Sample Page

כמו רוב אוהדי ה-NBA, ובפרט אנשים שמחבבים את הקבוצה הסימפטית של דווין קייסי, טורונטו ראפטורס, גם לכם בטח עברה יותר מפעם אחת המחשבה בראש, שהשנה זה יהיה שונה.
השנה הראפטורס הם באמת קבוצה, הם נבנו להתמודד ספציפית עם אחד, לברון ג'יימס, שהוא המשוכה האמיתית שצריך לעבור במזרח כדי להגיע לפיינלס, והשנה הם יצליחו לעשות את זה.

הסברה הזו רק התחזקה כשראינו את קליבלנד מתפרקת פעמיים העונה כקבוצה.
פעם אחת לפני תחילת העונה עם הטרייד הידוע לשמצה שהביא את אייזיאה תומאס ושות', ופעם שנייה כשקובי אלטמן לקח אחריות על הטרייד הלא מוצלח והביא שחקנים צעירים ומחויבים בדמות קליבלנד הנוכחית בטרייד נוסף.
בתחילה זה נראה שהקאבס משחקים מעולה והרגליים הטריות שיפרו את ההגנה האיטית והכבדה, אבל אז הגיעה הנפילה הצפויה.
הקאבס נראו לא מתואמים בעיקר בהגנה והסתמכו על ימי קליעה טובים מבחוץ, שלא הגיעו לעתים קרובות מדי, והיו למעשה די תלויים בלברון שיסחב אותם על גבו לפלייאוף, כמו שהוא תמיד עשה.
לרגעים זה נראה כל כך רע, שאנשים תהו האם קליבלנד יעברו בכלל סיבוב בפלייאוף.
פרשנים אמרו כבר די בביטחון, שהרצף של לברון של 7 גמרים רצופים ייפסק העונה. שאפילו לברון ג'יימס, לא מסוגל לסחוב לפלייאוף קבוצה כל כך לא מתפקדת בשני צדי המגרש.

מהצד השני, עמדו הראפטורס, או יותר נכון, הראפטורס בגרסתם המחודשת.
במועדון הבינו שאי אפשר להסתמך על מהלכי אחד על אחד כדי לנצח משחקים, ואי אפשר במאני טיים ללכת לבידודים עבור דרוזן מחצי מרחק או לפיק אנד רול של לאורי שבסופו הוא יידה שלשה מבחוץ. הראפטורס שינו את סגנון המשחק שלהם ונתנו עונה מדהימה.

העונה, קייסי שיכלל את השיטה ההתקפית המקרטעת, הוסיף חסימות מורכבות לקלעים, הוסיף אלמנטים של הנעת כדור שהייתה חסרה לטורונטו, וכמובן עבד על התיאום בהגנה ועזרה בזמן, בדיוק כשם שעשה בדאלאס כעוזר מאמן של קרלייל. בעלי הזיכרון הצלול מבינינו, יכולים להיזכר כיצד השיטה ההגנתית של קייסי עצרה את לברון בגמר מול דאלאס, וחרטה בזיכרון את אחת ההופעות הכי חלשות שלו בפוסט-סיזן.
וכאמור, התוצאות לא איחרו לבוא.

