Sample Page

יש שחקנים שכל פעם שהם לובשים את המדים הלאומיים, הם הופכים למשהו אחר. לואיס סקולה, הוא אחד מהאנשים האלה. האיש שהייתה לו קריירה אירופאית מצויינת, וקריירת NBA סבירה, מוכיח שגם בגיל 35, לא נס ליחו. בימים אלו הוא מוביל את נבחרת ארגנטינה לגמר פיבא אמריקה שיערך הלילה. ארגנטינה תתמודד נגד ונצואלה, אבל את הפרס הגדול שתיהן כבר קיבלו, כרטיס לריו 2016. נצחון או הפסד הלילה, סקולה בגיל 35 כנראה יהיה הMVP של הטורניר. הממוצעים שלו עומדים על 21.9 נקודות ו10 ריבאונדים. ב8 מתוך 9 המשחקים של ארגנטינה, סקולה היה הקלע המוביל של הנבחרת.

הבעיה העיקרית שמגיעה בגילאי 30+ היא הירידה באתלטיות, במהירות, בזריזות. זה כנראה הסוד של לואיס, הוא מעולם לא היה אתלט גדול, והמשחק שלו מאז ומתמיד התבסס בעיקר על יסודות נכונים. חפירה בצבע, הטעיה, ועוד הטעיה, ועוד אחת. אוהדי מכבי יכלו לראות אותו לאורך תחילת שנות ה2000 עושה את זה פעם אחרי פעם נגד מכבי תל אביב. עד 2007 סקולה שיחק במדי טאו ויטוריה, וכל הגעה שלהם לארץ לוותה בשאלה איך עוצרים את לואיס סקולה. זה היה גם תור הזהב של הנבחרת הארגנטינאית. באליפות העולם ב2002 ארגנטינה הייתה מביאת הבשורה כאשר הייתה הראשונה לנצח את נבחרת ארה"ב הגדולה. זה קרה בשלב הבתים השני של האליפות. יוגוסלביה השלימה את העבודה והדיחה את ארה"ב ברבע הגמר. ארגנטינה נצלה את המומנטום והמשיכה עד הגמר, אבל הפסידה ליוגוסלביה והסתפקה במדליית הכסף. סקולה באליפות הבוגרים הראשונה שלו סיים עם 9.3 נקודות ו3.3 ריבאונדים. אותו טורניר שם את ארגנטינה על המפה, והציג לעולם את מאנו ג'ינובילי.

 

ב2004 הנבחרת הארגנטינאית הגיעה לשיאה באולימפיאדת אתונה. נצחון על נבחרת ארה"ב בחצי הגמר, והשלמת העבודה בגמר עם נצחון על איטליה. אם ב2002 נבחרת ארה"ב הורכבה מהדרג השלישי של הכוכבים בליגה (פול פירס הוביל את אותה נבחרת), הנבחרת של 2004 כבר הייתה עם שחקני הדרג הראשון, כולל אייברסון, לברון, דאנקן ועוד כוכבים. זה לא היה נצחון של מה בכך. באליפות הזו סקולה כבר היה בורג מרכזי בנבחרת עם 17.6 נקודות ו5 ריבאונדים. את הגמר הוא סיים עם 25 ו11.

 

ב2006 ספרד ודור הזהב שלה כבש את הפסגה באליפות העולם. מ2008 ארה"ב חזרה לשלוח את השחקנים הכי טובים שלה, ולקחת הביתה את הגביע פעם אחר פעם. סקולה תמיד שם, כמו גם ארגנטינה, אבל אין להם את הכלים להתמודד עם הנבחרות האלו. לא במקרה סקולה הוא הכוכב של הנבחרת עד היום. ארגנטינה לא מצאה יורשים לג'ינובילי, סקולה, נוצ'יוני, דלפינו, אוברטו, פריג'יוני. כולם כבר מעבר לשיא, קרוב יותר ל40 מ30, אבל עדיין משחקים כדורסל ואוהבים את המשחק, על אחת כמה וכמה כשזה במדי הנבחרת.

