Sample Page

שנה שניה ברציפות שקליבלנד וטורונטו נפגשות בסיבוב שני, רק שהשנה הנסיבות כל כך שונות. האם זה ישנה את התוצאה? האם הראפטורס יכולים להשתחרר פסיכולוגית מהצל של לברון? ומה קשור נתן זך? פנינו למומחה הראפטורס שלנו (יונתן גנדלר) ולמומחה הקליבלנד שלנו (טוב נו, הוא בכלל אוהד דאלאס, אבל הוא היחיד שהיה פנוי) משה דוידוביץ' לנתח את הסדרה.

טורונטו ראפטורס והגורילה על הגב

יונתן גנדלר:

עם פתיחת הפלייאוף, טורונטו זכתה ליחס אמביולנטי מהקהל ומהפרשנים. מצד אחד, הקבוצה שבהדרכתו של קייסי הצליחה לקחת בפעם הראשונה את המקום הראשון במזרח בעונה הסדירה, והפגינה רוב הזמן כדורסל מרשים, עקבי ומבטיח. מצד שני, ההסטוריה שגרמה למידה רבה של סקפטיות באשר ליכולות של טורונטו בפלייאוף.

אחרי שעברה את הסיבוב הראשון, טורונטו שוב ניצבת במעמד דומה. מצד אחד, הצליחה ״לאכזב את המאוכזבים״ ולצלוח את הסיבוב הראשון בצורה יחסית טובה, תוך שהיא מראה סימנים מבטיחים של תיקון הבעיות שממנה סבלה לאורך ההיסטוריה. מצד שני, היא הולכת לפגוש את לברון ג׳יימס, משוכה שעד עתה טורונטו לא הצליחה לעבור בפלייאוף.

אז איך זה ייגמר? האם, כמו שהצליחה לשבור את ה״נאחס״ של משחק מס׳ 1, תצליח טורונטו לנצח סדרה נגד קליבלנד, או ששוב לברון יראה ששום דבר לא עוצר אותו בדרך לגמר ה-NBA?

אז בואו ונביט לרגע על טורונטו של פלייאוף 2017-18.

נתחיל עם שני הכוכבים שספגו הרבה ביקורת בפלייאוף של העונה הקודמת. קייל לאורי משפר את הממוצעים שלו, ומ-15.8 נק', 3.1 ריב' ו-5.9 אסיסטים, הוא עולה ל-17.2 נק', 4.5 ריב' ו-8.3 אסיסטים. הוא גם זורק (וקולע) יותר לשלוש: 2.8 שלשות ב-43.6% בפלייאוף הנוכחי, לעומת 1.6 שלשות ב-34.2% בפלייאוף של העונה הקודמת. זאת כאשר הוא משחק מעט פחות דקות (36.2 לעומת 37.5 בשנה שעברה). נתון מרשים נוסף הוא מדד הפלוס-מינוס (ל-100 פוזשנס): פלוס 27.9 בפלייאוף השנה לעומת פלוס 8.9 בלבד בעונה הקודמת.

אצל דמאר דרוזן גם ניתן לראות שיפור בממוצעים (למעט כדורים חוזרים): מ-22.4 נק', 4.9 ריב' ו-3.4 אסיסטים הוא עולה ל-26.7 נק', 3.3 ריב' ו-4.8 אסיסטים. גם הוא משחק מעט פחות (37.3 דקות עונה שעברה לעומת 36.3 דקות בפלייאוף הנוכחי). ושימו לב לשינוי הדרמטי בקליעות לשלוש: 1.7 שלשות ב-38.5% בפלייאוף הנוכחי לעומת 0.1 שלשות ב-6.7% בעונה הקודמת. במדד הפלוס מינוס דרוזן מראה שיפור מרשים ממינוס 13.1 בפלייאוף של העונה שעברה לפלוס 15.6 בעונה הנוכחית.

שחקן נוסף ששווה להזכיר הוא יונאס ולנצ׳יונאס, שלמרות שהשינוי בסטטיסטיקה היבשה שלו פחות מרשים, 11.2 נק', 6.7 ריב' ו-0.2 אסיסטים בפלייאוף של העונה שעברה ל-13.5 נק', 7 ריב' ואסיסט בפלייאוף הנוכחי, הוא מראה שיפור אדיר במדד הפלוס-מינוס: ממינוס 2.6 לפלוס 29.7! הוא דווקא משחק מעט יותר: 24.7 דקות לעומת 22.6 בעונה הקודמת.

