, הוקפצה למקום הרביעי בגלל שהייתה ראש בית (חוק שבוטל שנה לאחר מכן). בעולם מתוקן, הקליפרס והספרס לא היו אמורים להפגש בסיבוב ראשון.

ריברס לא היה היחיד. שחקני עבר קמו וטענו שהקבוצות שלהם היו מנצחות את הווריורס בלי בעיה. הנציג הבולט של אותם שחקנים היה סקוטי פיפן.

מי מרמה את מי?

לסימפטום השלישי − תחושה שמרמים אותך ונוגסים מהחלק שלך − היו את כל הסיבות להיות שם. סטף קרי נחשב לכוכב הקבוצה וזכה ב־MVP של העונה הסדירה. הוא הרוויח באותה עונה רק 10.69 מיליון דולר. הוא היה רביעי ברשימת המרוויחים בקבוצה, ומקום 60(!) בליגה. בנוסף, העובדה שאיגודלה נבחר ל־MVP של הגמר, ולא קרי, יכלה בהחלט להתקבל אצל סטף כחוסר כבוד, כזלזול בו ובחשיבות שלו להצלחת הקבוצה בפלייאוף.

דריימונד גרין הרוויח מיליון דולר בעונת האליפות. מקום 12 בקבוצה, ואין ממש טעם לבדוק באיזה מקום הוא ביחס לליגה כולה. השחקן השלישי בחשיבותו בקבוצה הרוויח גרושים. בנוסף, לגרין, שנבחר בסיבוב השני של הדראפט ולא סלח או שכח, היו גם את כל הסיבות להרגיש מקופח על כך שלא זכה בתואר שחקן ההגנה.

השחקן שהרוויח הכי הרבה בקבוצה היה דייויד לי. התרומה המשמעותית שלו לאליפות הייתה בכך שזז הצידה ולא הפריע.

אלא שלמרות כל מה שנכתב, אף אחד לא הרגיש מרומה. אף אחד לא ספר את הכסף של השחקנים האחרים. כולם שמחו. הרגשת חוסר ההכרה הייתה מוצדקת, ותועלה ליצור מוטיבציה לעונה הבאה. למרות חוסר הניסיון בהתמודדות עם הצלחה בסדר גודל כזה, הקבוצה התמודדה בצורה יוצאת מן הכלל. גולדן סטייט לא חלתה לא ב"מחלת האני", ולא ב"מחלת היותר". זאת בזכות האופי של השחקנים. זה לא מקרה ולא מזל, זה חלק מהאסטרטגיה של הקבוצה בהרכבת הסגל. ההנהלה שמה דגש על האופי של השחקנים, ולא רק על היכולות שלהם. היא מדדה את הכימיה בחדר ההלבשה, ועקבה אחרי הלך המחשבה של השחקנים באמצעים טכנולוגיים. אחד הדברים החשובים עבור הווריורס היו מערכות היחסים.

קיץ רגוע

כמעט לכל הסגל היה חוזה לעונת 2015-2016, היחידים שסיימו חוזה היו דריימונד גרין וליאנדרו ברבוסה. את ברבוסה הווריורס לא התקשו להחתים על חוזה לעונה נוספת. עם גרין זה היה קצת יותר קשה. גרין סיים חוזה רוקי והפך לשחקן חופשי מוגבל. זה אומר שהווריורס יכלו להשוות כל הצעה שגרין יחתום עליה, אבל אף אחד לא רצה להגיע לשם. הווריורס, כאמור, שמו דגש על מערכות היחסים, ומשא ומתן כזה אמור להיסגר בבית. בסופו של דבר שני הצדדים הסכימו על חוזה של 82 מיליון דולר לחמש עונות.

הווריורס ניסו להחתים את האריסון בארנס ופסטוס אזילי על הארכת חוזה, אבל הצדדים לא הצליחו להגיע לסיכום. לשניים בכל מקרה היה חוזה לעונה נוספת ורק בקיץ 2016 הם היו הופכים לשחקנים חופשיים מוגבלים, מה שאומר שהווריורס יוכלו להשוות כל הצעה שבארנס ואזילי יקבלו. על פי הדיווחים בארנס סירב לחוזה של 64 מיליון דולר לארבע עונות. לא היו דיווחים כמה הציעו לאזילי, אבל מדובר בסכום נמוך בהרבה.

הווריורס הודו ללי על השירות שלו ושלחו אותו לבוסטון. לי שמח על האליפות, אבל לא רצה לשבת על הספסל. הווריורס לא רצו לשלם ללי שכר כל כך גבוה בשביל התפקיד שמילא, והפרידה הייתה הדדית. בתמורה הגיע ג'ראלד וואלאס, שהומר בג'ייסון תומפסון. הווריורס חסכו בצורה הזו כמה דולרים.

בדראפט גולדן סטייט בחרה את קבון לוני מ־UCLA − פאוור פורוורד אתלטי אבל בוסרי מאוד − כמעין השקעה לעתיד.

אלווין ג'נטרי עזב לאחר שקיבל הצעה לאמן את ניו אורלינס פליקנס ואת אנתוני דייויס. קר החליט לא להביא מישהו מבחוץ במקומו, וקידם את לוק וולטון.