הראפטורס סיימו ראשונים במזרח, ויותר מרשים מזה, הקבוצה היחידה שדורגה בטופ 5 גם הגנתית וגם התקפית, הישג מרשים והצהרת כוונות לכל הדעות.
מבחינה מספרית, אולי הקבוצה הכי שלמה בליגה העונה.
דרוזן התחיל את העונה בסערה וכמועמד לגיטימי ל-MVP, והחל לקחת יותר זריקות גם לשלוש על מנת לרווח את הצבע. לאורי הפסיק להיעלם לפרקים, והפך להיות הקבוע השני בהתקפה אחרי דרוזן. הוא אפילו לקח על עצמו את הקבוצה כשדרוזן היה ביום חלש, על אף שלא היו לא הרבה כאלו העונה.   .
דוגמא נפלאה לכך הייתה במשחק 3 בסדרה נגד קליבלנד, כאשר קייסי סיפסל את דרוזן לאורך כל הרבע הרביעי, ולאורי הוביל במו ידיו קאמבק מטורף, יחד עם פעולות טובות של איבקה, וגרם לאוהדי ה-Q ארנה להזיע קצת. כך שלמרות שבסופו של דבר טורונטו הפסידו גם במשחק הזה, נראה היה שקייל לאורי הצליח להריץ את הקבוצה יפה בהיעדרו של דרוזן.
הראפטורס אפילו נתנו פייט בשני המשחקים שלהם העונה מול גולדן סטייט המפחידים, שניצחו ממש בשיניים.
קשה לפסול קבוצה כל כך מרשימה שנתנה עונה כל כך טובה, ובאמת רוב הפרשנים אכן חזו שטורונטו תגיע לגמר ושהעונה הם השכילו ללמוד מטעויות העבר.
זה גם הרגיש כך בעיקר בגלל הפציעות של בוסטון וכושרה הלקוי של קליבלנד, ולרוב הפרשנים הייתה תחושה מבוססת, שטורונטו תהיה זו שתצא מהמזרח לגמר ה-NBA.

למרות זאת, הראפטורס עוד הספיקו לשמוע בדיחות על חשבונם גם בסדרת הסיבוב הראשון מול הוויזארדס, בעיקר בגלל החוויות הלא נעימות מהעונות הקודמות מול לברון בפלייאוף.
אבל גם אלו שעוד דיברו על כך שהבלוף שלהם ייחשף בפלייאוף לא באמת האמינו לעצמם.
טורונטו ניצחה את הסדרה בסופו של דבר 4-2 בצורה די משכנעת, רק כדי לסתום סופית פיות לכל המלעיזים ולהוכיח שהם באו עם כוונות רציניות השנה.
בנוסף לכך, לא היה ברור אם הקאבס יעברו בכלל את אינדיאנה, אחרי שנכנסו לפיגור 2-1 בסדרה וגם הגיעו ל-3-3 ומשחק 7 על כל הקופה, וגם זה אחרי שהיו זקוקים לווינר שוטס והתעלויות אינספור, שכבר למדנו להתרגל אליהן, מהשחקן הכי טוב על הפלנטה. בסופו של דבר הקאבס מנצחים את הסדרה עם 4-3 עלוב, כשהם טכנית מפסידים את הסדרה בסקור כי אינדיאנה קלעו יותר מהם.
אז הקאבס ניצחו את הסדרה, בשיניים, ועל הדרך קבעו גם כמה תקדימים היסטוריים שליליים, כמו למשל העובדה שחוץ מההצגות של לברון, אף שחקן לא הגיע אפילו קרוב ל-20 נקודות בממוצע למשחק. לברון, למעשה, מנצח את אינדיאנה דיי לבדו, מלבד התעלות נקודתית של טריסטן תומפסון במשחק השביעי, סמית' שקלע כמה זריקות על גבול הסכיזופרניה כמו שהוא יודע, ולאב שהחזיר לעצמו קצת כבוד אבוד אחרי סדרת בלהות. וכך לברון עולה לסיבוב הבא מול טורונטו ללא קבוצה ראויה.
הכל היה מוכן להצגה של טורונטו ונקמה בנמסיס הגדול שלהם לברון ג'יימס.
אפילו הראפר דרייק הגיע במצב רוח טוב במיוחד ועשה טראש טוק עם פרקינס שמשמש כנער מגבות מהספסל העונה ובכלל לא מתלבש למשחקים.
וזה נגמר בסוויפ נוסף. לקליבלנד.