אבל כפי שראינו לאורך רוב העונה הסדירה, שוב זה הספסל המעולה של טורונטו שמצליח להפתיע. בסוף העונה הסדירה נשמעו מספר טענות לגבי השימוש בספסל בפוסט-סיזן: על כך שבפלייאוף הרוטציות מתכווצות ושלא ניתן יהיה להפעיל את הספסל באותה יעילות, על כך שהספסל יפגוש יותר שחקני חמישיות של היריבות ויתקשה להתמודד איתם, על כך ששחקני הספסל צעירים וחסרי ניסיון בפלייאוף (לטורונטו יש את הרוסטר השני הכי צעיר בסבב הפלייאוף הנוכחי).

ובכן, בהתחלה היה נראה שאכן יהיה קשה, בייחוד במשחקי חוץ. במשחקים 3 ו-4 בוושינגטון המחליפים של טורונטו התקשו. חוסר הניסיון של השחקנים הצעירים בא לידי ביטוי ונראה היה שטורונטו ״שבה לסורה״. שוב ראינו הרבה מהלכי איזוליישן של דרוזן, פחות הנעת כדור, פחות מסירות ופחות ספייסינג. התוצאה: וושינגטון לוקחת את שני משחקי הבית וקובעת שוויון 2-2 בסדרה.

אבל אז בא משחק 6, בוושינגטון, ופרמטר אחד השתנה – פרד ואן-וליט חוזר מפציעה ולראשונה (בחייו) משחק דקות משמעותיות בפלייאוף. כל עוד ואן-וליט היה פצוע ולא שותף, עד משחק 6 (למעט 2 דקות אומללות במשחק 2), קייסי נאבק בנסיון למצוא הרכב ספסל בלעדיו. קייסי ניסה לא פחות מ-52 (!) הרכבים במהלך הסדרה, כאשר ההרכב הפותח משחק 108 דקות ואף הרכב אחר לא יותר מ-16 דקות. חוסר השקט הזה הגיע לסיומו במשחק 6. ואן-וליט חזר ובפעם הראשונה ראינו את החמישיה השניה בהרכב המלא שלה על המגרש: פרד ואן-וליט, דלון רייט, סי. ג׳יי מיילס, פסקל סיאקם ויאקוב פלטל שוב שיחקו כחמישיה אורגנית והתוצאה לא אכזבה. כדי להבין את התרומה של ואן-וליט, הנה השוואה של מדד פלוס-מינוס של חמישיות ספסל מרכזיות שקייסי ניסה בהעדרו: דרוזן + הספסל: מינוס 63, לאורי + הספסל: פלוס 2, פאוול + הספסל: פלוס 9. לעומת הרכבים אלו, ההרכב האורגני עם ואן-וליט: פלוס 48, וזה עוד כולל את שתי הדקות הנוראיות ממשחק 2. אם מנטרלים את משחק 2, הנתון משתנה לפלוס 100 – מרשים ביותר!

אז נכון שמדובר בדגימה קטנה, ושהסטטיסטיקה מדגימה כזו יכולה להיות מאד מוטה, אבל עדיין ניתן לראות את התרומה האדירה של ואן-וליט לטורונטו, ואת התרומה המיוחדת של החמישיה השניה האורגנית של טורונטו כשואן-וליט מנהיג אותה על המגרש.

האם לאורי ודרוזן ימשיכו לתת תפוקה טובה בהמשך הפלייאוף? האם ולנצ׳יונאס יוכל לתת דקות משמעותיות ולהמשיך להוביל מדד פלוס מינוס מרשים? האם מה שראינו מהספסל במשחק 6 בוושינגטון יעבוד גם בהמשך, ובייחוד במשחקי חוץ מכריעים? האם כל זה יספיק מול קליבלנד ולברון? נראה שבהחלט מחכה לנו סדרה מעניינת!

הלב אומר – ראפטורס ב-7

השכל מתעקש  – לברונ'ס ב-6.