 

עם כל מה שסיפרנו פה, כנראה שההתאמה המושלמת לסקולה הייתה סן אנטוניו. שחקן שבנוי על יסודות, שחקן חושב, שחקן שפופוביץ' יאהב מהרגע הראשון. ואכן לספרס היו את זכויות הדראפט על סקולה, אבל הם ויתרו עליהן כדי לרדת בשכר ושלחו את הארגנטינאי ליוסטון. סקולה שיחק ביוסטון 6 עונות, בכולם שמר על ממוצע נקודות דו ספרתי. עונת השיא שלו הייתה 2010-11 בה קלע 18.3 נקודות והוריד 8.2 ריבאונדים. ב2012 יוסטון השתמשה באמניסיטי בשביל לשחרר אותו, אבל פיניקס הרימה אותו מהוייברס. גם בסאנס הוא המשיך לרשום ממוצע נקודות דו ספרתי. הרצון להתחרות שלח אותו לאינדיאנה ולספסל שלה. סקולה היה הסקורר מהספסל, אבל הבעיה העיקרית שלו הייתה ההגנה. הפייסרס שמרו חזק, וסקולה מעולם לא היה שומר גדול. בעונה האחרונה הוא כמעט חזר לממוצע דו ספרתי (9.7 נקודות).

חוסר האתלטיות פגע בו בעיקר בהגנה, אבל בהתקפה לא הייתה ללואיס בעיה לקלוע על שחקנים גבוהים ממנו, חזקים ממנו, מהירים ממנו. סקולה תמיד מצא את נקודת התורפה וידע ללחוץ עליה פעם אחר פעם. עם המון סבלנות, והמון הטעיות. זה לא שינה לו אם מדובר בסנטרים של היורוליג, או בחיות הצבע של הNBA. סקולה ידע לעשות דבר אחד טוב מאוד, למצוא את הטבעת. בעונה הבאה הוא ישחק בטורנטו, ואם יקבל את הדקות, הוא יחזיר בנקודות. הרמה בפיבא אמריקה אמנם לא גבוהה כמו בNBA, למרות שלואיס פגש שם כמה חברים (קלי אוליניק למשל), אבל משחקים יום אחרי יום, ואותם קשיים שהNBA מציג. הראפטורס בתור קבוצה בינלאומית אמורים לדעת לנצל אותו טוב יותר.

קרא עוד

מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, זה המשפט שיתאר בצורה הכי טובה את מה שעבר על נבחרת ישראל בכדורסל בשבועיים האחרונים. רק לפני שבועיים נבחרת ישראל בכדורסל סיימה את אחת מתקופות ההכנה החלשות שהיו לה אי פעם עם מאזן של 7 הפסדים וניצחון בודד. האווירה הכללית לקראת טורניר היורובאסקט הייתה רעה מאוד והתחושה הייתה שאנחנו הולכים להתמודד על המקומות האחרונים בטורניר. 5 משחקים מאוחר יותר, הנבחרת נמצאת אחרי 3 ניצחונות, הפסד בשניות האחרונות לבוסניה והפסד במשחק שוויתרו עליו מראש כדי לנוח ולחכות ליריבה בסיבוב הבא. ההתלהבות מהנבחרת בשיאה, והמבקרים מתחבאים, אבל עדיין מחכים בפינה.

 

הקמפיין הזה הוא הצלחה, למרות שהפסד במשחק הבא נגד איטליה ישאיר אותנו באותו מקום שבו אנחנו נמצאים ב20 השנים האחרונות, מקומות 9-16. ההצלחה היא בכך שהנבחרת הצליחה לעורר ציפיות בקרב אוהדי הכדורסל, היא משחקת כדורסל משובח, ומנצחת יריבות עדיפות בגובה. הנבחרת הזו מזכירה לנו את אותן נבחרות לוחמות שהיו כאן לאורך הדורות. היא התעלתה על הציפיות ממנה, ושימחה את אוהדיה. מכאן, כל נצחון נוסף הוא בונוס.

 

לקראת המשחק שיערך מחר ב 1930, זמן ארוחת החג שלנו, החלטנו בכדור הכתום לתת סקירה מעמיקה על המץ'-אפים, המפתחות והדברים שיעשו את ההבדל עבור הנבחרת שלנו.

 

הדרך של ישראל לשמינית הגמר:

 

ישראל פתחה את האליפות בהתמודדות נגד רוסיה. הרוסים חסרים המון שחקנים, אבל עדיין היו טובים יותר וסיימו את המחצית בהפרש דו ספרתי. ברבע השלישי הנבחרת הראתה את הלחימה שאיפיינה אותה בהמשך הטורניר וחזרה עד שיוויון. המומנטום היה לצידה והיא המשיכה ועלתה ליתרון 10. כאן הרוסים התעוררו וצימקו לנקודה, אבל הנבחרת הראתה שהיא עשויה מחומר אחר והצליחה לשמור על הנצחון.