לא נחים על טבעות האליפות

לווריורס היה את ה־MVP, קליעה מצוינת לשלוש, וקבוצה עם מוסרים רבים. זה לא הפריע להם להביא את סטיב נאש בתור יועץ לפיתוח שחקנים. נאש, פעמיים MVP בליגה, שיחק בקולג' בסנטה קלרה, קולג' שנמצא בסיליקון ואלי. אחרי הפרישה הוא גר בלוס אנג'לס והיה עולה צפונה כשצריך, מגיע לאימונים ועוזר לשחקנים.

קיקי ליילס עזב, ובמקומו הקבוצה הביאה את לכלן פנפולד. פנפולד הוא מומחה למדעי הספורט מאוסטרליה, שבתפקידו האחרון עבד עם נבחרת הרוגבי של אוסטרליה. בנוסף הוא עבד במועדונים שונים, וגם ליווה אתלטים בחמש אולימפיאדות שונות.

הקבוצה המשיכה לאמץ טכנולוגיות חדשות. חלק מהשחקנים התחילו להשתמש במיכל חסך חושי, מיכל מי מלח אליו נכנסו השחקנים. המיכל היה אטום לאורות ורעשים ומי המלח דימו מצב של חוסר שיווי משקל. כמו שקרי הסביר את זה "זה רק אני והמחשבות שלי לשעה, משחק רולטה רוסית של המיינד".

בנוסף הקבוצה התקשרה עם חברת Halo Neuroscience חברה שייצרה אוזניות שהעבירו זרמים חשמליים קלים לראש של המשתמש, על מנת להכניס את המוח של המשתמש למצב של היפר-למידה.

ברנדון פיין, המאמן של קרי באוף-סיזן, אימץ שיטות אימונים חדשות גם הוא. קרי עשה תרגילי כדרור שונים תוך כדי שהוא צריך להגיב לאורות ולהפעיל סנסורים בשביל לכבות אותם. סיימון לכדורסלנים. בנוסף פיין שיכנע את קרי להשתמש במשקפי אקליפס. משקפיים מיוחדים שיצרו אפקטים שונים של ראיה.

פציעה משמעותית בתזמון בעייתי

לא זכורים לי המון מקרים שבהם מאמן נפצע ולא יכל לפתוח את העונה, אבל זה היה המצב של הווריורס. במהלך הגמר קר סבל מפריצת דיסק, שהייתה חמורה כל כך עד כדי כך שהקשתה עליו ללכת. ביולי הוא עבר ניתוח גב שגרתי למדי שאמור היה לתקן את הפריצה. אלא שקר סבל מסיבוך נדיר שהוביל לדליפה של נוזל עמוד שדרה מה שהביא איתו גל של כאבים, מיגרנות וסחרחורות. בספטמבר קר עבר ניתוח שני לתיקון הדליפה. כמה ימים לתוך מחנה האימונים היה לקר ברור שהוא לא יכול לאמן והוא יצא לחופשה ללא הגבלת זמן. כולם תמכו במאמן ורצו לראות אותו חוזר בריא ונטול כאבים. הדאגות היו לגבי המחליף שלו − לוק וולטון חסר הניסיון קיבל את הבמה ואת לוח המאמנים. קר עדיין היה מעורב מאחורי הקלעים איפה שאפשר, אבל וולטון היה זה שיעמוד במרכז פסקי הזמן ויצטרך להתמודד עם התקשורת.

עונת שיא

גולדן סטייט יצאה לדרך עם 24 ניצחונות רצופים בפתיחת העונה. שיא לכל ליגות הספורט הבכירות בארצות הברית, לא רק ה־NBA. בתוספת ארבעה ניצחונות מהעונה הרגילה הקודמת הרצף עמד על 28 − הרצף השני באורכו אחרי הלייקרס של עונת 1971-1972 עם 33 ניצחונות רצופים. בסופו של דבר ההפסד הגיע במסע משחקים במזרח, במשחק שני של רצף גב-אל-גב במילווקי. לילה לפני כן הווריורס נזקקו לשתי הארכות כדי לנצח את בוסטון, וכשהגיעו למילווקי כבר לא היו להם רגליים − הם הפסידו ללוח המשחקים יותר מאשר לבאקס עצמם. ההפסד עצר את הרצף, אבל הקבוצה המשיכה לשחק מצוין ולנצח.

ההרכב שניצח עבורה את הגמר זכה לכינוי הרכב המוות, כינוי שהודבק לו על ידי התקשורת המקומית באיזור המפרץ. לא סתם הוא קיבל את הכינוי הזה: ב־43 המשחקים הראשונים של 2016, ההרכב הזה ניצח את היריבות בהפרש של 60 נקודות ל־100 פוזשנים!

במבט לאחור זוכרים בעיקר את הניצחונות, אבל היו קשיים בדרך. היו משחקים שבהם הווריורס פתחו פערים בלתי-מחיקים בפתיחת המשחק ונחו ברבע הרביעי. היו גם ניצחונות קשים, חלקם הושגו במזל, חלקם בעזרת עבודה קשה. דוגמא למזל אפשר למצוא בניצחון של הווריורס על ברוקלין בבית. הווריורס לא היו אמורים להסתבך נגד קבוצה חלשה, אבל המשחק הגיע לפוזשן אחרון בשיוויון, והכדור היה אצל ברוקלין. ברוק לופז קיבל מסירה לפולו והצליח להחטיא מסנטימטר. הווריורס ניצחו בהארכה.