קליבלנד לברונירס – המסע נמשך (בקושי)

משה דוידוביץ':

בשיניים, בציפורניים, עם התכווצויות, ותוך כדי זה שהיא קולעת 40 נקודות פחות (!) מאינדיאנה, הצליחה קליבלנד לעבור את אינדיאנה בשבעה משחקים ולהגיע בשארית כוחותיה לסיבוב השני של הפלייאוף במזרח, כדי לפגוש את המדורגת ראשונה טורונטו.

למעשה זה לא ממש נכון.

קליבלנד לא עברה את אינדיאנה.

לברון עבר.

לבד.

בסדרה מול אינדיאנה לא הייתה קבוצה. היה בנאדם אחד. ששיחק 41 דקות למשחק, קלע 34.4 נק' למשחק, לקח 10.1 ריב', חילק 7.7 אסיסטים, והוסיף מעל חטיפה וחסימה למשחק. שלוש פעמים בסדרה לברון קלע מעל 40 נקודות, וקליבלנד הייתה צריכה כל אחת ואחת מהם. קווין לאב, השחקן היחיד של הקאבס, מלבד לברון, שהגיע לדאבל פיגרס נתן סדרה פאתטית מבחינתו. עם 11.4 נק' ופחות מעשרה ריב' למשחק. ג'י אר סמית היה חלש, ג'ורג' היל היה פצוע רוב הסדרה, קלרקסון והוד לא היו קיימים, טריסטאן הופיע רק למשחק האחרון ולארי נאנס נתן הרבה התלהבות ומעט כדורסל. למעשה, השחקן היחיד בקאבס שלברון יכל לסמוך עליו שיופיע עם קליעות גדולות ברגעים חשובים היה קייל קורבר.

עכשיו, קייל קורבר הוא קלעי גדול. באמת גדול. פעם שאלו אותו בראיון באיזה שלב בזריקה הוא יודע אם הכדור הולך להכנס. "כבר בשחרור הכדור" ענה קורבר " אני יודע אם זה נכנס או שזה קצר מידי או שזה ארוך מידי". "ומה עם ימינה או שמאלה?" שאל הכתב. "זה אף פעם לא הולך ימינה או שמאלה" ענה קורבר. הוא צודק בעיקרון. אצל אחד הצלפים הגדולים של המשחק השאלה היא לא הכיוון, אלא רק העוצמה. אבל, קייל קורבר בן 37, ואף פעם הוא לא עשה הרבה מעבר ללקלוע, ובטח שהוא לא יתחיל עכשיו.

כשהשחקן היחיד שלברון יכול לסמוך עליו הוא קלעי חד ממדי בן 37, המצב קשה מאוד.

הטריידים שעשה קובי אלטמן בפברואר היו הכרחיים. על כך אין מחלוקת. להפטר מאיזייה תומאס ודרק רוז ושאר הרעות החולות שכיבו את הקבוצה מנטלית היה נצחון בפני עצמו. לקבל כמה שחקנים צעירים עם פוטנציאל פלוס ג'ורג' היל אחד היה הבונוס. הבעייה? הצעירים לא מוכנים או לא מספיק טובים, ג'ורג' היל לא ממש מזכיר את היל של אינדיאנה ויוטה ונאבק בפציעות טורדניות, וקיירי אירווינג הוא זכרון רחוק מימים שבהם היה לקליבלנד גו טו גאי נוסף אמיתי, ולא צילו החיוור של קווין לאב שמופיע לכמה שבועות, ואז נעלם לכמה שבועות וחוזר חלילה. ("לא נורא קיירי" חושב לעצמו לברון, "חכה חכה אנחנו עוד ניפגש. העולם הוא עגול").

כמעט עשור עבר מאז שללברון ג'יימס היה צוות מסייע כל כך חלש. מאז ששיחק עם הרכז האוברייטד מו ויליאמס, הסנטר החביב אילגאוסקאס, והאבא החורג שלו דלונטה ווסט, לא היה צריך לברון לקחת על הגב צוות מסייע כל כך חלש על גבו במסע הסיזיפי שבמקרה הטוב יסתיים בהשפלה בגמר, ובמקרה הפחות טוב ייעצר כבר מול טורונטו או פילי (יסלחו לי אוהדי בוסטון, אבל עם הפציעה של ג'יילן בראון אתם צעד אחד מלעלות בחמישייה את כארם משעור).