 

המשחק השני נגד פינלנד היה אחר. הנבחרת הגיעה עם כל המומנטום וכבר בחצי הובילה ב15. פינלנד צימקה ל8 אחרי 3 רבעים, אבל כמו שאמרנו, הפעם יש מנטליות אחרת, וברבע הרביעי אליהו וכספי סגרו עניין. העליה נראתה בטווח השגה. כאן הגיעה האכזבה נגד בוסניה. גם כאן הנבחרת פתחה מצויין אבל מחצית שניה רעה והחלטות רעות בסיום (בכל זאת משחק 3 בשלושה ימים) גרמו להפסד בהארכה. הפסימסטים כבר חגגו.

 

יום המנוחה אחרי ההפסד לבוסניה עזר ונגד פולין שוב ראינו נבחרת לוחמת. לפולנים היה יתרון גובה וכח עצום בצבע, אבל ישראל לא ברחה מהמאבקים. אם אי אפשר לקחת להם ריבאונד, נגרום להם לאבד. פולין מאבדת 23 כדורים במשחק, וישראל מנצלת את זה במשחק מסוגר ואחראי. דקות הסיום מאיימות לשחזר את המשחק הקודם, אלא שגיבורינו מראים שיש למידה ממשחק למשחק, והפעם גל מקל לוקח אחריות וקולע 6 מ6 מהקו בשביל לנצח את המשחק. ישראל לא רק עולה לשמינית הגמר, אלא מבטיחה את המקום השני בבית.

 

המשחק האחרון נגד צרפת משמש בעיקר למנוחה. אליהו עם הקרסול, ועמרי עם ברך נפוחה ושניהם מקבלים מנוחה. אדלשטיין מנצל את המשחק בשביל לתת לילדים דקות ונסיון חשוב. דאוסן, רותברט ואחרים משחקים נגד האלופה הנוכחית, ויורדים מובסים אבל עם התנסות חשובה לעתיד של הנבחרת. ועכשיו לשמינית.

 

הדרך של איטליה לשמינית:

 

האיטלקים שובצו ל"בית המוות" של הטורניר. ביחד איתם שיחקו שתי טוענות לכתר (סרביה וספרד) ועוד שתי קבוצות לגיטימיות למקום ב-7 הגדולות שיכול להוביל לאולימפיאדה (גרמניה וטורקיה. 2 הראשונות עולות אוטומטית לריו, 5 האחרות מגיעות לטורניר הקדם אולימפי ב2016). במשחק הראשון האיטלקים הפסידו הפסד כואב ב 2 נק' לטורקיה. המשחק הסתיים בצורה יחסית דומה למשחקי הנבחרת שלנו עם קומדיה של טעויות בסיום, החטאות עונשין לא אופייניות (דנילו גאלינרי וארדן) ובסוף 2 נק' יתרון לטורקים.

 

במשחק השני איטליה פגשה את איסלנד וניצחה אותה בקלות יחסית בדרך למפגש השלישי בטורניר מול הספרדים. הספרדים שהפסידו לסרביה בפתיחת הטורניר היו אמורים לטרוף את המגרש, אבל בפועל האיטלקים נתנו את המשחק הטוב ביותר שלהם בטורניר עם 11 שלשות ב 46%, זריקות מטורפות של בלינלי (7-9 מהשלוש) וניצחון מדהים של 105-98 על הספרדים.

האיטלקים המשיכו את המומנטום הנפלא שלהם מול הגרמנים עם ניצחון 89-82, אבל בדומה לישראל הם הובסו במשחק האחרון של הסיבוב מול הסרבים. הדמיון לישראל היה בהחלטה של המאמן האיטלקי שהוא לא נלחם על המשחק הזה כשהוא נותן לבלינלי לנוח, וגאלינרי שיחק רק 23 דקות.

 

מץ'-אפים עיקריים וסגלים:

 

הכוכב הראשי של איטליה הוא דנילו גאלינרי שמשחק בתור הסמול פורוורד הפותח של דנבר נאגטס. גאלינרי נתן עד עכשיו לא מעט משחקים אדירים בטורניר עם 33 נק' נגד טורקיה, 29 נגד ספרד ו 25 נגד גרמניה. גאלינרי מוביל את הקלעים של איטליה עם 21 נק' למשחק, 7.4 ריב', 76% בלתי נתפסים ל 2 נק' ו 43.8% מהשלוש. בנבחרת איטליה גאלינרי ישחק רוב הזמן בעמדה מספר 4 וצפוי לפגוש את ליאור אליהו שיאלץ לצאת אליו לשלשות. 

