Sample Page

המדור השבועי עם השאלות הבוערות, והפעם הצטרפו: אריק גנות, הרכש החדש שירה ברזל והאורחים המיוחדים: מידן בורוכוב מ'פוסט אפ', אור עמית מ-'Insignifistats' וערן סורוקה.

 

"דווקא כשאתה בשיא, זה הרגע בו השטן מגיע אליך." למי העונה מתאים המשפט הזה?

אור עמית: אני לא יודע אם היו 'שיאים'. זה לא כמו בעונה הקודמת שהלייקרס איבדו גובה אחרי האליפות או שהשתן עלה לטיילר הירו לראש וקיבלנו עונת דאון. אני חושב שהיו העונה כמה שחקנים (או קבוצות) שציפינו לראות מהם התקדמות או המשך של העונה הקודמת המוצלחת ולא קיבלנו. טריי יאנג וההוקס הם אופציה אחת וכמובן שהניקס, בראשם ג'וליוס רנדל שהשטן שלו הוא מדיסון סקוור גארדן מלא, הם אופציה שניה. גם יוטה נראים כאילו היה להם עוד שלב לטפס בסולם אבל הם פתאום מגלים שהסולם נגמר וממשיכים למטה. מצד שני אני לא פוסל התרחשות כזו בסיבוב הראשון של הפלייאוף.

 

מידן בורוכוב: משפט מעניין, יש לא מעט שחקנים שהציגו יכולת פנטסטית היו בדיון ה-MVP ואז חוו פציעות שהוציאו אותם מהדיון (דוראנט,פול, קארי)

אבחר בשחקן מעט יוצא דופן בהקשר הזה והזוכה הוא – דומאנטס סבוניס.

סבוניס שכבר היה אולסטאר מצא את עצמו באינדיאנה עם קרלייל על הקוויים אבל חוסר שאיפות וחוסר בתחרותיות. נראה שהערך שלו בטרייד היה גבוה והיו שמועות אופטימיות יותר ואופטימיות פחות על מעבר לקבוצה עם שאיפות. אז מדיבור חדיש על הסאנס, הראפטורס והויזארדס. סבוניס ג׳וניור מצא בית חם וחדש דווקא בסקרמנטו.

סבוניס לא שינה את הקארמה והקינגס שברו שיא ליגה של 16 עונות רצופות ללא פלייאוף.

אז גם כשאתה חושק להחליף בית, אתה עלול למצוא את עצמך בצריף.

 

אריק גנות: לקליבלנד. הקאבס התחילו את העונה כהפתעה הנעימה של הליגה, בהא הידיעה. מובלי הפך מיידית לאיום הגנתי בטופ של הליגה, השילוב שלו עם אלן הזכיר אגדות עבר על מגדלי תאומים, ההרכב האוברסייזד נראה כמו שלב חדש באבולוציה של הליגה, גארלנד שיחק ברמת אולסטאר, רוביו ישקם את עצמו כפוינט  והקאבס היו בצמרת המזרח ונראו כמי שיכולים לעשות אימפקט כבר העונה.

אבל הפציעות גמרו אותם. סקסטון סים את העונה אחרי חודש. רוביו – בסוף דצמבר. גם מרקנן, גארלנד ומובלי החמיצו משחקים, וכשאלן סיים את העונה במרץ זו כבר היתה מכה אחת יותר מדי. הקאבס שקעו, הפסידו 16 מ-24 האחרונים , ונראים בדרך הבטוחה להדחה מהפלייאוף.

 

שירה ברזל: לא יודעת אם אפשר להגדיר את התזמון כ"שיא" אבל הפציעה של ג'ו אינגלס לגמרי הגיעה בזמן לא טוב (לא שיש זמן טוב לפציעה כלשהי, אבל הבנתם). אינגלס עם קריירת NBA שאולי הפתיעה רבים פה בארץ, אבל הוא הציג באופן עקבי רמה טובה שמתאימה לתפקיד אליו נכנס ביוטה, כולל מנהיגות, חיבור לקהילה, סיפור אישי נוגע ללב סביב הבן שלו והתמיכה שקיבלו מיוטה כארגון פשוט מעצם היותם חלק מהמועדון הזה. הפציעה שהובילה לכך שיוטה נפרדה ממנו ולמעשה הוא לא יסיים את הקריירה כשחקן של יוטה בלבד (מה שהוא ודאי לא היה מתנגד אליו) נתפסת בעיניי כרגע שבו השטן הגיע אליו.