מצד שני, לברון, בגיל 33, ובמצב פיזי טוב מאי פעם, נותן תצוגות יוצאות דופן פעם אחרי פעם. שלשת הניצחון במשחק מספר 5 מול אינדיאנה, הביאה את הסטטיסטיקה שלו בסלי קלאץ' בפלייאוף כשיש 5 שניות ומטה ל-6/13. מייקל ג'ורדן, בכבודו עומד על 5/11 במצבים האלו.

Not because #NBATwitter wants it, but because #NBATwitter needs it.

LeBron James is 6-of-13 on go-ahead shots in the final 5 seconds of the 4th quarter / overtime in his playoff career.

He's now made one more than Michael Jordan. pic.twitter.com/CdX32jUM88

— ESPN Stats & Info (@ESPNStatsInfo) April 26, 2018

אם לא ההתכווצות שרירים במשחק שבע שבגללה נח מספר דקות, לברון תכנן והודיע שהוא מתעתד לשחק את כל 48 הדקות במשחק. והוא היה עושה את זה. השאלה היא, כמה זה עוד יכול להמשך? כמה עוד דלק נשאר במיכל בשביל לסחוב לבד את העגלה הזו? "איך זה שכוכב אחד לבד מעז?" שאל פעם נתן זך, "שתוק שתוק מדברים פה כדורסל לא שירה" ענו לו כולם.

אבל מה, למזלו של לברון, בסיבוב הבא תעלה מולו טורונטו.

רגע, מה למזלו? זו הקבוצה הטובה במזרח לא? הקבוצה ששינתה סגנון משחק העונה, הקבוצה עם הספסל הטוב בליגה, הקבוצה שהפעם באמת נראית מוכנה גם לפלייאוף ולא רק לעונה הרגילה. הקבוצה עם המאזן הטוב במזרח, שהייתה מקום 3 בהתקפה העונה וגם מקום 5 בהתקפה. אף קבוצה אחרת בליגה לא הייתה טופ חמש בהתקפה וגם בהגנה. אפילו לא יוסטון וגולדן סטייט. טורונטו יכולה לשים על לברון את סיאקם, אננובי ואיבקה, שאולי אף אחד מהם לבד לא יכול לשמור על לברון (אבל מי בעצם כן?) ואולי שלושה שיכולים לתת גוף ואתלטיות יוכלו קצת להאט אותו?

אז למה בעצם למזלו? ובכן, ספורט מקצועני זה הרבה כשרון, אבל לא פחות הרבה זה הצד המנטלי. ובצד המנטלי, לברון נמצא לכל אחד משחקני טורונטו עמוק בתוך הראש. גם ככה לאורי ודרוזן, צמד גארדים אולסטארים בעונה הרגילה, מגיעים לפלייאוף ורועדים יותר מממייקל ג'יי פוקס, אבל כשהם מול לברון הבעייה מתעצמת פי כמה וכמה.

אז נכון, קליבלנד הייתה קבוצת ההגנה הכי גרועה בליגה העונה (טכנית היא הייתה מקום 29, אבל פיניקס לא קבוצת כדורסל), ונכון שהצוות המסייע חלש יותר מבעבר, וטורונטו טובה יותר מאי פעם, אבל עדיין, הרעידות הבלתי מוסברות של שחקני טורונטו יצטרכו לעבור כדי שהכשרון ידבר. או שאולי שחקני הספסל של טורונטו, הפרד ואן וליט והיקוב פולטל והדילון ברוקס של העולם, יבואו בלי פחד ובלי חששות וכל פעם שלאורי רואה מולו את לברון ומתבלבל, כל פעם שדרוזן נזכר שהוא לוזר, יבוא הספסל וימשוך את הקבוצה למעלה. אולי.

טורונטו יכולה לנצח.

טורונטו אמורה לנצח.

טורונטו חייבת לנצח.

רק שעם כל מה שאמרנו, בצד השני עומד אחד, לברון ג'יימס, וכשהוא על המגרש הכל אפשרי.

אמרתי בצד השני? סליחה טעות. הוא לא רק בצד השני. הוא עמוק בתוך הראש של טורונטו.

קליבלנד בשבע.