 

בצד שני גם לישראל יש שחקן דומיננטי מאוד – עומרי כספי. כספי נותן עד עכשיו טורניר מצויין עם 18.5 נק' למשחק, 7.5 ריב' ו 3.5 אס'. האחוזים שלו קצת פחות טובים מאלו של גאלינרי (50% ל 2 נק', 50% ל 3 נק'), אבל אין ספק שהוא עומד בכבוד בהשוואה הזו. עומרי כספי כנראה יתמודד מול ג'נטילה שמשחק באיטליה בדר"כ בתור הסמול פורוורד בזמן שגאלינרי מוסט לעמדת הפאוור פורוורד. 

 

לשתי הנבחרות יש עוד שני שחקני מפתח עיקריים שנמצאים בעמדות הגארד (בלינלי מול מקל) ובעמדות הפנים (אליהו מול בארניאני). למרות תחושת הדמיון הגדולה בין הקבוצות, חשוב לציין שכאן זה נגמר. מקל ואליהו הם שחקנים שמעדיפים לשחק קרוב לטבעת, בזמן שבארניאני ובלינלי יעדיפו לזרוק את כל הזריקות שלהם מבחוץ. בלינלי הוא קלע חסר מצפון (ועוד נגיע אליו) ומקל הוא רכז ומנהל משחק לא רע בכלל, אבל קליעה נחשבת לאחת מנקודות התורפה שלו. 

 

ההבדלים הכי גדולים בין הסגלים מתחילים ברגע שאנחנו מסתכלים מעבר לשלושת השחקנים המובילים. בישראל השחקנים הבאים בהיררכייה מגיעים בעיקר מליגת העל (לימונד, אוחיון, פישר) בזמן שהצוות המסייע של האיטלקים מבוסס על שחקני NBA או שחקני יורוליג. לואיג'י דאטום (שנפצע וסיים את הטורניר) שחתם בקיץ בפנרבחצ'ה הספיק לעשות סיבוב של 2 עונות ב NBA בדטרויט ובוסטון (כשחקן קצה רוטציה). אלסנדרו ג'נטילה נבחר על ידי מינסוטה בדראפט, אבל בחר להישאר במילאנו והפך להיות אחד הכוכבים הבולטים שלה כאשר בעונה הקודמת הוא קלע 14.3 נק' למשחק ביורוליג. כמובן שיש להם בנוסף את דניאל האקט ופייטרו אראדורי שנחשבים לשחקני חמישייה לגיטימיים ביורוליג.

 

מפתחות עיקריים:

 

שלשות

 

האיטלקים מתבססים על משחק התקפה מהיר, המון שלשות (קולעים 8.4 שלשות למשחק ב 37%) וסקור גבוה (מקום שני בטורניר עם 86.8 נק' למשחק). ישראל מהצד השני זורקת וקולעת מעט מאוד שלשות (4.4 שלשות למשחק ב 44%), משחקת התקפות הרבה ארוכות ומנסה לפתור את בעיית הריבאונד שלה על ידי אטימת הצבע ומתן רשיון חופשי ליריבות לזרוק לשלוש. שימו לב לטבלת השלשות הבאה:

 

ישראל		איטליה
יריבה	כמות השלשות של היריבה	יריבה	כמות השלשות של איטליה
רוסיה	3-11	טורקיה	8-20
פינלנד	10-34	איסלנד	9-27
בוסניה	11-29	ספרד	11-24
פולין	6-20	גרמניה	10-32
צרפת	8-20	סרביה	11-30
סה"כ	7.6-22.8 (33.3%)	סה"כ	9.8-26.6 (36.8%)

 

כשמסתכלים על הנתונים ונזכרים ששתי הנבחרות סיימו לא מעט משחקים בהפרש של סל בודד, ניכר ששלשה אחת לכאן או לכאן יכולה להכריע את המפגש, או במילים אחרות – על השפיץ של המגף.

 

נראה שהמשחק כולו בעצם יסתובב סביב היכולת של איטליה לקלוע מבחוץ והיכולת של ישראל לעצור את השלשות של האיטלקים. שחקן המפתח של האיטלקים הוא כמובן מרקו בלינלי שקולע 3.8 שלשות למשחק וזורק מספר בלתי נתפס של 9.5 שלשות למשחק.

 

2) משחק הריצה הישראלי מול ההגנה האיטלקית

 

לצד העוצמה האיטלקית בצד ההתקפי, אטליה מפגינה חולשה יחסית בצד ההגנתי, כשהיא סופגת 86.8 למשחק שממצבים אותה במקום ה 22 בטורניר. גם לפני התבוסה לסרביה הם ספגו 98 מספרד, 89 מטורקיה ו 82 מגרמניה.

