דוהרים לשום מקום – העתיד של הבולס
יש אווירה של אופטימיות בעיר הרוחות. אחרי הקבוצה הגדולה שהתפרקה יחד עם הברכיים של דרק רוז, הבולס נאבקו לשמור על רלוונטיות עד שנכנעו לבלתי-נמנע ואימצו את הטאנקינג בעונה שעברה. כעת, עם גרעין צעיר של בחירות דראפט גבוהות, שחקנים מעניינים, והרבה הרבה מקום מתחת לתקרה, בשיקגו מאמינים שהקבוצה הגדולה הבאה כבר נבנית ביונייטד סנטר. הטור הזה יסביר למה זה לא יקרה.
היתרון התחרותי הגדול ביותר ב-NBA נמצא בגזרת ההנהלה. אין נוסחת קסם שמובילה לבניה של מועמדת לאליפות או התבססות ארוכת טווח בטופ. שוק גדול (ניקס, קליפרס), פרנצ'ייז פליירז (פליקנס, באקס), מזל בדראפט (קאבס), בעלים פזרן (פורטלנד), אף אחד מאלו הוא לא ערובה להצלחה. האלמנט הכי קרוב למנבא הצלחה לשנים רבות טמון בבעלים שיודע מתי וכיצד לבזבז, ובעיקר הנהלה שיודעת מה שהיא עושה. בשיקגו, היעדרותה של הנהלה כזו היא הסיבה העיקרית לכך שאין לי שום אמונה בכך שתיבנה שם קבוצה ראויה לשמה בעתיד הקרוב.
למרות שהם לא נחשבים לפאנץ'-ליין כמו מקביליהם בסקרמנטו או ניו-יורק, ג'רי ריינסדורף (בעלים), גאר פורמן (ג'נרל מנג'ר) וג'ון פקסון (נשיא לענייני כדורסל) הם מתמודדים ראויים על תואר הפרונט-אופיס הגרוע בליגה. התנהלות קמצנית של שוק קטן, וקבלת החלטות מפוקפקת בכל תחום הקשור לבניית קבוצה, מנעו מקבוצת הכדורסל שמייצגת את העיר השלישית בגודלה בארה"ב, לחזור לגבהים אליהם הוביל אותה אלוהי המשחק בשנות ה-90. רק מזל בדראפט ופציעות ששימשו כתירוץ יכולים להסביר למה חלק מהפרשנים והאוהדים עדיין מאמינים בעתיד הקבוצה, והיא לא מוזכרת באותה נשימה עם אורלנדו ושארלוט ברשימת הקבוצות חסרות התקווה.
הטרייד על ג'ימי באטלר לפני שנה הניע את גלגלי הבניה מחדש. אחרי שנאבקו במשך שנתיים לשמר את התואר חסר המשמעות של "קבוצת פלייאוף", הצמד-חמד המכונה גארפקס נכנע למציאות החדשה, בה אם אתה לא למעלה, כדאי להיות כמה שיותר למטה. התמורה אותה קיבלו בתמורה לבאטלר – שחקן אול-נבא בשיאו – זכתה לקיתונות של ביקורת מכל הכיוונים, ובצדק. החדשות האחרונות ממינסוטה בנוגע לעתידו של באטלר אמנם מטילים בספק את תווית המנצחים שהוצמדה לוולבס בטרייד ההוא, אבל אין ספק שהבולס עדיין ראויים לתואר המפסידים. השחקן המרכזי שהגיע היה זאק לאבין, גארד אתלטי שמתמחה בקליעת נקודות ריקות. לאבין הגיע אחרי שקרע את הרצועה בברך בעונה לפני, כשתוך זמן קצר מהחזרה המשוערת תוקפו של חוזה הרוקי שלו מסתיים. לבולס היה מעט מאוד זמן לבדוק האם ההשפעה של לאבין על המגרש היא חיובית או לא (ספויילר – היא לא), בטרם היו צריכים להכניס יד עמוק לכיס בשביל להשאיר אותו. בנוסף ללאבין, הבולס קיבלו את כריס דאן ושילמו עליו כאילו היה הבחירה החמישית בדראפט, תוך התעלמות מעונת רוקי של 3.8 נקודות ו-2.4 אסיסטים עם eFG של 41 אחוז. הבחירה ה-7 בדראפט התבררה כבול-פגיעה עם התפתחותו של לאורי מרקנאן לכוכב בהתהוות, אבל ברגע האחרון ת'יבודו הצליח לשדוד את הבחירה ה-16 בתמורה.