דוגמא לעבודה קשה היא משחק נגד הקליפרס שבו הם פיגרו ברבע השני ב־23 נקודות. קבוצות לא פעם פשוט מוותרות על משחק כזה, אבל המנטליות של הווריורס לא איפשרה להם לוותר, בטח לא לאור היריבות עם הקליפרס, ובטח לא לאור הדברים שדוק ריברס אמר בקיץ. דריימונד גרין לקח את העניינים לידיים בפסק זמן, והרביץ תורה בחברים. הווריורס מחקו את הפער וניצחו במשחק.

החזרה של קר

43 משחקים לתוך העונה סטיב קר חזר. וולטון החזיר לו את הקבוצה במאזן מדהים של 39 ניצחונות וארבעה הפסדים. כל השחקנים בירכו על החזרה, אבל לא לכולם היה קל להסתגל בחזרה לקר.

מי שהיה לו הכי קשה היה גרין. גרין פרח תחת וולטון, אבל החזרה של קר הורידה את קצב השימוש שלו משמעותית: פחות אסיסטים, פחות נקודות. תחת קר גרין ביצע יותר פאולים, ואיבד יותר כדורים. תחת וולטון שליש מהזריקות של גרין הגיעו מחוץ לקשת. קר לא אהב את זה, והמספר הזה ירד ל־22% מהזריקות. תחת וולטון גרין הרשה לעצמו הרבה יותר, והוא לא אהב את הניסיון של קר "לאלף" אותו. הכל התפוצץ לילה אחד באוקלהומה סיטי.

גולדן סטייט הגיעה למשחק קשה נגד דוראנט ושות' באוקלהומה סיטי, אחרי מסע של שבעה משחקי חוץ. המחצית הראשונה של גרין הייתה רעה וכללה שלוש החטאות ושני איבודי כדור. בהפסקה דברים התחממו וגרין התפוצץ על קר בחדר ההלבשה: "אני לא רובוט" הוא צעק, לפי עדויות מחוץ לחדר ההלבשה (כבר אמרתי שהוא צעק?). קר ושאר הקבוצה ניסו להרגיע אותו אבל זה היה בלתי אפשרי, גרין קילל וצעק על המאמן שלו. מקרים דומים בעבר נגמרו בטריידים, חניקות, קנסות והשעיות.

למרות הבלאגן בחדר ההלבשה, ולמרות שקרי נקע את הקרסול ברבע השלישי, לראשונה מאז 2013, הווריורס ניצחו את המשחק. קרי שיחק עם הפציעה, קלע 12 שלשות, כולל שלשת ניצחון מדהימה מ־11.5 מטר.

גרין החטיא את כל שמונה הזריקות שלו מהשדה, וסיים עם שתי נקודות בלבד. הוא הוסיף אליהן 14 ריבאונדים, 14 אסיסטים, שש חטיפות וארבע חסימות − שורה שרק גרין יכול לייצר בליגה של ימינו.

לא נפריז ונאמר שהניצחון באותו משחק הציל את העונה, אבל הוא היה סופר-חשוב לעונה של הווריורס. אחרי כל הבלאגן באותו ערב, הפסד יכל לגרור המשך בעייתי והפסדים נוספים. הניצחון איפשר לקבוצה לבחון את מה שקרה בצורה רגועה יותר.

דריימונד הוא אחד האנשים הנפיצים והאמוציונליים בליגה. הוא משחק כמו שהוא משחק כי אכפת לו, כי חלק גדול מהמשחק של גרין זה הלב שהוא משקיע בכל מהלך. תורידו את הנפיצות, תורידו את האכפתיות − הורדתם גם את הרמה. אי אפשר לקבל אחד בלי השני. כשקר חזר לאמן, גרין הרגיש שמגבילים אותו, שלא מעריכים אותו מספיק. זו תחושה שיכולה לפוצץ חדר הלבשה ("מחלת האני"), במקרה הזה הסיפור הסתכם בתקרית יוצאת דופן, אבל מצומצמת. אולי היא חלק מהפיצוצים שעוד יבואו. אחרי אותו משחק אחוז הזריקות של דריימונד לשלוש עלה בחזרה ל־33% (אותן הוא קלע ב־36.6%), והדברים חזרו לקדמותם באופן יחסי.

באותו יום הווריורס הבטיחו את מקומם בפלייאוף (עוד לפני המשחק), הקבוצה הראשונה לעשות את זה בחודש פברואר מאז הלייקרס של 87-88. באותו משחק − המשחק ה־56 של הווריורס באותה עונה − סטף קרי כבר שבר את שיא השלשות. 12 השלשות שקלע נגד OKC הביאו את המאזן העונתי שלו ל־288, שתיים יותר מהשיא שקבע בעונת 2014-2015 כולה.

שיאים רבותי, שיאים.