 

ערן סורוקה:  קשה לבחור. על פניו נראה שמדובר בלברון ג'יימס, שבאמת חשב שהוא תמיד יוכל לקבוע מי יהיו השחקנים, מי יהיה המאמן, מי יהיה הקהל ומי יהיה מזג האוויר וזה יעזור לו. באמת באמת שלא ברור מה הוא חשב כשהביא את ראסל ווסטברוק – כשהשילוב הפוטנציאלי בין סגנונות המשחק שלהם גרם להרמת עשרות מיליוני זוגות גבות ועוד גבה אחת של אנתוני דייויס. אבל על זה כתבנו מספיק. יש מצב שכרגע המשפט הזה מתאים דווקא ליריבה המיתולוגית מבוסטון, שאיבדה את רוברט וויליאמס לאחר שהתקבעה כמועמדת רצינית לאליפות, ואם תפגוש את טורונטו בפלייאוף, עלולה להסתבך בגלל מדיניות החיסונים בקנדה. חיים קשים.

פלייאוף ההכתרה – מדי פעם ישנם שחקנים שהמניה שלהם עולה משמעותית בעקבות תצוגת פלייאוף מרשימה ו\או אליפות. מי לדעתכם עומד לקבל "פלייאוף הכתרה"? מי אתם מקווים?

ערן סורוקה:  האם המניות של לוקה דונצ'יץ' יכולות לעלות עוד יותר? הפעם האחרונה שבה מעמדו של שחקן שמעולם לא עבר סיבוב בפלייאוף היה כל כך גבוה, היה כנראה של לברון ג'יימס אחרי עונה 3, ואולי מייקל ג'ורדן אחרי עונה 3. לברון בעונתו הרביעית הגיע לגמר, ג'ורדן ברביעית שבר את המחסום, הגיע הזמן שגם לוקה. אבל אולי התשובה היא בכלל ג'ייסון טייטום: אם הסלטיקס שורדים את הזמן בלי הטיים לורד, הבחור שתמיד נמצא שם אבל אף פעם לא נכלל בדיון על הגדולים באמת – למעשה, אפשר לטעון שעונת הרוקי היתה הפלייאוף הכי מוצלח שלו עד עכשיו – יכול להיות היאניס, בוקר או באטלר של פלייאוף 2022, ולהוביל את קבוצתו רחוק.

 

אור עמית: אם כבר הזכרתי את הירו בתשובה הקודמת הוא בהחלט יכול להיות שחקן כזה שעלול לשים את מיאמי במצב שבו הם צריכים לקבל החלטה לגבי הארכת החוזה שלו. מעין דילמת ג'יימס הארדן. זה יכול לקרות באחד משני תרחישים: או שיש פיצוץ עם ג'ימי באטלר וזה מקל עליהם לסחור בו או שאין פיצוץ ואז הם צריכים לקבל החלטה על כמה הם מוכנים לחרוג מהמס. אופציה אחרת היא דווין בוקר, שאם כבר מוזכר בדיוני הMVP זה כהערת אגב, אבל הופעה טובה שלו בפלייאוף הזה וביקור נוסף של פיניקס בגמר, יכולה להעלות אותו למדרגה הזו.

 

מידן בורוכוב: אני חושב שזה די קשה להשיג ריצת פלייאוף. בדרך כלל זו במה של הכוכבים הגדולים ביותר.

מי פוטנציאל להיות מר ״פלייאוף הכתרה״?

במערב אני חושב שהסאנס יכולה וצריכה לקבל את אייטון ובשיאו, לא רק בגלל החוזה הבא שלו אלא בגלל שהוא חייב לתת הצהרה שהוא עתיד המועדון.

במזרח אני חושב שהכל פתוח ויש לכל קבוצה שחקן עם פוטנציאל. טוביאס האריס, טיילר הרו, טייטום, דרוזן, וקיירי הם שחקנים שיש להם המון מה להרוויח.