משפט המפתח שנפוץ אצל הפרשנים הישראלים הוא שנבחרת ישראל צריכה לנצל את הרגליים הזריזות שלה כדי לרוץ בכל הזדמנות אפשרית. פורוורדים כמו ליאור אליהו, ועומרי כספי יודעים לסיים מתפרצות מהר מאוד ולנצל את החיסרון שלנו בגובה ליתרון בזריזות.

מצד שני דווקא נגד איטליה יכול מאוד להיות שמשחק ריצה מהיר מדי יהפוך להיות עכב אכילס עבור הנבחרת שלנו. הרוטציה הישראלית יחסית קצרה, כשעומרי כספי משחק 37.8 דקות למשחק.
האיטלקים מחזיקים רוטציה רחבה יותר וכמו שראינו בפסקאות הקודמות, אם יש משהו שהאיטלקים אוהבים זה לשחק מהר, בזמן שהנבחרת שלנו מעדיפה דווקא את המשחק העומד והאיטי.

הצצה לעמודת קלעי השלוש שלנו מבהירה שרק שני שחקנים ישראלים קולעים בעקביות מבחוץ והם עומרי כספי (1.8 שלשות למשחק ב 50%) ויוגב אוחיון (1.0 שלשות למשחק ב 45.5%). רוב הסלים של הנבחרת מגיעים מתחת לסל מ"גוייבות" של ליאור אליהו, או משחקי פוסט של מקל, כספי, ולימונד על השומרים שלהם.

 

לשמחתנו נקודת התורפה של איטליה היא בדיוק בהגנה על הטבעת, שימו לב לטבלה הבאה:

שם השחקן	נקודות נגד איטליה	ממוצע בטורניר
סמיח ארדן (C, טורקיה)	22	14.4
פאו גאסול (C, ספרד)	34	21.6
דניס שרודר (PG, גרמניה)	29	21.0
נמניה בייליצה (PF, סרביה)	19	14.0

 

היוצא מהכלל הוא דניס שרודר שמשחק בעמדת הרכז בגרמניה, אבל גם במקרה שלו זה לא מדוייק. שרודר זרק רק 2 שלשות נגד איטליה (קלע מהן 1) שאר 16 הזריקות שלו היו מה2, 8 מתוכן היו לייאפים שהסתיימו בטבעת. כלומר 16 מתוך 29 הנקודות שלו הגיעו מחדירות לסל, חלק נוסף מהן הגיע מחדירות שהסתיימו בעבירה וזריקות עונשין:

 

המספרים האלה לא מפתיעים כשנזכרים שברניאני, גאלינרי וגם בלינלי לא נחשבים לשחקני הגנה גדולים במיוחד אלא לשחקנים שאוהבים קודם כל את הקליעה. במילים אחרות, מה שעבד לישראל התקפית עד עכשיו, אמור לעבוד גם מול איטליה.

 

3) ריבאונד הגנה

 

אחת הטענות הנפוצות ביותר שניתן לשמוע בשידורי הנבחרת הם שישראל לא יודעת לסגור לריבאונד. המספרים של הטורניר מספרים דווקא סיפור אחר. ישראל מדורגת במקום השמיני בטורניר בריבאונד ההגנה עם 26.3 למשחק ובהתחשב בזה שאין לנו סנטרים גדולים במיוחד זה מיקום לא רע בכלל.

איטליה לשם השוואה מדורגת במקום ה 11 עם 25.2.

נתון מעודד נוסף הוא שהאיטלקים מדורגים במקום ה 18 בריבאונד ההתקפה שלהם עם 9 ריבאונד למשחק. במילים אחרות, לפחות מהבחינה הזו ישראל לא אמורה לדאוג ואמורה להיות מסוגלת למנוע מהאיטלקים את ההזדמנות השנייה. ישראל אגב מורידה רק 7 ריב' בהתקפה מכיוון שהיא משתדלת לעצור את משחק הריצה של היריבה. האיטלקים שזורקים המון שלשות גם כן מהירים להגנה בדיוק מהסיבה הזו שהשחקנים שלהם נמצאים קרובים יחסית לחצי, ולכן אפשר לצפות ששתי הקבוצות לא יצליחו לפתח משחק ריצה ומתפרצות בשני צידי המגרש.

 

4) עייפות ורוטציה

 

אחד האלמנטים החשובים בטורנירים מהסוג הזה הוא העייפות המצטברת של השחקנים השונים. ב NBA  אנחנו נוטים לדבר על משחקי בק-טו-בק בתור אלמנט מכריע עבור אחת מהקבוצות. בטורניר היורובאסקט כל הקבוצות משחקות בק-טו-בק של 4-5 משחקים רצוף.