כדי להבין מה משתבש לראפטורס כל פעם מחדש בפלייאוף דווקא מול הקאבס, צריך לבחון סדרות קודמות שלהם בפלייאוף מול קליבלנד.
אם נחזור שנה אחורה בפלייאוף, טורונטו נראו טוב גם אז, סיימו במקום השלישי בעונה הסדירה וניצחו ב-6 משחקים את מילווקי של יאניס המתהווה תחת ידו של ג'ייסון קיד.
אף אחד לא נתן לראפטורס סיכוי לעבור את קליבלנד, במיוחד אחרי שקליבלנד זכתה באליפות המדהימה ב-2016 מול גולדן סטייט, אבל הייתה תחושה שהם יוכלו להקשות מאוד על לברון וחבריו ולתת פייט ראוי.
זה נגמר בסופו של דבר בסוויפ 4-0 לקליבלנד, ונראה היה שטורונטו לא האמינו בעצמם שהם יכולים לנצח את המלך, וכך הם גם שיחקו.
כבר אז דרוזן ולאורי נראו כמו הצל של עצמם ברוב המשחקים, ולמרות משחק 3 אדיר של דרוזן באייר קנדה סנטר, שאותו סיים עם 37 נקודות, קבוצתו הפסידה ב-20 הפרש בערך.
בסוף הסדרה.
מתי הם כן נראו טוב מול קליבלנד?
נחזור עוד שנה אחורה, ל-2016, כאשר טורונטו פגשו את קליבלנד בגמר המזרח.
קליבלנד התחילו ב-2-0 ופירקו את טורונטו בבית, וזה הרגיש שזה עלול להיגמר מהר, אבל באולם הביתי של טורונטו המשחק השתנה.
ביסמאק ביומבו נתן הצגה עם 26 ריבאונדים (כן היה שחקן כזה ששמו התנדף יחד עם המוניטין של טורונטו), ובמשחק 4 טורונטו ניצחו אחרי הצגה של 35 נק' של לאורי ואיזנו את הסדרה ל-2-2.
טורונטו האמינו בעצמם, נראו בטוחים בעצמם, והייתה תחושה שהם באמת יכולים לעשות את זה.

ואז הגיע משחק מספר 5.
קליבלנד פשוט פירקו אותם ב-38 הפרש וזה אפילו לא נראה כוחות.
לאורי ודרוזן נראו פתטיים, ואפילו לא איימו על הסל. לברון לא היה צריך יותר מ-31 דקות יחד עם 27 דקות של קיירי, כדי לגמור את הסיפור מאוד מוקדם בבית, בהשפלה כואבת לראפטורס.
המשחק השישי היה לפרוטוקול כי היה קשה להתאושש מתצוגה מזוויעה שכזו, ולמרות שדווקא גם דרוזן וגם לאורי הופיעו למשחק, לברון וקיירי היו גדולים עליהם עם 63 נקודות משותפות וסלים אדירים פעם אחר פעם כדי להרוג את המשחק, גם המשחק הזה הסתיים בהפרש דו ספרתי.
נראה שמשחק 5 פגע באמונה של דרוזן ולאורי, שהם יוכלו לנצח את קליבלנד של לברון ג'יימס, ומאז המשחק הזה הם לא באמת התאוששו.
לקאבס יש 10 נצחונות רצופים בפלייאוף על טורונטו מאז ועד היום.

נרוץ קדימה ל-2018, לפני משחק מספר 1 בסדרה בין קליבלנד לטורונטו, כשההייפ סביב טורונטו גדול והתחושה שהקאבס שבירים וחלשים.
הראפטורס טובים יותר, עמוקים יותר, מאומנים טוב יותר ומוכנים ללברון. תוסיפו לכך, שללברון אין אף אחד מלבדו שהוא יכול לסמוך עליו, שהגעגועים לקיירי עזים, ושלאב נראה כמו הצל של עצמו עד כה בחלק השני של העונה הסדירה ובפלייאוף.
הרי אם קליבלנד התקשו כל כך מול אינדיאנה, שהם קבוצה פחות טובה מהראפטורס, איזה סיכוי יש להם לעבור בסדרה את טורונטו של העונה?
אם יש עונה שבה טורונטו למרות משקעי העבר יוכלו לנצח, זאת חייבת להיות העונה!