כמובן, שמסגרת העסקה הייתה על השולחן שנה לפני:
Kris Dunn and Zach Lavine was on the table LAST YEAR. Since then Dunn sucked, Lavine blew out his knee, and Jimmy Butler had a career year.
— Danny Parkins (@DannyParkins) June 22, 2017
אחרי עונת טאנקינג לתפארת (כולל שליחה של מירוטיץ' בטרייד כשהיה נראה שהוא עוזר לקבוצה לנצח יותר מידי), הבולס בחרו בוונדל קרטר ג'וניור בבחירה השביעית בדראפט האחרון. קרטר נראה נהדר בליגת הקיץ. שחקן הגנה שמתמודד יפה בחילופים על גארדים, יחד עם 14.6 נק' באחוזים מצוינים ו-9.4 ריב'. נראה שבשיקגו מצאו את הקו הקדמי שלהם, ויחד עם מרקנאן, העתיד נראה ורוד. בניגוד לשאר הליגה, הבולס לא נכנסו לקדחת בזבוזים בקיץ 2016 והצליחו להימנע מחוזי עוגן מגבילים. כתוצאה מכך, בקיץ הבא טבלת השכר של הקבוצה מכילה פחות מ-40 מיליון מובטחים ואופציה לשני חוזי מקס (גם בשיקלול הרמת האופציה של דאן ומרקאנן). בנוסף לכך, רובין לופז, בובי פורטיס וג'סטין הולידיי הם חוזים נגמרים שיכולים להניב תשואה לא רעה מצידה של קבוצה שמאמינה שחסר לה הגרוש ללירה.
אלא שאם ההיסטוריה אכן חוזרת על עצמה, עכשיו זה הזמן לדאגה. אותם דברים שנחשבים לנכסים בקבוצה מתפקדת, הם הסיוט הגדול ביותר של אוהדי הקבוצה עם ההנהלה שהראתה שוב ושוב שהיא לא מחמיצה הזדמנות לעשות לימונים מלימונדה.
GarPax's asset-management abilities are right on par w Homer Simpson's (at least in the eyes of Patty & Selma) #jimmybutler #NBADraft #Bulls pic.twitter.com/0rQH4IW64e
— Paul M. Banks (@PaulMBanks) June 23, 2017
פורמן ופקסון לא יודעים לשערך שחקנים. רשימת השחקנים בהם התאהבו למרות שכל הראיות היו נגדם הייתה יכולה למלא כתבה נפרדת. תזכורות מהשנים האחרונות כוללות את כריסטיאנו פליסיו שקיבל את "חוזה רון בייקר", רק יקר יותר. שחקן שלא הראה אף סימן לכשרון או פוטנציאל, והוציא מהצמד חוזה של 32 מיליון ב-4 שנים. את דאג מקדרמוט, עבורו שילמו בבחירות הדראפט שהפכו לגארי האריס ויוסוף נורקיץ', רק כדי להעביר אותו שנתיים אחרי יחד עם טאג' גיבסון, לאוקלהומה סיטי, בתמורה לקמרון פיין, שחקן ללא שום כישרון נראה לעין שאמור להיחתך מהקבוצה בקרוב. לאלו ניתן להוסיף את הטרייד של טוני סנל תמורת מייקל קרטר-וויליאמס, ואת כריס דאן, שאהבת צמד המנהלים אליו לא הצטננה והם התעקשו על הכללתו בעסקת ג'ימי באטלר גם אחרי שהיה ברור שהוא לא יכול לקלוע גרעין משמש לחישוק שנמצא מטר ממנו.