באופן אישי הייתי רוצה שדוראנט יסחוב את הנטס לאליפות, לא שהוא לא מניה מאוד גבוהה, הגיע הזמן שירוויח את הספוט ההיסטורי שלו (טופ 5 בכל הזמנים).

 

אריק גנות: המועמד הטבעי הוא ג'ה מוראנט. הוא שדרג את עצמו העונה למועמד ל-MVP, אבל המשחק המצוין של ממפיס בלעדיו העלה סימני שאלה. עכשיו הוא יגיע לפלייאוף עם המאזן השני בטיבו בליגה – וזה הזמן שלו לזהור. קמפיין משכנע שלו יכתיר אותו כסופרסטאר הגדול הבא.

מועמדים נוספים הם בראון וטייטום מבוסטון. המזרח צמוד מאוד, והגעה לגמר, ובודאי יציאה ממנו, תשדרג את מעמדם של שני הכוכבים העדיין צעירים.

מועמד לא טבעי להכתרה הוא יוקיץ', ואני מקווה שיזכה בכך. בעונה הרגילה הוא כבר זכה לכל התהילה, אבל עדיין לא עשה רעש אמיתי בפלייאוף – והעונה יש לו הזדמנות.

 

שירה ברזל: מקווה לראות שג'ורדן פול יהיה השחקן שיציג פלייאוף מפתיע. רושם העונה 30 דקות בממוצע למשחק, 18.4 נקודות למשחק, כולל 67 שלשות במהלך חודש מרץ בלבד. את המשחקים האחרונים הוא סיים עם מספרים גבוהים יותר ונראה שהוא מגיע בכושר טוב לפלייאוף. לא יודעת למה, אבל מקווה שהוא יהיה הדמות שתפתיע ותעזור לווריורס לרוץ עוד קצת ולתת לנו עוד סיבות ליהנות מהקסם הזה שקורה שם כבר כמה עונות.

הסדרות שאתם רוצים לראות בסיבוב הראשון או בכלל בפלייאוף הזה?

שירה ברזל: לא מעט. דאלאס נגד אטלנטה, בוסטון נגד דאלאס, מילווקי נגד ברוקלין, מילווקי נגד גולדן סטייט, גולדן סטייט נגד פיניקס, פיניקס נגד מילווקי, בוסטון נגד פיניקס, דאלאס נגד דנבר ונעצור כאן. כל סדרה שיכולה להביא איתה סיפורים מעניינים ברמה הספורטיבית וברמה האנושית – אני שם. כל מילה מיותרת לגבי פיניקס וכריס פול, דונצ'יץ' הוא פלא בעיניי ומעניין לראות את היריבות שלו מול יאנג ולאיזה רמות שניהם ידחפו אחד את השני, יאניס הוא אגדה שממשיכה להיכתב והשמיים הם הגבול עבורו וכפועל יוצא גם עבור מילווקי, ומעניין לראות סדרה נוספת נגד ברוקלין ולראות איך היא תתפתח העונה, לאור השינויים שברוקלין חוו בשנה הזו.

 

ערן סורוקה:  קודם כל, סדרה בין פילדלפיה לברוקלין. גמר, חצי גמר, סיבוב ראשון, יו ניים איט. הארדן נגד קיירי ודוראנט, אמביד נגד דראמונד והנדל"ן, דוק נגד השדים. אם זה לא קורה, ארגיש ממש פספוס. מה עוד? מילווקי מיאמי זה מאסט בשלב מסוים. גמר מערב בין פניקס לגולדן סטייט כשכולם בריאים זה מה שהליגה באמת צריכה. ובסיבוב הראשון: דונצ'יץ' נגד יוקיץ', מוראנט נגד אנתוני אדוארדס. זאיון חוזר במפתיע למשחק 3 בין הסאנס לפליקנס, או קוואי חוזר במפתיע למשחק 3 בין הסאנס לקליפרס. וסתם בשביל הכיף – מיאמי נגד שארלוט, כי מגיע לנו את לאמלו בפלייאוף ולהתבלבל בין קודי לקיילב מרטין.