הווריורס הגיעו לאפריל במאזן 68-7. נותרו להם שבעה משחקים עד לתום העונה הרגילה, והם היו צריכים לנצח בחמישה מהם בשביל לשבור את השיא ה"בלתי-שביר" של הבולס. בנוסף, הם עדיין לא נוצחו בבית. מי שהחזיקה בשיא ניצחונות הבית לעונה שלמה היא בוסטון, עם מאזן של 40-1, וזו גם הקבוצה שהגיעה לאורקל ארינה בראשון לאפריל, כדי לדאוג שהשיא לא ישבר. זה היה ההפסד הביתי ראשון לווריורס באותה עונה, והראשון אחרי 54 ניצחונות רצופים אם כוללים גם את העונה הרגילה הקודמת. לאחר ארבעה ימים הגיע משחק נפל נגד מינסוטה הרעה, והפסד בית נוסף. השיא של הסלטיקס נותר על כנו, ועכשיו גולדן סטייט הייתה צריכה לנצח את ארבעת המשחקים שנותרו לה: שניים נגד סן אנטוניו ושניים נגד ממפיס. ממפיס באותה עונה הייתה קבוצת לוטרי, אבל הספרס היו בעיצומה של עונה רגילה סופר-מרשימה משלהם (אותה סיימו במאזן 67-15) ועדיין לא הפסידו בבית. הווריורס לא ניצחו בסן אנטוניו בעונה הרגילה מאז 1998 (הם ניצחו ב־2013 בפלייאוף בסן אנטוניו, כזכור).

הווריורס ניצחו את סן אנטוניו באורקל ארנה, והמשיכו לנצח בממפיס אחרי קאמבק דרמאטי ממינוס תשע נקודות, חמש דקות לסוף המשחק. קרי קלע 37 נקודות בסן אנטוניו בדרך לניצחון ה־72 − ניצחון שעזר גם הוא לשמר את השיא של בוסטון, למרבה האירוניה, שכן הספרס השתוו לסלטיקס, אך לא עקפו אותם.

הווריורס הגיעו למשחק האחרון של עונה, בבית נגד ממפיס, אחרי שהשוו את השיא של שיקגו. קביעת שיא חדש עמדה על הפרק, בנוסף לחציית רף מרשים נוסף − סטף קרי עמד על 392 שלשות בעונה. אחרי שהיה הראשון לחצות את קו ה־300, לקרי הייתה הזדמנות לחצות את קו ה־400. באותה עונה! הווריורס ניצחו בקלות, וקרי קלע 10 שלשות. הוא שיפר את שיא השלשות הקודם ב־116 שלשות − 40.5%! למרות השיאים המדהימים, את הפוקוס גנב קובי בריאנט, שבמקביל להיסטוריה שנעשתה באוקלנד, שיחק את משחק הפרישה שלו בלוס אנג'לס, וזרק חמישים פעמים בדרך ל־60 נקודות.

כל השיאים של הווריורס מעונת 2015-2016:

• הפתיחה הכי טובה בספורט מקצועני בארה"ב − 24-0
• ניצחונות בית רצופים − 54
• רצף ניצחונות (שני באורכו) − 28
• הכי הרבה ניצחונות בעונה − 73
• הכי הרבה ניצחונות חוץ בעונה − 34
• שלשות בעונה − 1077
• שלשות לשחקן יחיד בעונה (קרי) − 402
• שלשות לצמד (קרי ותומפסון) − 678
• שלשות במשחק (קרי השווה את השיא) − 12
• דריימונד גרין – השחקן הראשון שמגיע בעונה אחת ל־1000 נקודות, 500 ריבאונדים, 500 אסיסטים, 100 חטיפות ו־100 חסימות.

קרי הפך לשחקן הראשון שזוכה ב־MVP פה אחד. הוא קיבל את כל הקולות למקום הראשון (שאקיל היה קרוב בעונת 99-00 כשקיבל 121 מ־122 קולות למקום ראשון. פרד היקמן התעקש להצביע לאלן אייברסון). הוא הוביל את הליגה בנקודות וחטיפות (הראשון מאז אלן אייברסון), עשה עונה של 50-45-90 (הראשון מאז נאש), היו לו אחוזי קליעה אמיתיים (TRUE SHOOTING%) הגבוהים בהיסטוריה לשחקן שקולע לפחות 25 נקודות למשחק, ואחוזי שדה אפקטיביים (Effective Field Goal%) הגבוהים בהיסטוריה לשחקן שקולע בממוצע 30 נקודות או יותר.

קרי רושם עונה היסטורית עם שתי מקבילות לווילט: לווילט לקח 56 משחקים בעונתו הראשונה בליגה לשבור את שיא הנקודות. לקרי לקח 56 משחקים לשבור את שיא השלשות. ווילט היה הראשון לחצות את קו ה־3000 וקו ה־4000 נקודות. קרי הראשון לחצות את קו ה־300 וקו ה־400. אלא ששיאי השלשות של קרי נראים כמו תחילת הגל, בזמן ששיאי הנקודות של ווילט פשוט לא שבירים בעליל. ג'יימס הארדן כבר חצה את קו ה־300 כשקלע בעונת 2018-2019 378 שלשות. הוא אמנם קולע באחוז נמוך משמעותית מסטף (סטף בעונת השיא קלע ב־45.4%, הארדן קלע את ה־378 שלו ב־36.8%), אבל במובן מסוים הוא ממשיך את דרכו.

אם כבר מדברים על שיאי שלשות, קליי קלע באותה עונה 276 שלשות. אז זו הייתה התוצאה השלישית בטיבה, כיום היא כבר שמינית, כשקרי עצמו אחראי לירידה של קליי שני מקומות. קרי מחזיק בחמש מ־10 המקומות הראשונים. השיא של ריי אלן שהחזיק מעמד תשע עונות, נמצא רק במקום ה־10 כיום.