ב-2010, שיקגו המבטיחה עם דרק רוז ותום ת'יבודו ראתה את עצמה כמועמדת לקליטת הביג-3. אחרי "ההחלטה" הבולס החליטו להוציא את הכסף הפנוי על חוזה מקסימום לקרלוס בוזר, שחקן שאיבד מיכולותיו ומעמדו עם כל שנה שחלפה, עד ששוחרר באמצעות סעיף האמנסטי. אחרי שהפסידו (או שמא ניצחו?) בתחרות על שירותיו של כרמלו אנת'וני ב-2014, תכנית הגיבוי הגיעה בצורת חוזה גבוה לפאו גאסול. שנתיים אחר-כך, עם קפיצת התקרה שנתנה לכל קבוצה מספיק כסף כדי לחנוק את עצמה, הבולס החליטו על ניסוי "שלושת האלפא" הכושל שכלל 50 מיליון דולר לדוויין ווייד, בערך שנתיים אחרי שהברכיים שלו הפסיקו לתפקד.
כל שנה ביולי, הבולס משדרים ביטחון משל היו הלייקרס או ההיט ורודפים אחרי השמות הכי נוצצים בשוק החופשי. כשזה נכשל, וזה תמיד נכשל, במקום להמשיך לבנות ולחכות להזדמנות הבאה, ההנהלה נכנסת לפאניקה ומבזבזת את הכסף הפנוי על שחקנים מהדרג השני והשלישי. שווקים קטנים נאלצים לשלם לאולסטארים כאילו היו סופרסטארים. שיקגו היא שוק ענק, אבל אם הבולס לא ילמדו משגיאות העבר, החוזה של לאבין (78 מיליון לארבע עונות) עוד עשוי להיחשב כמשתלם ביחס להחתמות של הקיץ הבא.
ההתנהלות של הבולס כמי שפועלים בשוק קטן לא נגמרת כאן. בדראפט 2017, מיד אחרי שהפרונט-אופיס הודיע שהגיע הזמן לבנות מחדש, ההנהלה העבירה את הבחירה ה-38 (ג'ורדן בל) לגולדן סטייט ווריורס תמורת 3.5 מליון דולר. עדיין מוקדם לדעת מה ייצא מבל, אבל ויתור על נכסים תמורת כסף לא מתאימה למועדון שמדורג קרוב לפסגת דירוג ההכנסות השנתיות בכל עונה מחדש.
לא הרבה אחרי מכירת הבחירה גאר פורמן הזכיר שעסקה זו "עזרה לנו לקבל קרדיט מהבעלים", אמירה שמעלה על הבמה את הצלע השלישית מאחורי ירידת קרן הקבוצה שפעם שלטה בליגה ביד רמה. ג'רי ריינסדורף ומשפחתו הם בעלי המועדון מאז 1985. למרות שהם לא מרבים בריאיונות לתקשורת ונותנים ל-GarPax לחטוף את האש עבורם, הם הבהירו באמצעות מעשיהם כי קבוצת הכדורסל עבורם היא עסק, ועסק תפקידו להרוויח כסף, וכמה שיותר. ריינסדורף הוא גם הבעלים של קבוצת הבייסבול "שיקגו ווייט-סוקס", והביע את העדפתו המובהקת לקבוצת הבייסבול ביותר מהזדמנות אחת. מה שליבה את כעסם את של אוהדי הבולס עוד יותר היא העובדה שבאותו יום בו הבחירה נמכרה לווריורס הווייט-סוקס החתימו רוקי משלהם על חוזה של… 3.7 מיליון דולר. לא בטוח שיש קשר בין הדברים, אבל זו לא הייתה הפעם הראשונה וכנראה שגם לא האחרונה בה הבעלים ויתרו על השקעה ארוכת טווח בקבוצה לטובת רווח כספי מיידי.