נחזור למשחק 1 בסדרה.
כולם מהמרים שהקאבס יפסידו במשחק הראשון, לברון מגיע מותש אחרי רק יומיים מנוחה בעקבות סדרה סופר מתישה, ובלעדיו בכושר טוב אין לקאבס מה למכור העונה.
כצפוי, הראפטורס טוחנים את קליבלנד השבורה מהרגע הראשון, ומובילים עליהם מתחילת המשחק ועד סופו, כשההפרש הכי גדול מגיע 14.
הם נראים בטוחים בעצמם, כמו באותה סדרה ב-2016, בטוחים שהשנה זה קורה.
הם מחזיקים ביתרון כל המשחק, ההגנה על לברון העייף עובדת והוא צריך לעבוד קשה בשביל נקודות, והוא היה במשחק יחסית חלש בסטנדרטים של עצמו (למרות הטריפל דאבל).
אבל אז, לקראת הפוטו-פיניש משהו החל לקרות.
כמו בסרט האימה יום שישי ה-13 עם המפלצת ג'ייסון, כשהגיבור בורח מג'ייסון, שומר על פער סביר ומצליח להתחמק, אבל בסוף מועד על ענף וכושל וג'ייסון מגיע אליו ו.. נגמר הסיפור.
אפשר היה לחוש משהו באנרגיה של המשחק משתנה, כאילו כל האינסטינקטים מתריעים שמשהו קורה עכשיו.
לברון הסתכל לשומר שלו בעיניים, אחרי משחק שבו החטיא הרבה יותר ממה שהכניס, ופשוט לקח פייד אוואי משוגע לאחור חצי דקה לסיום כדי לקבוע שוויון. לטעמי, זריקה אפילו יותר קלאץ' מהזריקה לשלוש מול אינדיאנה.
תזכרו את הפייד אוואי הזה.

הראפטורס לא האמינו שהוא קלע את הזריקה הזו ומשהו שם נשבר באותו הרגע.
מיד אחריה, הראפטורס החטיאו 3 הזדמנויות מאוד קלות וקורצות לשוויון, כשההחטאה של יונאס עולה על כולם, כשטיפ אין שלו סנטימטר מהטבעת התגלגל החוצה.
אולי היו אלו אלוהי הכדורסל שפרגנו ללברון על קליעה מדהימה באמא של המאני טיים כשהכל מונח על הכף, ואולי היו אלו הידיים הרועדות של שחקני טורונטו אחרי הסל של לברון, שפתאום פקפקו שוב ביכולת שלהם לעמוד בלחץ שלברון הפעיל עליהם ולנצח את המשחק.
הגענו להארכה, ופתאום קליבלנד, מחוזקת מנטלית מהסל ההירואי שתי דקות קודם לכן ורצף ההחטאות האבסורדי של טורונטו, פשוט נכנסה לזון התקפי וקלעה עד שניצחה, למרות שטורונטו היו במרחק נקודה בסוף המשחק.
בסוף המשחק, במסיבת העיתונאים, לאורי נשאל על הסל של לברון והוא פשוט ענה: "זה היה סל גדול ומאוד קשה, לא האמנתי שהוא קלע אותו".

זה היה רגע המפנה בסדרה שרק התחילה, אבל למעשה כבר הסתיימה.
טורונטו הנחושה והבטוחה בעצמה, קיבלה מבול של פלאשבקים לסדרות קודמות, ובעיקר לסוויפ המשפיל בעונה שעברה, ולאותה השפלה במשחק 5 ב-2016.
פתאום המבט של לאורי הפך מזוגג, ואיך שהמצלמות יודעות לתפוס את זה בצורה אכזרית כל כך, ודרוזן נראה יושב במבט קפוא על הספסל ובוהה בנקודה בחלל.
פתאום כל השדים של העבר צפים, פתאום כל הפחדים חוזרים לרדוף את שתי הכוכבים.
כאילו הרוצח שרדף אחרי הגיבור הראשי כל הסרט ללא הצלחה מתעורר, ואז מגיע רגע האמת ורגליו של הגיבור שהצליח לשלוט בסיטואציה הופכות להיות כבדות וחלשות, והוא כושל ונופל היישר לידיו של הרוצח, ממש כמו בחלום בלהות שמתעוררים ממנו בלילה שטופי זיעה.
ולצערם, זה מדבק, כי אם הכוכבים נכנסים לשוק מנטלי, זה משפיע על שאר הקבוצה.