זו הסיבה ששני המאמנים החליטו לנוח במשחק האחרון של הסיבוב אחרי שהבטיחו את מקומם בסיבוב הבא. מצד ג'נטילה הוא זה ששיחק הכי הרבה בשתי הקבוצות עם 168 דקות ואחריו נמצאים גאלינרי וכספי עם סה"כ של 151 דקות. מצד שני כספי עשה את זה ב 4 משחקים והפך להיות השחקן שאין לו מחליף בישראל עם 37.8 דקות למשחק (באחד מהם בגלל הארכה). מקל ובלינלי גם משחקים הרבה מאוד עם 33 דקות למשחק ולכן אפשר לומר שמבחינת עייפות שתי הקבוצות מגיעות במצב פיסי יחסית דומה, כאשר שחקני הנבחרת הישראלית מגיעים למעשה אחרי 3 וחצי ימים של מנוחה והפעם תירוצים של עייפות לא אמורים לתפוס כאן.

 

סיכום ותחזית

 

על הנייר האיטלקים טובים יותר, עם יותר שחקני NBA, יכולות קליעה מגוונות יותר ועוד.
מצד שני הסטטיסטיקה מראה שגם לנבחרת ישראל יש כמה יתרונות קטנים, בייחוד כשאנחנו לא משווים שחקן אחד מול השני (למשל כספי מול גאלינרי).

אומרים שהנבואה היא לשוטים, ולכן אני שמח להמר על ישראל במשחק צמוד של 3 נקודות.

 

התמונה בכותרת –

"Omri gasspi israel-finland" by Jaripk – Own work. Licensed under CC BY-SA 3.0 via Commons – https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Omri_gasspi_israel-finland.jpg#/media/File:Omri_gasspi_israel-finland.jpg

קרא עוד

במשך שנים קראתי ליורוליג האח הנכה והפיסח של ה-NBA. הכדורסל האיטי, המסורבל, זה שלא גורם לך לשלם על טעויות, גרם לי לחשוב על התיאור הזה. ובכן, אם היורוליג הוא האח הנכה והפיסח, היורובאסקט הוא הבן דוד המוזר הזה שבא פעם בשנתיים מחו"ל וצריך להראות לו את הארץ.

 

לפני שנתיים הבן דוד הזה בא והיה קשה פיזית לצפות בו, במיוחד כשנבחרת ישראל הייתה כבויה, שיחקה לאט והכוכבים שלה או לא הגיעו פיזית (גל מקל) או לא הגיעו מנטלית (עומרי כספי וליאור אליהו). לעומת זאת, בטורניר הנוכחי נדמה שיש איזשהו שינוי, ואסור לזלזל בשינוי הזה. הצלחה של הנבחרת יכולה לעודד לא מעט ילדים צעירים לצאת למגרשים ולהתחיל לשחק, מה שעשוי לדרבן התפתחות של שחקנים חדשים שימשיכו את ההצלחה היחסית של החבורה של ארז אדלשטיין, אבל עוד נגיע לזה.

 

ההצלחה הזו נובעת מכדורסל נכון. לקח לי איזה שני משחקים להתאים את ההגדרות שלי למה זה בכלל כדורסל נכון מההגדרות שאני מכיר מה-NBA (שם שלשה היא זריקה יותר יעילה מזריקה מחצי מרחק של דיאור פישר) להגדרות האירופאיות, אבל אחרי שהבנתי שלישראל אין כלים התקפיים לגיטימיים במשחק העומד חוץ מסוג-של-פוסט-אפ של ליאור אליהו או ניסיון בידוד סמי-נואש של עומרי כספי או פיק אנד רול בין גל מקל לדיאור פישר (שאף אחד מהם הוא לא גו-טו-מוב ברמה גבוהה), היה לי ברור מה הג'ינג'י מעפולה מנסה לעשות.

בכל פעם שאפשר לרוץ, רצים. גם אם לא מצליחים לעשות סל במתפרצת, זה מוביל לא פעם לבלבול בהגנה והחלפת שומרים, מה שמוביל למיס-מאצ'ים שאפשר לנצל. בלי קשר, בהגנה יש לחץ על הפיק אנד רול שמוביל ללא מעט חטיפות ומתפרצות, אבל גם ללא מעט זריקות נוחות של היריבה במקרה של חוסר תקשורת. הלחץ בהגנה מצליח להסוות חלקית את שתי הבעיות הגדולות של הנבחרת. הראשונה היא שאין לה באמת מענה לשחקנים פיזיים מתחת לסל (חוץ מיניב גרין לדקות מעטות) והשנייה היא שיש לה בעיה אקוטית בכל הקשור לריבאונד הגנה (מה שבלט מאוד בהפסדים לבוסניה וצרפת).