ההתנהלות בנוגע להחתמות ומינוי בעלי תפקידים מזכירה יותר חברה משפחתית מאשר קבוצת כדורסל. כשפרד הויברג הוצנח לעמדת מאמן הקבוצה אחרי עזיבתו המתוקשרת של ת'יבודו, מי שרצה להיראות מופתע היה צריך כישורי משחק ברמה של ג'יי-אר "חשבתי שאנחנו מובילים" סמית'. הויברג היה מאמן מוערך במכללת איווה הקטנה, אבל השמועות על יחסיו הקרובים עם גאר פורמן, הסבירו היטב את הלעג על הטענה שההנהלה יצאה ל"מסע חיפושים" אחר המאמן הבא, רק כדי למצוא את המאמן שהיה ברור לכולם שיגיע. זה לא אומר שה-mayor הוא לא מאמן טוב (זה מדהים, אבל 3 שנים אחרי, עדיין אין דרך לדעת), אבל כשהמאמן נבחר לפי מידת קירבתו לג'נרל מנג'ר זה לא מעורר ביטחון. המאמן החדש הספיק להסתכסך עם נואה ובאטלר כבר בעונתו הראשונה, וגם שנתיים אחרי לא נראה שהצליח לבצר את מעמדו בחדר ההלבשה.
תשעה ימים לפני הטרייד המכונן בין בוסטון וברוקלין ב-2013, הסלטיקס ביצעו מהלך שיתברר כלא פחות חשוב. דני איינג' הביא את המאמן המוערך אבל לא הכי-מוכר ממכללת באטלר לאמן את הקבוצה. חמש שנים אחרי, ולא מופרך להניח שבראד סטיבנס הוא כיום האינדיבידואל החשוב ביותר להצלחת הקבוצה שמתקרבת לסטרטוספירה של הווריורס. באותו קיץ, הסיקסרס החתימו את ברט בראון, שעבר את המעגל העשירי בגיהנום של דאנטה הידוע כ-The Process ויצא מצידו השני כאחד המאמנים המוערכים ביותר בליגה. לא במפתיע, אלו שני הקבוצות הצעירות עם העתיד המבטיח ביותר במזרח (וכנראה בליגה כולה). אלו לא רק הכוכבים הצעירים (בעיקר הם, אבל זה לא מספיק. תסתכלו על הבאקס של השנתיים האחרונות), אלא הנהלה שמצאה את האס שינהל את הספסל, טיפחה אותו יחד עם הקבוצה ונתנה לו לסבול את כאבי הגדילה יחד עם השחקנים.
בשיקגו רצו לעשות דבר דומה, אבל התוצאות מפוקפקות במקרה הטוב. פרד הויברג הגיע עם תווית של גורו "פייס אנד ספייס". באינסוף ראיונות הוא הסביר שהוא מתכנן לבסס שיטה התקפית שנשענת על קצב מהיר וקליעה משלוש. בשלושת עונותיו בקבוצה, הבולס סיימו במקום ה-13, 20 ו-10 בהתאמה ב-Pace, ובמקומות ה-20, 28 ו-7 באחוז הנקודות שהגיעו משלשות. ההנהלה לא עשתה לו טובות כמובן, ההחתמות של רונדו ו-ווייד לפני שתי עונות הייתה סטירה בפנים למאמן ששיווע לרווח את המשחק. אבל למעט לאבין ומרקנאן, הסגל הנוכחי לא מכיל צלפים גדולים, ועד כה הויברג לא הראה שיש לו את היכולת להסתגל. בוסטון ופילי התחילו את הבניה מחדש עם אבן פינה בדמות מאמן שבנה את הקבוצה בדמותו והוא בתמורה הוכיח את עצמו. בשיקגו, המאמן הולך לפתוח עונה רביעית על הכיסא החם.
בפילדלפיה ניצלו את שנות ההפסדים כדי להנחיל שיטה התקפית מבוססת אנליטיקס שפרעה את השטרות כשלקבוצה התווסף קצת כישרון. בברוקלין מנסים בשנים האחרונות לבצע תהליך דומה. בשיקגו יש את אחת ממחלקות האנליטיקס הקטנות בליגה ולא נראה שקולה נשמע בתהליך קבלת ההחלטות.
ומה לגבי השחקנים עצמם? שיקגו היא הקבוצה השנייה הכי צעירה בליגה והגיל הממוצע בחמישיית העתיד של דאן-לאבין-פארקר-מרקנאן-קרטר הוא 22 בלבד. אבל מבט מקרוב על כל אחד מהשחקנים מעלה יותר מידי סימני שאלה.