אמנם זה רק 1-0 עם הרבה מזל, אבל איזה יתרון מנטלי.
חלק מהפרשנים אומרים שקליבלנד גנבה משחק, אבל עכשיו טורונטו יגיעו לסיים את העבודה בבית וינצחו את הקאבס בהפרש דו ספרתי. אבל נראה שאף אחד כבר לא ממש מאמין לסיפור הזה.
וכהוכחה אכזרית לכך, במשחק מספר 2, מגיע שוב הרע ותופס את הגיבור ממש מההתחלה. תופס אותו חזק בצוואר ולא עוזב.
לברון כרגיל, וסוף סוף גם לאב, נתנו ביחד הופעה של סופרסטארים.
הם שילבו כוחות עם 74 נקודות, כאשר לאב (31) ולברון (43) פירקו לבד את טורונטו ברבע השלישי בתצוגת תכלית מרשימה בצבע. מהלך אחרי מהלך מהפוסט, כשאף אחד בטורונטו לא עוצר אותם.
זוכרים את הפייד אוואי שהחזיר את קליבלנד למשחק 1 ולמעשה הוביל לניצחון?
אז השחקן הטוב בעולם, לקח מהרגע הזה את המושכות וברבע הרביעי השתמש בפייד אווי הזה ללא הפסקה, ופשוט התעלל בטורונטו בנשק בלתי עציר.
הוא קלע סדרה של קליעות מגוחכות ברמת הקושי שלהן, כשהוא מייצר כל כך הרבה מרווח בין השומר לנקודת שבה הוא משחרר את הכדור, שזה נראה שגם אם הענק הירוק היה שומר עליו הוא לא היה מצליח להפריע לו. לברון הריח דם ותקע מסמר בארון הקבורה של טורונטו.
זה נגמר ב-128-110 משפיל בבית.
עכשיו, הפרשנים מתחילים לדבר על סוויפ של קליבלנד.
תוך 2 משחקים בלבד, כל הנרטיב השתנה.

משחק 3? זו כבר בדיחה.
קליבלנד מובילים כבר ב-17 הפרש במחצית הראשונה, ורק ריצה מאוחרת של טורונטו ברבע הרביעי מצליחה לתת להם סיכוי, כאשר דרוזן מסופסל.
ושוב, גדולה מהצד של לברון עם פלאשבק לסדרה הקודמת מול אינדיאנה, שבה לברון קלע שלשה על הבאזר כדי לנצח.
לברון נועץ סל ניצחון מטורף על הבאזר מצד שמאל דרך הלוח, גבוה מעל השומר שלו וחורט עוד רגע איקוני בתולדות הליגה.
עד כמה מטורף?
טורונטו הצליחו להביא את לברון בדיוק להיכן שרצו, חסמו את כל הקלעים, גרמו לו ללכת שמאלה (הצד שממנו לברון פחות אפקטיבי), ואילצו אותו לקחת זריקה במקום להגיע עד הטבעת. הכל ממש לפי הספר.
ומה לברון עשה? פשוט קלע את הזריקה בנונשלנטיות מתסכלת.
האם למישהו היה ספק שלברון ינצח את המשחק?
משחק 4 היה כבר לפרוטוקול, והפייד אוואים של לברון שרדפו את טורונטו מתחילת הסדרה גמרו אותם גם הפעם, דרוזן ולאורי נתנו עוד הופעה עלובה, כאשר דרוזן מורחק מהמשחק ברבע השלישי בגלל פלייגרנט 2 על קלארקסון, והמשחק הסתיים ב-35 הפרש. אולי כתזכורת סופית לטראומה ההיא של משחק מספר 5, אי שם ב-2016.