קרי כמובן נבחר לחמישיה הראשונה, גרין נבחר לחמישיה השניה, ולחמישיית ההגנה, קליי נבחר לחמישיה השלישית. כמו בעונת 2014-2015, גם העונה גרין מגיע שני בפרס שחקן ההגנה, ושוב מפסיד לקוואי לנארד. לעומתו סטיב קר משפר מיקום אחד למעלה. אחרי שהיה שני למייק בודנהולזר ב־2014-2015, קר זוכה בפרס מאמן העונה, למרות שהחסיר 43 משחקים (המאזן שלהם, אגב, נזקף לזכותו, ולא לזכות וולטון).

פלייאוף!

יש לא מעט אוהדים שיטענו בלהט שהמרדף אחרי שיא הניצחונות אחראי למה שיקרה בהמשך. חוסר המנוחה המנטלי בסוף העונה הרגילה. יכול להיות שהם צודקים, יכול להיות שזו הסיבה שכבר במשחק הראשון של הפלייאוף קרי נקע את הקרסול. 1:07 דקות למחצית המשחק נגד הרוקטס, קרי נוקע את קרסול ימין. בוידאו לא רואים כלום. הוא מנסה לשחק במחצית השניה אבל קר משבית אותו. קרי קלע 24 נקודות בפחות מ־20 דקות, הווריורס הובילו ב־26 נקודות כשהוא נפצע. קר משאיר אותו בחוץ במשחק השני, וגם אותו הווריורס מנצחים.

חוסר שכל וחוסר מזל

גם במשחק השלישי קרי נשאר בחוץ. בשניות הסיום הארדן נותן לרוקטס יתרון נקודה. לווריורס יש כדור אחד לנסות לנצח, אבל גרין מקפיץ אותו מהרגל החוצה ומאבד את הכדור בפעם השביעית במשחק. הכדור חוזר לרוקטס שצריכים להעביר שניה. אריזה מוציא כדור לג'ייסון טרי משנמצא מתחת לסל של הרוקטס. בצד השני של המגרש מייקל ביזלי נמצא עם גרין שתופס אותו בשתי ידיים ומפיל אותו לרצפה. השופטים לא שורקים כלום, אבל הליגה מחליטה לתת לגרין "פלייגרנט 1", ונקודה ראשונה בפלייאוף. ארבע נקודות כאלו שוות הרחקה (זהירות, ספויילר).

במשחק הרביעי קרי חזר לשחק. את הפציעה של קרי במשחק הראשון אולי אפשר לקשר לעומס ולסיום העונה. הפציעה במשחק הרביעי הייתה חוסר מזל מוחלט. ארבע שניות לסיום המחצית הראשונה, הרוקטס מכניסים כדור לאריזה. ספייטס שומר עליו. קרי נמצא בכלל ליד הארדן. אריזה מחליף צדדים עם הארדן, וקרי מחליף את ספייטס. אריזה רץ לכיוון קשת השלוש לשחרר זריקה אחרונה במחצית. לפני אריזה רץ דונטאס מוטיונאס, שנתקל ברגליים של עצמו, נופל על הגב, ומחליק קדימה על הרצפה. הוא ממלא אותה בזיעה. קרי מגיע לפני אריזה שעוצר לזרוק. קרי מנסה לעצור גם כן. רגל ימין עוצרת, רגל שמאל מחליקה. זה גורם לו לקפל את ברך ימין בצורה לא טובה. קרי קם מיד ויורד לחדר ההלבשה. הוא חוזר לפני פתיחת המחצית השניה בשביל לבדוק את הברך אבל מהר מאוד מבין שהוא לא יכול לשחק ויורד לחדר ההלבשה בדמעות. הווריורס מנצחים את המשחק, אבל קרי מאובחן עם נקע ב־MCL. הוא צריך לנוח שבועיים לפני שיוכלו להעריך אותו מחדש, שום דבר לא מובטח.

גולדן סטייט סוגרים את הסדרה בחמישה משחקים ועולים לסיבוב השני נגד פורטלנד. קרי נעדר משלושת המשחקים הראשונים, בכל אחד מהם ניצחה הקבוצה הביתית. קרי חוזר במשחק הרביעי כשהסדרה במצב 2-1 לווריורס, שבועיים בדיוק אחרי הפציעה. קרי לא היה כשיר ב־100% וקר תיכנן להגביל אותו ל־25 דקות בלבד. תוכניות לחוד ומציאות לחוד. לקרי היו שלושה רבעים בינוניים לכיוון הרעים עם שש מ־18 מהשדה בדרך ל־13 נקודות (ואפס שלשות מתשעה ניסיונות). המשחק היה צמוד, ברבע הרביעי קרי התחיל לקלוע. 10 נקודות שלו על שש זריקות (שתי שלשות) עזרו לווריורס להגיע להארכה.

בהארכה קרי קלע 17 מתוך 21 הנקודות של הווריורס (עוד שיא ליגה) וסיים את המשחק עם 40 נקודות ופלוס 21 נקודות במדד הפלוס-מינוס. אם מישהו היה צריך עוד הוכחה לחשיבות שלו לווריורס, הוא קיבל אותה בצורה הכי ברורה שאפשר. קרי קלע 29 במשחק החמישי בשביל לסגור עניין. כולם ציפו לסדרה המרתקת בין סן אנטוניו וגולדן סטייט, שתי האלופות האחרונות, אלא שלת'אנדר היו תוכניות אחרות. הם הדיחו את הספרס, ותכננו לעשות את אותו דבר לווריורס.