 

אור עמית: פילי-ברוקלין זו תשובה קלה בטח בסיבוב הראשון. גם בלי הדרמה הנוספת אם בן סימונס ישחק דוראנט ובעיקר קיירי יגיעו עם חתיכת קוף על הגב. מהצד השני נראה האם הארדן מגייס מוטבציה ומוכיח לאקסים שהוא עשה את המהלך הנכון מבחינתו. תזרקו על זה את הסיפורים של אמביד על המאבק בינו לבין קווין דוראנט ואת זה שכבר קושרים את דוק ריברס לאימון של קבוצות באזור השני וקיבלתם מתכון לסדרה רותחת.

בצד השני כל סדרת סיבוב ראשון שתכלול את דנבר כשמהצד השני לוקה\סטף יכולה להיות מעניינת. בהפסד היחיד העונה של דנבר לגולדן סטייט הם סבלו מערב קליעה נוראי ונצטרך לראות איך סטף יחזור.

 

מידן בורוכוב: סדרה של הלייקרס, נחזור למציאות.

סדרה שהייתי מאוד רוצה לראות היא בין יוקיץ' לדונצ'יץ'. דאבל D. דנבר מול דאלאס. סדרה שיכולה להיות פתח למסורת ארוכת שנים של דואל קלאסי בין שחקנים שכולם אוהבים לאהוב.

במזרח, אני חושב שסדרה בין מילווקי לנטס תהיה שחזור הולם לסדרת הגמר המרתקת מהשנה שעברה, בפעם בסיבוב הראשון. יאניס מול דורנט זה אחלה דואל. חבל שהארדן כנראה לא יפגוש את החברים מהנטס השנה. (סיכוי קלוש אלא אם תהיה ריצת פלייאין ופלייאוף ארוכה לנטס)

 

אריק גנות: באקס – נטס: צריך הסבר? שחזור של חצי הגמר הנפלא מהשנה שעברה, דוראנט נגד יאניס, הפעם עם קיירי כשיר (אולי, כנראה, במקרה שלו אין לדעת). הנטס עוד צריכים לעבור את הקאבס, אבל זה נראה סביר מאוד.

ממפיס – קליפרס: שתיים מההגנות הטובות בליגה. הקליפרס טובים יותר מהמאזן שלהם, קיבלו חזרה את ג'ורג' ופאוול, והראו כמה הם פייטרים מול פיניקס בשנה שעברה. ממפיס לא מנוסים אבל ממש ממש טובים. יהיה פייט קשה.

וכמובן המאבס ויוטה, מעניין כמה המאבס של אחרי הטרייד לג'יט וכמה יוטה מצליחה לצאת מהמשבר.

בהמשך – הכל מעניין. המזרח יהיה צמוד וקשוח. במערב השאלה אם מישהו יצליח לאיים על הסאנס.

מייק ששבסקי מסיים קריירה של מעל 40 שנות אימון, מה המורשת שלו? מה מידת ההשפעה שלו על ה-NBA אם בכלל?

אריק גנות: על ההשפעה שלו על עולם המכללות אני אתן לאנשים שמבינים בתחום לענות. הוא לא אימן ב-NBA, אבל אימן את כמה וכמה נבחרות ארה"ב, כולל את הדרים טים המקורית, ורק על חמש מדליות הזהב האולימפיות מגיע לו מקום של כבוד בהיכל התהילה.

כנראה שהסיסטם של דיוק גורם לשחקנים להיראות טוב מדי, מפני ששחקנים שגדלו שם מהווים כמה מהאכזבות הגדולות ב-NBA. בובי הרלי וכריסטיאן לייטנר עשו המון רעש במכללות אבל לא הצליחו ב-NBA. זאיון נראה כרגע לא טוב. ויצאה משם שורה של כשלונות מפוארים בבחירות גבוהות: ג'אליל אוקפור, שלדן וויליאמס, מרווין בגלי, ג'בארי פארקר, ג'יי ויליאמס ודני פרי.