לסטיבן איי סמית', פרשן שנוי במחלוקת, אבל די מוערך בארה"ב, יש פרשנות מיוחדת לדבר הזה.
"לכל קבוצה יש שחקן שיש לו את המספר טלפון שלה, וללברון יש את המספר של הראפטורס", אומר סמית'. אז נראה שלברון באמת יכול לחייג מתי שירצה.
אולי זה באמת נכון, אולי ללברון יש יתרון פסיכולוגי עצום על טורונטו, וקליבלנד פשוט לא מפחדת מקבוצה הרבה יותר טובה מהם ומשחקת כאילו הם יותר טובים.
לברון טוחן בעקביות את טורונטו פלייאוף אחרי פלייאוף, כמעט לא משנה עם איזו קליבלנד הוא מגיע, ונראה שלברון יושב עמוק בתודעה של לאורי ודרוזן.
אז למרות שטורונטו העונה היא קבוצה שבנויה להתמודד עם הרבה דברים, הם לא בנויים להתמודד עם לברון ג'יימס. בטח לא מנטלית.
ומי שמוביל את הקריסה המנטלית הזו, הם שתי הכוכבים של הקבוצה שניכר שהם בפוסט טראומה בפלייאוף כבר שלוש עונות רצופות, שמתחילים לשחק מתחת לרמה הרגילה שלהם כשהלחץ מגיע ולברון מתחיל לקצץ את הפער.

דרוזן במשחק 3, שהיה הכי חשוב העונה של הראפטורס, היה גרוע ברמה כזו שהוא וחוזה ה-139 מיליון דולר שלו, היו מרותקים לספסל כל הרבע הרביעי.
במשחק הקודם, שהיה עד לאותו רגע המשחק הכי חשוב, הוא גם לא היה במיטבו כשהיה צריך אותו.
את לאורי אפשר גם להאשים, אבל לאורי הוא שחקן מוגבל התקפית בהרבה מדרוזן, שכן הוא חלש יותר פיסית ויותר קשה לו להגיע עד לטבעת כמו לדרוזן, בטח כאשר ההגנה מתהדקת והוא תלוי מאוד בקליעה שלו מבחוץ.
לזכותו של לאורי ייאמר שהוא הוביל קאמבק במשחק מספר 3, והתחיל חזק את משחק מספר 2 עם 6 מ-6 מהשדה ו-3 מ-3 מהשלוש.
לאורי ודרוזן הדביקו בלחץ גם שחקנים ששיחקו טוב נגד לברון בעבר כמו איבקה, שמשחקן שמסוכן להשאיר לבד לשלוש ויתרון אתלטיות על רוב השחקנים בעמדה שלו, הוא הפך להיות נטל התקפי שמחטיא ליי אפים קלים ליד הטבעת.
גם הספסל הכי טוב בליגה, לא הצליח לעשות את ההבדל הפעם, ונראה טרוד מהלחץ של שני הכוכבים שלו.
אפשר להאשים גם את קייסי שלא מוצא פתרונות ללברון ג'יימס, שמצליח להרוג אותו כל פעם בדרך אחרת, אבל נראה שלהאשים את קייסי זה נמהר ולא הוגן.

אז מה בעצם קרה כאן?
איך ייתכן, שקבוצה שבנויה כל כך טוב, שנתנה עונה כל כך טובה, והייתה פייבוריטית של רוב הפרשנים להגיע לגמר ה-NBA מתרסקת כך?
קבוצה שהסתכלה לקבוצות הטובות בליגה בלבן של העיניים, מצליחה להיכשל באופן כל כך כואב דווקא מול קבוצה שחוברה באופן מלאכותי מטריידים לא מוצלחים וללא סופרסטאר אחד לרוויה חוץ מלברון?
האם יכול להיות שטורונטו היא באמת קבוצה טובה רק לעונה הסדירה ולא לפלייאוף?
האם זה אומר שדווין קייסי הוא מאמן גרוע? שהוא מאמן טוב לעונה הרגילה ומאמן לא טוב לפלייאוף? האם דרוזן ולאורי הם כוכבים לא מספיק טובים כדי להוביל את הקבוצה שלהם לאנשהו והם נועדו להיכשל כל הזמן? האם לברון הוא הקריפטונייט של טורונטו והם קורסים מנטלית כל פעם שהוא עולה לפרקט?
התשובה, כמו תמיד, מורכבת הרבה יותר.