 

עם המידע הזה אנחנו צריכים ללכת לשמינית הגמר, שם הנבחרת הדי-מרגשת הזו תפגוש את איטליה. אני, אישית, העדפתי את איטליה על פני ספרד, לא כי אני זוכר חסד נעורים לספרדים או כי יש לי משהו נגד אנשים שאוהבים פסטה, אלא כי אני חושב שישראל בנויה יותר טוב להתמודד עם האיטלקים מאשר עם פאו גאסול וחבריו. במשחק מול הספרדים, קשה לי לראות מישהו מצליח למנוע מגאסול פשוט לרצוח אותנו בצבע בכל פוזשן, והעודף בכישרון של הספרדים על פנינו באיזשהו שלב היה מכריע.

 

לעומת זאת, איטליה, על אף סוללת שחקני ה-NBA שלה, היא קבוצה שבנויה הרבה יותר למידותיה של נבחרת ישראל. דבר ראשון, אין לאיטלקים דמות מפחידה בצבע. אנדראה ברנייאני הוא ההפך מדמות מפחידה בצבע. הוא לא פיזי והוא משיג את הנקודות שלו בעיקר דרך זריקות מחצי מרחק או מהשלוש ולא בקרב חפירות בצבע (בלי קשר, מדובר באחד השחקנים הכי לא חכמים שיצא לי לראות משחק כדורסל, כמו שאפשר לראות בסרטון למטה). אחריו ברוטציית הגבוהים יש את מרקו קוזין וניקולו מלי שלא קיבלו יותר מדי צ'אנסים עד כה בטורניר. לעומת גאסול, מירוטיץ' ופליפה רייס, מדובר בחבורה שהגבוהים של ישראל יכולים להתמודד איתה.

בנוסף, האיטלקים הם לא קבוצת ריבאונד התקפה מפחידה. בשלב הבתים הם הורידו 9 ריב' בממוצע בהתקפה, מקום 18 בטורניר. הסגירה לריבאונד עדיין צריכה להיות משהו לשים עליו דגש, אבל אין ספק שהאיטלקים פחות חזקים בזה משאר הקבוצות שישראל יכלה לפגוש בשמינית הגמר.

 

(הערת אגב: הסטטיסטיקות של פיב"א הן פשוט בדיחה, גם באופן אובייקטיבי ובטח ובטח ביחס לגן העדן הסטטיסטי שהוא NBA.COM. אין נירמול של נתונים לפי פוזשנים, כך שקשה מאוד להשוות בין נבחרות. מעבר לכך, הנתונים לא מעודכנים (עד עכשיו ישראל שיחקה רק 4 משחקים מבחינת הסטטיסטיקות שלפיב"א) ובלי קשר, הסרבול המוגזם שכרוך במציאת סטטיסטיקות הופך את כל העניין ללא מספק. יש פה הרבה מקום לשיפור).

 

בחזרה לעניינינו. מקור נוסף לעידוד הוא ההגנה של איטליה. הסקוואדרה אזורה (אפשר לקרוא להם ככה גם בכדורסל?) ספגו הכי הרבה נקודות מכל הקבוצות בשלב הבתים (חוץ מאיסלנד). כמובן שזה קשור לעובדה שהם שיחקו נגד קבוצות איכותיות יותר כמו סרביה או ספרד (וכאמור, אין נירמול של פוזשנים, כך שקשה לדעת באמת כמה ההגנה שלהם חלשה), אבל עדיין מדובר בנתון חזק מאוד שאולי יאפשר לישראל לעשות נקודות גם במשחק העומד (מישהו אמר פיק אנד רול על השחקן של בארנייאני?) ולא רק דרך ריצה אינסופית שתשחוק את השחקנים בכחול-לבן.

 

אז הגנה חלשה אמרנו, בריבאונד התקפה הם לא מאיימים יותר מדי ואין להם מישהו שיחגוג יותר מדי על פישר ואליהו. אז ממה יש לפחד?

 

בעיקר צריך לפחד מדנילו גאלינרי. הפורוורד של דנבר הוא השחקן הכי מאיים של האיטלקים, בעיקר כי יש לו את כל החבילה. גם יש לו משחק טוב עם הגב לסל, גם יש לו קליעה נפלאה (21.0 נק', 64.3% מהשדה, 43.8% מהשלוש עד כה בטורניר), הוא גם מגיע לקו מלא (9.8 פעמים בטורניר בכמעט 90%) והוא גם מוביל את האיטלקים בריבאונד (7.4, כולל 2.2 בהתקפה). גאלינרי הוא Handful בהגנה, וגם אם אנחנו רוצים להאמין שכספי יכול להתמודד איתו, עדיין לגאלו יש עליו יתרון גובה של 2-3 ס"מ שיאפשר לו יתרון.