לא הגמר האיזורי שרצינו, הגמר האיזורי שהיינו ראויים לו

הגמר האיזורי נגד אוקלהומה סיטי היה אחת הסדרות המרתקות והמפתיעות להן זכינו בשנים האחרונות. אוקלהומה סיטי גנבה את הביתיות כבר במשחק הראשון. הווריורס הצליחו לנצח במשחק השני, אבל אוקלהומה סיטי כבר אחזה במושכות של הסדרה, והמשחקים השלישי והרביעי היו חד-צדדיים בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. הת'אנדר מציבים בפני הווריורס בעיות, ולווריורס אין פתרונות. אוקלהומה סיטי הייתה הקבוצה הכי ארוכה והכי אתלטית שהווריורס פגשו באותן שנים. הת'אנדר שלטו בריבאונד בצורה מוחלטת, גרמו לווריורס להמון איבודי כדור, והורידו את אחוזי הקליעה שלהם לאיזור ה־42% מהשדה. הווריורס היו על הקרשים ונזקקו להתעלויות וניסים.

במשחק החמישי הם קיבלו את ההתעלות. אנדרו בוגוט, שלא היה פקטור בסדרה עד אותו משחק, שיחק 30 דקות, יותר מבכל משחק אחר בסדרה, וסיים עם 15 נקודות ו־14 ריבאונדים. הוא עזר לווריורס לסיים את המשחק בשיוויון בריבאונד. גולדן סטייט ניצחה בבית, 120-111. חרב ההדחה עדיין מונחת על צווארה של האלופה המכהנת, והסדרה חוזרת לאוקלהומה סיטי.

במשחק השישי הגיע הנס. הכל כבר היה סגור וגמור, כולם הבינו את זה ורק קליי תומפסון סירב להפנים. תומפסון איבד הכרה ברבע הרביעי עם 19 מתוך 41 הנקודות במשחק. ווסטברוק ודוראנט היו לא יעילים. ווסטברוק איבד שלושה כדורים בסיום, שניים מהם לאיגודלה. קרי סיים עם 31-10-9. בשניות הסיום קרי הניף שבע אצבעות באוויר. משחק שביעי.

סטיב קר לא השאיר שום דבר לגורל במשחק המכריע. איגודלה פתח במקום בארנס. בארנס היה חלש בסדרה, ואחרי שבארבעת המשחקים הראשונים שיחק מעל 32 דקות בממוצע, הדקות שלו ירדו בשני המשחקים הבאים, ובמשחק השביעי הוא איבד את מקומו בחמישיה. איגודלה עלה במטרה לעצור את קווין דוראנט. קרי היה מבריק עם 36 נקודות, דוראנט היה טוב, ווסטברוק היה לא יעיל, והווריורס הפכו לקבוצה העשירית בהיסטוריה שחוזרת מפיגור 1-3 (מתוך 237). הקאמבק האדיר הושלם והווריורס הגיעו לגמר בפעם השנייה ברציפות.

דריימונד גרין צבר בסדרה עוד שתי נקודות שליליות. אחרי שבמשחק השני הוא שלח ברך לאיזור הרגיש של סטיבן אדאמס במהלך שלא קיבל התייחסות מיוחדת מהליגה, הוא הגדיל לעשות במשחק השלישי כשחדר לסל, איבד את הכדור במה שהסתיים בניסיון נוסף להוציא את אדאמס מוועד הורים. הפעם הוא קיבל "פלייגרנט 1" מהשופטים, והליגה התערבה אחרי המשחק ושדרגה את העבירה ל"פלייגרנט 2". זה אומר שלגרין היו שלוש נקודות. מרחק נקודה בודדה מהשעיה. הוא הצליח לשמור על עצמו בהמשך הסדרה, אבל (ספויילר) המשיכה שלו לאיזורים רגישים תגבור עליו לבסוף.

שוב לברון

תוכנית המשחק של קליבלנד לגמר הייתה לעצור את קרי ותומפסון, וששאר השחקנים של גולדן סטייט ינצחו אותה. אז במשחק הראשון, ליווינגסטון קלע 20 נקודות, וברבוסה הוסיף 11, והווריורס ניצחו על אף משחק רע של סטף וקליי. גם במשחק השני הספלאש בראדרס לא בלטו, אבל ההתקפה של קליבלנד הייתה נוראית, וגרין הוביל את גולדן סטייט לניצחון עם 28 נקודות. אם במשחק הראשון קליבלנד פגעה ביעילות של הספלאש בראדרס, אז במשחק השני זה היה יותר עניין של תפוקה מאשר יעילות.

במשחק השלישי קליבלנד עלתה נחושה ודרסה מהרגע הראשון. גולדן סטייט נראתה רע מאוד וחטפה תבוסה של 30 נקודות הפרש, 90-120. במשחק הרביעי הווריורס חזרו לעצמם. קליבלנד הרפתה מהלחץ, וקרי ותומפסון חגגו. קרי קלע 38 נקודות בדרך לניצחון 108-97 בקליבלנד, וגולדן סטייט עלתה ליתרון 3-1. אבל זה לא כל מה שקרה באותו משחק.