קרא עוד

שש שנים עברו מאז שבוסטון סלטיקס ופילדלפיה סיקסרס נפגשו בפעם האחרונה בפלייאוף וגם שם זה קרה בחצי הגמר האזורי. אותה סדרה נגמרה אחרי שבעה משחקים לטובת הירוקים מהגארדן. שנה מאוחר יותר, בוסטון החלה בתהליך של פירוק והרכבה מחדש, בעוד הסיקסרס התחילו את "התהליך" שנראה בריא ומבטיח. שתי הקבוצות כאמור וכידוע, תיפגשנה שוב לסדרה שתחל כבר הלילה. כמה דומות, ככה שונות; האחת אוהבת לרוץ וכמה שיותר, ואילו השנייה ממושמעת למאמן. האחת עם סגל עמוק והשנייה חבולה וקצרה. עם זאת, מדובר על שתי קבוצות צעירות שיבואו לתת את כל מה שיש להן על המגרש.

לרוץ מהר לפני שיגמר

הפציעה של אמביד, שהשביתה אותו לשני המשחקים הראשונים של הפלייאוף, לא הלחיצה יותר מדי את הנפשות הפועלות בפילדלפיה, כיוון  שבן סימונס לקח פיקוד, כמו ברוב חלקי העונה, והראה שזה לא ילד זה. מילה על שנת השבתון של סימונס, פציעה יכולה לעשות טוב לשחקן, וזו שהשאירה אותו בחוץ בכל העונה שעברה, גרמה לסימונס לחזור מנטלית חזק יותר, כשהוא מראה אגרסיביות וקולניות בקרב חברי הקבוצה, וכמובן חוסר פחד מהמעמד או מהסופרסטארים שעומדים מולו. סימונס מראה שהוא כבר מזמן חלק מהליגה הזו, ולמרות שחיכה שנה בחוץ, הוא ידע הרבה יותר טוב מכל רוקי אחר לאן הוא נכנס ולמה מצפים ממנו.

החניכים של המאמן ברט בראון, סידרו לנו את אחת הסדרות היותר מורטות עצבים נגד מיאמי היט, שלפרקים התעלתה לרמה מאוד גבוהה של כדורסל, עם מהלכים גדולים הן בצד ההגנתי והן בצד ההתקפי.

הקלף של פילדלפיה בסדרה הקרובה הוא גם האויב הכי גדול שלה. כמה שאנרגטיים ונמרצים הצעירים מפילדלפיה, ככה פזיזים הם. לאחר סל של היריבה, ובעיקר בריבאונד הגנה, פילדלפיה מתעקשת לדחוף את הכדור. לדחוף אומר בעצם לרוץ במטרה שהיריבה שלה לא תוכל להסתדר למאצ' אפים הגנתיים, ולנצל את היתרונות הברורים שיש לבן סימונס במגרש הפתוח כדי שיוכל להגיע עד הצבע, שם הוא קלע יותר מ- 85% מהנקודות שלו (בסדרה מול ההיט). ובכלל, פילדלפיה כקבוצה לא מתאפיינת בהתקפות ארוכות, בכל הזדמנות שיש לה "לשטוף" את הפרקט, בזה היא תבחר. 30% מסך ניסיונותיה מהשדה מגיעים ב-6 השניות הראשונות של ההתקפה. אולם, חוסר הניסיון של רוב השחקנים במשחקי פלייאוף, אשר מלווה במשחק מהיר ולא שמרני, גורם להם לאבד הרבה מאוד את הראש ועם זה גם 16.5 כדורים בממוצע למשחק (הכי הרבה לקבוצה בפלייאוף עד כה). אם בוסטון תדע לנצל זאת לסלים, הסיקסרס יהיו בבעיה. נתון מעניין שלפניכם מציג את הפירוט של 6 השניות הראשונות בשעון התקפת ה-24 של הסיקסרס, מול 6 השניות הראשונות בהגנת בוסטון (או בהתקפת מילווקי) בסיבוב הראשון של הפלייאוף;

מכאן, בוסטון יורדת מהר יותר להגנה וכמעט לא נותנת למתקיפה מולה סלים מהירים בשתי שניות הראשונות של ההתקפה (העמודות הימניות). אולם, לאחר סל, שבא בדר"כ לידי ביטוי בארבע השניות המאוחרות יותר של ההתקפה (העמודות השמאליות), תוכל הסיקסרס להשתמש בנשק העיקרי שלה.