הדרך בה אדלשטיין ישמור על גאלינרי תכתיב את המשחק, לטעמי. דאבל-טים יגרור הוצאת כדור לקלעים כמו מרקו בלינלי, אלסנדרו ג'נטילה, ג'יג'י דאטומה וברנייאני ויאפשר לאיטלקים להוריד עלינו מטר של שלשות (האיטלקים קלעו 42 שלשות ב-37.2% בשלב הבתים, מקום 6 בטורניר) שיוציאו את הרוח מהמפרשים של ישראל. מנגד, בלי עזרה גאלינרי עשוי לחגוג על כספי, או מי שזה לא יהיה שישמור עליו.

 

בעיה נוספת שעלולה להיווצר היא בפיק אנד פופ בין גאלינרי לבלינלי. במשחק מול ספרד זה מה שחיסל את הספרדים, כשפעם אחר פעם בלינלי נשאר פנוי מחוץ לקשת בעקבות הפאניקה של הספרדים מגאלינרי כשהוא עם הכדור, ואת בלינלי פשוט אסור להשאיר פנוי לשלשות (3.8 שלשות למשחק בטורניר ב-39.5%).

 

אני מניח שסוגיית גאלינרי יוצרת כאב ראש לא קטן לאדלשטיין. מצד אחד, אתה לא יכול לבוא יותר מדי לעזרה כשהוא עם הגב לסל, כי זה מוביל לשלשות פנויות. בנוסף, אתה לא יכול לנסות ללחוץ אותו כשהוא עם הכדור בפיק אנד רול/פופ, כי זה משחרר את בלינלי ושות' לזריקות פנויות, וגם יהיה לך מאוד בעייתי לשמור עליו אחד על אחד ולקוות לטוב, כי אין לישראל שחקן הגנה איכותי שיכול להתמודד עם גאלו לבד במשך משחק שלם. כספי הוא החשוד המיידי, אבל הוא יבזבז המון אנרגיות בהגנה ואם הוא יסתבך בבעיית עבירות (גאלינרי סוחט 8.2 עבירות בממוצע למשחק, הכי הרבה בטורניר) אפשר כבר להזמין מטוס חזרה לארץ, אליהו לא מספיק נייד כדי להתמודד עם הורסטיליות של גאלינרי ואין מאחוריהם עוד מישהו בנבחרת שיכול להתמודד עם שילוב כזה של כשרון ואתלטיות (סורי, אלישי כדיר). ברגעים כאלו דייוויד בלו וגיא פניני חסרים במיוחד.

 

יש במפגש הזה מול איטליה הזדמנות גדולה מצד אחד, כי הם לא יהרגו אותנו בריבאונד התקפה ולנבחרת יהיה איזשהו מרווח תמרון גם במשחק העומד, אבל יש גם סיכון מצד שני, כי אין לנבחרת מענה של ממש לבעיות שדנילו גאלינרי מציב מולה. אם גאלו ימשיך את היכולת הנהדרת שהוא הציג בשלב הבתים, חלום רבע הגמר יתרחק, אבל אם הוא יתפוס יום רע, כמו שפטרי קופונן מפינלנד תפס מולנו יום רע, אז אולי. רק אולי.

 

זהו רגע האמת של הדור הנוכחי. רגע האמת של עומרי כספי, שיצטרך להתמודד עם שחקן יותר טוב ממנו. רגע האמת של ליאור אליהו, שיצטרך להתגבר על הפציעה שלו ולהוכיח שהוא יכול לשמור על שחקן כמו גאלינרי למשך כמה פוזשנים. רגע האמת של גל מקל, שיצטרך להראות שהוא מסוגל לנצל את השבירות היחסית של ההגנה האיטלקית. רגע האמת של ארז אדלשטיין, שיצטרך למצוא פתרונות לבעיות שההתקפה האיטלקית מייצרת לו, ובעיקר, זהו רגע האמת של הכדורסל הישראלי. ניצחון יכול להכניס את סצנת הכדורסל המקומי לאיזשהו מומנטום שידחוף אותה קדימה, שיוציא ילדים ממסכי האייפון המרצדים אל מגרשי הכדורסל הסמוכים עם חלומות להפוך לכוכבי הכדורסל הבאים של ישראל. הפסד כנראה ישאיר אותנו במחוזות האזוטריה שבהם אנחנו תושבי קבע כבר שנים.

קרא עוד