הווריורס הוליכו ב־10, שלוש דקות לסיום כאשר גרין ולברון נאבקו בהתקפה של הווריורס. לברון שמר על קרי וגרין בא לחסום. היו קצת דחיפות, שום דבר רציני, בסופן גרין נופל לרצפה והמהלך ממשיך. גרין מנסה לקום כאשר לברון עובר בכוונה מעליו, וגרין לא מתאפק ושולח קטנה לעבר המפשעה של לברון. לא משהו שהשופטים יכלו לראות. בסוף המהלך לברון זועם. השופטים לא ראו ולא שרקו. אבל המצלמות קלטו הכל. ביומיים הבאים זה כל מה שהתקשורת תדבר עליו.

יום לפני המשחק החמישי הליגה החליטה. גרין יקבל "פלייגרנט 1" על המגע האלים שיזם, מה שאומר שהוא הגיע לארבע נקודות, מה שאומר שהוא מושעה מהמשחק החמישי.

הווריורס כבר ניצחו 88 משחקים בעונת 2015-2016, הכי הרבה אי פעם (שיקגו ניצחה 72 בעונה הסדירה, אבל אז סדרת הסיבוב הראשון הייתה הטוב מחמש ולכן בסך הכל סיימה את העונה עם 87 נצחונות), ועדיין נזקקו לניצחון נוסף בשביל לזכות באליפות. קליבלנד נזקקה לשלושה ניצחונות רצופים. הווריורס לא הפסידו שלושה משחקים ברציפות מאז נובמבר 2013 ואף קבוצה לא חזרה מפיגור 1-3 בגמר, 32 קבוצות עלו ליתרון 3-1 בגמר הליגה, וכולן זכו באליפות. נדמה שכל הסיכויים היו לטובת הווריורס. אבל בלי גרין, לקליבלנד היה פתח.

דקה וחצי לתוך הרבע השלישי של המשחק החמישי, הפתח הזה גדל. ג'יי אר סמית' נכנס לסל, התנגש בבוגוט, שנחת רע וסיים את העונה. באותו רגע קליבלנד הובילה בשלוש נקודות בלבד. עד הסיום גולדן סטייט קלעה רק שתיים מ־20 לשלוש, ורק 33 נקודות ב־22 וחצי הדקות שנותרו למחצית − כמו ג'יימס ואירווינג לבדם. לברון סיים משחק ענק עם 41-16-7-3-3, אירווינג השתווה אליו עם 41 נקודות משלו, ב־24 זריקות בלבד (17 מ־24 מהשדה), ותצוגת קלאץ' מדהימה. קליבלנד ניצלה את העובדה שאיזור הצבע של הווריורס נותר פרוץ לחלוטין, וחדרה לסל. לקר לא היה מענה. אף אחד מהגבוהים שהיו לו (אזילי, מקדו, ורג'או, ספייטס) לא סיפק תרומה משמעותית בסדרה.

תומפסון קלע 37, קרי 25 ביעילות בינונית, אבל הווריורס נזקקו להתעלות משחקנים נוספים, התעלות שלא הגיעה. בארנס היה המאכזב הראשי. הוא לקח 14 זריקות, קלע רק שתיים מהן וסיים עם חמש נקודות. קליבלנד התמקדה בקרי ובתומפסון, ובארנס קיבל זריקות חופשיות שאותן הוא החטיא פעם אחר פעם. 112-97 לקאבס, חוזרים לקליבלנד. גרין יחזור למגרש, אבל במצב 3-2, עם משחק בית, המומנטום בצד של קליבלנד.

המשחק השישי התחיל רע עבור האלופה המכהנת. קליבלנד בנתה יתרון 20 נקודות ברבע הראשון, כשגולדן סטייט קולעת רק 11 נקודות. קרי ותומפסון נלחמו, אבל שוב, לא היה מי שיתעלה לידם. גרין היה טוב, אבל הוא לא סקורר. בארנס הוסיף עוד משחק נפל, ב־16 דקות הוא קלע אפס נקודות עם שמונה זריקות מהשדה. ארבע דקות לסיום קרי קיבל עבירה שישית. הוא התעצבן והשליך את מגן השיניים שלו לעבר הקהל. קרי התנצל מיד, אבל השופט הרחיק אותו מהמשחק. אחרי המשחק קר הגן על הכוכב שלו, ויצא נגד ההגנה של קליבלנד. הוא התלונן על השריקות שקרי מקבל בהגנה, והשריקות שהקו האחורי שלו לא מקבלים בהתקפה.

לברון שוב קלע 41 נקודות ואנחנו הולכים ל…

משחק שבע!

ההפרש הממוצע במשחקים היה 20 נקודות, ולמרות זאת שתי הקבוצות קלעו בסדרה בדיוק 610 נקודות לפני משחק שבע. משחק אחד על עונה שלמה. הפעם קיבלנו משחק צמוד. דריימונד התעלה בצד של הווריורס (32-15-9) ושומר אותם במשחק למרות משחק בינוני של הספלאש בראדרס. לברון וקיירי עושים את העבודה בצד השני.

4:39 דקות לסיום קליי קובע שיוויון, 89-89. ב־3:48 הדקות הבאות שתי הקבוצות לא מצליחות לקלוע סל, עד השלשה ההיא של קיירי שקובעת את גורל המשחק והאליפות. אירווינג צד את קרי אחרי חילוף הגנתי, לקח אותו לריקוד, ותפר זריקה קשה מאיזור ה"חצי-פינה", בזריקה שנכנסה לספרי ההיסטוריה. במהלך הבא, קרי תפס את קווין לאב בחילוף גבוה מעל לקשת השלוש, וניסה להחזיר. הביגמן, שאכל כל כך הרבה קש לאורך השנים על ההגנה והאיטיות שלו, הזיז את הרגליים מהר מצד לצד, וניצל את ההתעקשות של קרי על שלשה, כדי לגרום לו להחטיא. 93-89 לקאבס במשחק שסגר את המהפך האפי ביותר בתולדות הליגה.