את תחילת המשחק ותחילת המחצית השנייה מתחילים הסיקסרס בלחפש את רדיק. המטרה העיקרית היא שהוא יזרוק, ומיד אחרי חימום הוא הזמן הטוב ביותר להוציא או לשחרר קלעי לזריקה, ולכן בראון דובק בגישה החיובית של להשאיר מעורב את הקלעי הכי טוב שלך, דבר שיכול לסמל את החבל הדק בין קבוצה של גמר או חצי גמר מזרח. העמדה שרדיק מרגיש הכי בנוח היא חצי הפינה השמאלית, שם הוא קולע באחוזים הגבוהים ביותר שלו מעבר לקשת. לכן לכיוון הזה שוחקו רוב התרגילים בשבילו ככל שהסדרה מול מיאמי התקדמה. הגארד הוותיק סיים ראשון בטבלת הקלעים של פילדלפיה בסיבוב הראשון של הפלייאוף עם 20 נק' בממוצע. עם זאת, ג'יי ג'יי אמור לבוא לידי ביטוי יותר במשחק העומד, כשתרגילים מסודרים משוחקים והעדיפות היא כמובן לשלשה, אך לא מן הנמנע שגם בזמן שפילדלפיה דוחפת את הכדור נראה את רדיק מסדר רגליים לשלוש.

בקו הקדמי, אמביד לא נותן למסיכה להשפיע עליו, וחזר למשחק 3 בסדרה עם האנרגיות הנכונות ובכושר מצוין. לפני שנדבר על החשיבות שלו בהגנה, התרומה ההתקפית שלו מגיעה יחד עם 18.7 נק' ב-41% מהשדה, אך גם חמישה איבודי כדור בממוצע למשחק בפלייאוף. הסיקסרס מצד אחד מנסים להפעיל את אמביד כמה שיותר דרך חסימות רוחב עבורו מתחת לסלים, שמשאירות אותו בפוסט למשחק של גב לסל, אך מצד שני גם נותנים לו חופש פעולה המגיע לו עם הפנים לסל. פילדלפיה מרבה לבודד את אמביד עם אחד הקלעים (רדיק או בלינלי) באחד מצידי המגרש. מאחר והמגן של האחרונים ימעט לעזור מחשש שאם יעשה זאת, אמביד ימצא את אחד מהם פנוי לשלשות חופשיות, וכך זה מאפשר לגבוה הדומיננטי לשחק אחד על אחד גם עם הפנים לסל.

קצר וקולע

מלכתחילה, בוסטון הגיעה לפלייאוף עם שמיכה קצרה, ואם גם זה לא הספיק, ג'יילן בראון כיווץ את שריר הירך האחורי במשחק 7 מול מילווקי, והוא בספק למשחק הראשון בסדרה מול פילדלפיה. זה רק מראה כמה מאמץ משקיעים שחקני הסלטיקס ואיזה שיעור לקריירה מקבלים הצעירים הללו, מבחינת איך לדעת לאזן את העומס של כל העונה, כיצד להגיע מוכן לפלייאוף, והדרך להתמודד עם האינטנסיביות של שבעה משחקים. סטיבנס, כמו מאמן גדול (יש יאמרו גאון, תכף תבינו מדוע) לא מתבכיין על שום חלב שנשפך (ועוד איך נשפך), אלא יוצא למלחמה עם מה שיש, בינתיים החבורה שלו בחיים.

אם עד עכשיו חשבתם שתוכלו לראות משחק מהיר בשני צידי המגרש, הצחקתם את סטיבנס. הביג (צעיר אמנם) בוס בגן ילדים של הגארדן יודע שהסגל שלו קצר הרבה יותר במאבק הקרב ובא, ולכן נותן הוראה לשחק על השעון, עם התקפות ארוכות (ולעיתים משעממות), שתעבורנה הרבה ידיים בדרך אל היעד. הטקטיקה של בוסטון נראית מסובכת, כאשר ההתקפה יכולה להתחיל בכל מקום על המגרש ובשלל תנועות ותרגילים. אבל, קבלת ההחלטות תמיד (אולי כמעט תמיד) תגיע מהאמצע. שם יתבצע מהלך בין שניים, חוסם גבוה וגארד עם הכדור אשר יוביל לחלוקה על המגרש בה יהיו עוד שני שחקנים בצד הקרוב לכדור (הצד החזק) ועוד שחקן בצד הרחוק מהכדור (הצד החלש). כך זה אמור להיראות רגע אחרי ביצוע החסימה:

*העיגולים הגדולים מציינים את שחקני ההתקפה והעיגול הקטן והמלא הוא הכדור

מכאן, לסלטיקס יש שלוש אפשרויות עיקריות להשיג נקודות: (1) למסור לגבוה, שכמעט תמיד זה יהיה הורפורד, כאשר הוא מתגלגל לכיוון הטבעת או פותח זווית מסירה ב"היי פוסט", וכך בעצם, הירוקים מסדרים עמדה מצוינת למהלך של סל או עבירה לשחקן שהפך להיות כל כך חשוב אצלם. (2) האפשרות שאולי סטיבנס הכי מעדיף, וזו התשובה למה הוא מאמן כל כך חכם. המאמן הצעיר מאוד זקוק להתקפות ארוכות בכדי למנוע התקפות קצרות או משחק של קצב מהיר שלא בטוח שהסגל הקצר שיש לו יוכל לעמוד בו. לכן, האפשרות היא להעביר את הכדור חזרה לצד החלש בו ממוקם שחקן אחד, שלאחרון יש את הורפורד למשחק פוסט אפ או לחילופין תנועה ללא כדור בצד השני של המגרש, דבר שנקרא משחק inside out. כשהכדור עושה את הדרך הזו, כולם יוצאים מרוצים, גם הגארדים ללא הכדור, גם הורפורד ששוב מעורב כשחקן פנים, וגם סטיבנס ששרף יופי של 15 שניות לפחות בהתקפה. (3) כדורסל מודרני, NBA טהור, הוא משחק אחד על אחד של הגארד עם הכדור.

בווידאו תוכלו לראות כיצד ילד בן 19 מזהה מיס מאץ':

הרכבים, מאצ' אפים, וכל השאר…

אצל הסיקסרס, אין וגם לא צריך לשנות שום דבר הגנתי. קובינגטון, ששמר נהדר את דראגיץ' בסיבוב הראשון יוצמד תחילה לטייטום או בראון, ויעבור לווריד של רוזייר, כאשר ג'יי ג'יי רדיק יירד לנוח. מה שכן צריכים לדאוג ממנו בהגנת פילדלפיה זו האקטיביות של הורפורד וכיצד אמביד יתמודד איתה. ג'ואל אמביד הוא שומר גדול, ויותר מזה חוסם ענק, אבל גם מרבה להסתבך בעבירות. כפי שכבר דובר, התקפת הסלטיקס משחקת המון בשביל הורפורד ושם אמביד חשוף למה שיכול להוות מכשול לו ולקבוצתו.

בצד השני, ישנה ציפייה מסוימת לשינוי בהרכב של בוסטון. מרכוס סמארט, שחזר תוך כדי הסדרה מול מיאמי, אמור לשחק יותר ויותר ככל שסדרת חצי הגמר תתפתח, ואף לעלות בחמישייה במקומו של אוג'יליי, שעשה עבודה טובה על אנטטוקומפו אבל לא הוכיח עצמו כאיום רציני בהתקפה. מבחינת הגודל, הזריזות, ובעיקר הקשיחות, סמארט הוא אולי השחקן שהכי מתאים לשמור על סימונס, אם זה באזור הצבע או כשהאחרון מוביל כדור.

פילדלפיה מול בוסטון היא יריבות בלי אהבה שקיימת שנים על גבי שנים בליגת ה-NBA ובספורט האמריקאי. למרות שאין לדעת לאן הסדרה הזו תתפתח מעצם היותה סדרה, מנקודת מבט של משחק ראשון, לפילדלפיה יש עדיפות על בוסטון. כל עוד היא תמשיך לשחק את הכדורסל המהיר שלה ולא תאבד ביטחון בעצמה, שם הסלטיקס יכולים ליפול על עייפות שהצטברה בסדרה של שבעה משחקים מתישים, ושתגרור להחלטות לא נכונות וקריטיות. וכל זאת במידה שתצליח לשמור על אמביד נקי מעבירות. מעבר לכך, לביתיות תהיה תפקיד מרכזי בקרב בין שתי הקבוצות, ו"גניבה" של משחק במגרש חוץ יכולה להיזכר כנקודת ה-אל חזור.

קרא עוד