אז לסיכום וכדי לענות על השאלות שעלו, טורונטו נבנו נכון.
הם הביאו חיזוק נכון בדמות איבקה, שיפריע ללברון בצבע ויונאס שהרג את קליבלנד פעם אחר פעם ליד הטבעת ולא היו להם פתרונות עבורו.
קייסי בנה ביטחון באופן יוצא מן הכלל לספסל האנונימי שלו, שהפך להיות הספסל הכי טוב בליגה העונה. הוא גם הוכיח שהוא מאמן מעולה כאשר קטף את המקום ה-1, מצא פתרונות זריזים וחשף את מגבלותיה של וושינגטון, קבוצה טובה ממה שהיא נראתה מול טורונטו. קייסי הצליח להוציא מהשחקנים שלו את המיטב, ומהצד השני היה סקוט ברוקס השבלוני.
הם גם תפסו את קליבלנד במצב אידיאלי מבחינתם, כי קליבלנד היו פחות טובים מהם, אף אחד כמעט לא תפקד, והם היו תשושים מאוד מהסדרה הארוכה מול אינדיאנה.
גם לאורי ודרוזן לא כאלה גרועים כמו שנדמה לנו. הם אמנם היו חלשים מנטלית, נשברו כשהיה הכי צריך אותם, ולא נתנו תצוגות מרשימות מדי בסדרה הזו, אבל צריך לתת קרדיט כשמגיע. גם אם זה קרדיט להגנה של קליבלנד. ההגנה של קליבלנד הצליחה להוציא אותם מהמשחק הרגיל שלהם והם נאלצו להתבסס על היכולת של יונאס לעשות סל.

אבל צריך תמיד לזכור, ה-NBA הוא משחק כדורסל שונה מאשר הכדורסל האירופאי שאנחנו מכירים ומשחקים גם בארץ.
למאמן אמנם יש נגיעה ובהחלט מזהים קבוצות מאומנות כמו הספרס, גולדן סטייט, בוסטון וגם טורונטו, אבל ברגעים שהמשחק על הקצה, המאמנים נוטים לתת לכוכבים להכריע את המשחק עם הכישרון שלהם. כך שלמעשה ה-NBA ברובו הוא משחק של כוכבים.
אז דווין קייסי עשה כל מה שהיה יכול בלהכין אותם, הגנתית, התקפית, אפילו סיפסל את דרוזן כל הרבע הרביעי במשחק 3, אבל בסופו של דבר, הכוכבים שלו נכנעו לכוכב על היסטורי בשם לברון ג'יימס.
נכון קייסי לא חף מטעויות. יתכן והוא עשה טעויות פה ושם כשלקח פסקי זמן מאוחר מדי, או הרכבים איטיים מדי עבור קליבלנד, אבל הוא השתמש בכל הכלים שהיו ברשותו כדי להגיע לבאר, שם כבר הכוכבים צריכים לקחת את הקבוצה למים. והכוכבים לא צלחו את המשימה.

הקבוצה של קליבלנד לא עדיפה על טורונטו ואין לה מאמן טוב יותר.
יש להם בעיקר הרבה מזל, שיש להם כוכב על זמני, שלוקח אותם עד הסוף פעם אחר פעם, לא משנה מה הנסיבות, מי בקבוצה ומי המאמן.
בין אם זה בלאט על הקווים ודלאבדובה בקו האחורי, ובין אם זה טיירון לו וג'ורג' היל את קלארקסון.
ולצערה של טורונטו, הם פשוט לא יכולים להתמודד איתו.
אבל גם לא צריך לכעוס עליהם, כשם שלא היה צורך לכעוס על השחקנים והקבוצות במזרח שכשלו לנצח את ג'ורדן פעם אחר פעם בשנות ה-90.

לכל תקופה, יש את הכוכב שלה שנוצץ בשמי הליגה והאורות של שאר הכוכבים מחווירים לידו.
לתקופה הזו יש כוכב כזה, וקוראים לו לברון ג'יימס.
זו לא בושה, להפסיד ללברון ג'יימס.