מחמש הדקות האחרונות אנחנו נזכור את החסימה האייקונית של לברון על איגודלה 1:52 דקות לסיום, את השלשה הגדולה של קיירי, ואת ההחטאה של קרי על לאב. דרמטיים ככל שיהיו המהלכים האלה, הם לבדם אינם מה שהפסיד לווריורס את המשחק והאליפות. הקרדיט קודם כל לקליבלנד, אבל לווריורס היו כמה בעיות:

• אף אחד מהגבוהים המחליפים לא תרם כמעט בפלייאוף. גרין לא יכול לשחק 48 דקות. אנדרסון ורז'או שיחק יותר מדי דקות ברבע השלישי של המשחק המכריע. אחרי הפציעה של בוגוט לגולדן סטייט לא היה שחקן שיכול לתת דקות טובות בהגנה או בהתקפה.
• האריסון בארנס, על סף הפיכתו לשחקן חופשי מוגבל, סיים פלייאוף מזעזע. האיש שהיה אמור לקלוע בעיקר זריקות חופשיות לא עמד בלחץ.
• לגולדן סטייט לא היו נקודות בטוחות. לא היו לה שחקנים שיגיעו לקו. במשחק האחרון, ברבע הרביעי הם לקחו רק ארבע זריקות מתחת לסל. 15 זריקות הגיעו מחצי מרחק ושלוש. רק שתיים נכנסו. בארקלי לא טעה לחלוטין כשאמר שלא זוכים באליפות עם ג'אמפ-שוטס. במשחק מכריע על האליפות, אחרי עונה של 106 משחקים − עם כל הלחץ, העייפות והכאבים שהצטברו − הרבה יותר קשה לקלוע.

גולדן סטייט ירדה שבורת לב לחדר ההלבשה.

מפסידים בכבוד

לא היו האשמות בחדר ההלבשה. אף אחד לא האשים את גרין, אף אחד לא האשים את קרי, אף אחד לא האשים את קר. במשך הזמן יופיעו כתבות על כך שקרי לא היה כשיר ב־100%, ואיגודלה שיחק עם בעיות גב אחרי המשחק החמישי. בראיונות, הווריורס דאגו לתת ללברון וקליבלנד את כל הקרדיט על הניצחון. כל שחקן לקח את האחריות על עצמו.

סטף קרי עשה זאת בראיון עם ג'קי מקמילן, שם דיבר על ההחטאה המפורסמת מול קווין לאב. קרי מודה שאחרי הסל של קיירי, האדרנלין והיצר התחרותי שלו פגמו בשיקול הדעת שלו

"חשבתי שאני רק צריך קצת מרווח, ושם התחלתי למהר. אני מסתכל אחורה וחושב שהייתי יכול בקלות ללכת מסביב ללאב, להשיג שתי נקודות, ויכולנו להשיג עצירה, ואז יכולת לחזור שוב ולקלוע עוד זריקה ואנחנו זוכים באליפות, במקום שאני אנסה להיות גיבור, ולקחת זריקה שחשבתי שאני יכול לקלוע. זאת הייתה זריקה כשלא הייתי בשליטה, וזה עלה לנו באליפות".

ללא ספק היו כאן שורה של צירופי מקרים שגרמו להפסד, אבל בסופו של דבר הקרדיט מגיעה לאלופה. היא הייתה מוכנה יותר, היה לה את לברון ג'יימס, ולמרות שדברים לא עבדו בהתחלה היא המשיכה בתוכנית המשחק שלה: לעצור את הקו האחורי, ולתת לשאר לנסות לנצח אותה.

אולי אם גרין לא היה מושעה במשחק החמישי, דברים היו מסתיימים אחרת. אולי אם קרי לא נפצע בסדרה נגד יוסטון דברים, אולי אם הווריורס היו מורידים רגל מהגז בסוף העונה הרגילה, אולי אם בוגוט לא היה נפצע, אולי אם בארנס היה קולע שלשה אחת ומקבל ביטחון, דברים היו נראים אחרת. המון "אולי". דבר אחד בטוח − קליבלנד זכתה באליפות.

חדר ההלבשה של הווריורס היה שבור אחרי ההפסד. אבל למרות ההפסד, מאיירס מדבר בגאווה רבה על הפגישות שהיו לו עם השחקנים למחרת בבוקר. גם בסיטואציה הפרטית, אף אחד לא בא בטענות לאף אחד אחר.

מה שקרה ב־2016 יכל לשבור את הקבוצה, לשבור את הכימיה, לשבור את השחקנים. אנחנו מעריכים ספורטאים שחוזרים להתחרות אחרי תבוסות ומפלות אישיות. גרין, קרי, תומפסון, איגודלה והנהלת גולדן סטייט חזרו לשדה הקרב, אבל במקום לחזור לשם עם אותם נשקים, במקום ללכת עם הראש בקיר, הם החליטו לצאת ולהשיג לעצמם נשק שישבור את השיוויון.

קרא עוד