 

שירה ברזל: וואו, מאיפה להתחיל. קודם כל, בשחקנים בוגרי דיוק שהגיעו ל-NBA, עם כל הערכים שספגו במהלך השנים שלהם תחת ניצוחו של ששבסקי. דבר שני, ברמת העוזרים שעבדו איתו לאורך השנים ועברו לאמן ב-NBA או במכללות אחרות, שגם הן מצמיחות שחקני NBA. נקודת השפעה נוספת היא כמובן באמצעות השחקנים אותם אימן בנבחרת ארה"ב. אמנם האימונים הם במסגרת זמן קצרה יחסית, ואפשר לתהות עד כמה למאמן יש השפעה כלשהי על כוכבים כאלו, אבל אדם כמו ששבסקי בוודאי משפיע אפילו רק מעצם נוכחותו על המגרש. מספיק לראות את כמות הכוכבים שהגיעו לכבד אותו במשחק הבית האחרון בדיוק כדי להבין שהוא משאיר מורשת מדהימה.

 

ערן סורוקה:  מייק ששבסקי הפך את אוניברסיטת דיוק למעצמה שנואה ויהירה בעיני יריבותיה, אבל גם ידע ליצר כמה משחקני ה-NBA הבוגרים, הבשלים והמעניינים ביותר שהליגה ראתה בעשורים האחרונים – מגראנט היל עד שיין באטייה, מג'ייג'יי רדיק דרך לואל דנג עד טייטום. בדרך כלל כשבחרת שחקן של ששבסקי ידעת שאתה מקבל יותר מכדורסלן, אתה מקבל אישיות. החיזורים אחריו מה-NBA הראו שהסגולה הזו, לטעת בשחקן גם את היכולת לחשוב – על הפרקט ומחוצה לו – היתה סחורה מבוקשת, ואת החותמת הרשמית קיבל כאשר מונה להיות – והצליח בכך – האיש שיוציא את נבחרת ארה"ב מהבוץ, ויגרום לכוכבים להניח את האגו בצד.

 

אור עמית: אני חושב שהמורשת של ששבסקי היא מציאת הדרך להצית את התחרותיות אצל שחקנים צעירים. אפשר לראות את זה כמובן אצל השחקנים הותיקים יותר, נניח כריסטיאן לייטנר, קרלוס בוזר, שיין באטיה וג'יי ג'יי רדיק אבל גם אצל הצעירים כמו ברנדון אינגרם, אר.ג'יי בארט וג'ייסון טייטום. הוא גרם לשחקנים למצוא את הדרך למקסם את היכולות שלהם לטובת הקבוצה, וכתוצאה מכך לקנות לעצמם מקום בקבוצה ובהמשך גם בליגה. זו כנראה גם הסיבה שהוא נלקח להחזיר את הנבחרת האולימפית למדליית הזהב ב-2008. מצד שני, העובדה שהחליט לא לקחת משרת אימון בליגה כנראה אומרת לא מעט על מעמד המאמן בליגה בעשור האחרון.

 

מידן בורוכוב: קואץ קיי יזכר כאחד המאמנים הגדולים בכל הזמנים. צריך לזכור כשהוא הגיע לליגה דיוק הייתה בתחתית ה ACC כשוירג׳יניה, צפון קרוליינה וצפון קרוליינה סטייט היו הקבוצות הדומיננטיות.

הוא אימן את אחת מקבוצות המכללות הטובה בכל הזמנים. קיבל ושיקם את הדרים-טים.

דיוק היא קואץ' קיי וקואץ' קיי הוא דיוק וזאת חתיכת מורשת. הוא בעיקר ניצח אבל לא מאמן שהכין שחקנים לאן בי איי (לייטנר נניח).

בשנים האחרנות הואן אנד דאן, עברו תחתיו שחקנים שלא קיבלו תרומה משמעותית או הכנה והכוונה לליגה.

רגע העונה שלך?

מידן בורוכוב: בכללי אני חובב רגעים היסטורים. כאלו שיעלו בשיחת סלון בעוד 20 שנה.

הרגע שלי מורכב מ-2 רגעים ששייכים לדאמר דרוזן: אומרים שהברק לא מכה פעמיים. דווקא דרוזן, שלא נחשב לאחד הקלעים הגדולים ב-31 לדצמבר דופק שלשת ניצחון על אינדיאנה על רגל אחת. למחרת משחק מטורף מול וושינגטון, 3.3 שלשה של קוסמה והמכשפים בפלוס 2. דרוזן עלה לשלשה קשה מהפינה.

בום שאקלקה.

אז כשתראו שאלת טריוויה – מי השחקן היחיד בהיסטוריה שעשה בק טו בק באזר ביטר בשנים שונות?

דרוזן תהיה התשובה.

אריק גנות: עם כל הכבוד לעליה של ממפיס, לחזרה של קליי ולדרמה בברוקלין, הסיפור הגדול של העונה עד כה הוא ללא ספק הנפילה של הלייקרס. הקבוצה שסומנה לפני העונה כשניה בסיכוייה לזכות באליפות לא תגיע אפילו לפליי אין, וכבר הוכתרה כעונה המאכזבת בהיסטוריה.

אם יש רגע אחד שמייצג את העונה הרעה הזו בצורה הטובה ביותר, זה הרגע שבו הלייקרס הביאו את ראסל ווסטברוק בטרייד. קוזמה וקק"פ היו ויתורים גדולים על הגנה וקליעה, שהן הבסיס לקבוצה שמבוססת על לברון. אחרי כן הגיע גם הויתור על קארוסו וההגנה שלו, והלייקרס זרקו את הזהות שלהם לפח במהלך שייזכר כאחד הגרועים בהיסטוריה.

שירה ברזל: רגע העונה שלי הוא החזרה של קליי תומפסון למשחק. בפציעה הראשונה שלו האמנתי שהוא יחזור חזק ויחזור לעצמו מהר. כשהגיעה הפציעה השנייה נשבר לי הלב כי היה נראה שלא בטוח שכוח רצון ועבודה קשה יספיקו פה. כשהוא חזר חשבתי שיש סיכוי שייקח את זה בזהירות. ואז הגיע הדאנק במשחק החזרה. והדאנק הזה הראה שהוא לא מפחד מכלום, שהוא לא נזהר יתר על המידה. שהוא כאן ושהוא חזר. ברור שהוא עדיין לא במיטבו, ויכול להיות שהמיטב שלו לא יהיה זהה למה שהורגלנו אליו, אבל זה לגמרי סיפור אופטימי שנותן תקווה לאופן שבו אפשר להתמודד עם אתגרים ומשברים.

ערן סורוקה:  היו דאנקים מטורפים, שלשות גדולות, הופעות פסיכיות, סלי ניצחון מופלאים – כרגיל – אבל מבחינתי על העונה הזו העיב צל של יותר מדי שחקנים שלא שיחקו בה. היה את ההוא שלא שיחק בגלל חיסונים ואז שיחק רק חצי ואז מלא, ההוא שלא רצה לשחק, עבר בטרייד ואז נפצע, ההוא שבתחילת מחנה האימונים הודיעו אצלו על שבר ברגל ועד עכשיו לא חזר לשחק, ההוא שדווקא כשיר אבל מסרב לעלות מהספסל והקבוצה שלו לא רוצה, ואלה שהיו אמורים לחזור כבר אבל לא חזרו. בין כל אלה, זרח באור מפואר ליל הקאמבק משתי פציעות איומות של קליי תומפסון – שממש מול עינינו חוזר מאז, לאט לאט, להיות קליי הישן והטוב.

אור עמית: האמת? די קשה לי לשים אצבע על רגע אחד. היו כמה רגעים מעניינים מכל מיני סיבות (החזרה של קיירי, הטרייד של הארדן, הקאמבק של קליי כפרעליו) וכל מיני נקודות ציון (לברון עולה למקום השני בטבלת הנקודות בכל הזמנים, מגיע ל30-10-10 באלפים, קרי שובר את שיא השלשות. הארדן עולה למקום השלישי בטבלת קלעי השלשות – אה, רגע, על זה אף אחד לא דיבר) וכמובן המון היילייטס וסטורי ליינס. אבל האמת שאחרי העונה הקודמת שהתחברה לזו שלפניה הייתה תחושת דחיסות שהושפעה גם משחקנים שהחמיצו משחקים בגלל פרוטוקול אומניקרון (זוכרים את פסטיבל ההארדשיפ?) אני מקווה שרגע העונה שלנו יגיע בפלייאוף.

קרא עוד