כריס דאן מגן מעולה, ו… זהו. הוא פחות מאפס בהתקפה. הוא צריך את הכדור ביד אבל לא מוסר גדול. הוא לוקח יותר מידי זריקות מיד ריינג', קולע באחוזים נמוכים מבחוץ, בעל יכולת סיומת גרועה בטבעת ולא מגיע לקו. גם אם נתייחס למחצית השנייה של העונה שעברה כסימן מעודד והוא ימשיך לקלוע 32-33 אחוז מהשלשות שלו (לא סביר), ההגנות לא יכבדו את הקליעה שלו בגלל השחרור האיטי והצורה המכוערת, מה שיפגע בריווח ההתקפה. אחרי שניסו להביא אותו לקבוצה בכל הכוח במשך שנתיים, יצאו דיווחים בקיץ שהנהלת הבולס שוקלת לנסות להשיג את הזכויות לטריי יאנג בגלל דאגות בקשר למוסר העבודה של דאן. בדיוק מה שכל קבוצה רוצה לשמוע על הפוינט גארד בן ה-24 שגם ככה נראה די קרוב לתקרה שלו.
ג'בארי פארקר הוא הימור לא רע. אבל לואו-ריסק הוא גם לואו-ריוורד. במקרה הטוב ביותר, פארקר מממש את ההבטחה שהובילה לבחירתו במקום השני בדראפט 2014 והבולס יממשו עליו את אופציית הקבוצה לעונה נוספת עבור 20 מיליון. לקיחת הימור על שחקן בדרך כלל מגיעה עם סוכריה עבור הקבוצה במקרה שההימור יצליח. חוזה ארוך טווח שהופך לאטרקטיבי עם השתפרות השחקן (מה שהג'אז מנסים לעשות עם אקסום) או חוזה קצר על מספר נמוך מאוד שמאפשר לקבוצה להתחזק בטווח הקצר במחיר משתלם (הווריורס וקאזינס). הבולס יוצאים מופסדים בכל תסריט שהוא. או שפארקר מצדיק את החוזה שלו והבולס מקבלים שחקן במחיר-שוק לעונה נוספת, כשהבנייה מחדש עדיין בעיצומה, או שהוא יהפוך לשחקן חופשי בלתי מוגבל בסוף העונה הקרובה. בכל מקרה, הקאפ ספייס שיכול היה לשמש לקליטת חוזה גדול יחד עם ממתיקים הלך על חוזה כמעט ללא אפ-סייד.
זאק לאבין הוא זאק לאבין. זו תהיה העונה השלמה הראשונה שלו אחרי הפציעה ואחריה נדע האם ועד כמה בעיר הרוחות הולכים לבכות על החוזה שלו. לגביו אני דווקא אופטימי. הוא הוסיף את הקליעה מ-3 למשחקו אחרי עונת הרוקי, נשבע מעל כל במה אפשרית שהוא מתכנן להתמקד השנה בהגנה ובאופן כללי עושה רושם של עובד קשה. עדיין, במקרה הטוב ביותר מדובר בכוכב שלישי בקונטנדרית, כשהיחס אליו (מכיוון צוות האימון ובעיקר מכיוון עצמו) הוא כפנים של הקבוצה מכאן והלאה.
הדגש העונה היה אמור להיות על קו הפנים העתידי של הקבוצה – מרקנאן (כשיחזור מפציעה) וקרטר. אלא שמהלכי הקבוצה בקיץ האחרון פגעו משמעותית בהזדמנות של השניים האלו להשתמש בעונה הקרובה כדי להתפתח.
אחוז ה-Usage של מרקנאן בעונה שעברה היה 21.7. לא רע עבור ביג-מן, לא מספיק עבור מי שאמור למלא תפקיד בכיר. אלא שכאשר חלק את המגרש יחד עם לאבין אחוז השימוש שלו ירד ל-17.2. וכאשר השלישייה דאן-לאבין-מרקנאן שיחקו יחד, ה-Usage של הפיני ירד ל-15.8 אחוז בלבד. פקטורים נוספים עומדים לרעתו העונה. מרקנאן יבלה את מחנה האימונים ותחילת העונה בהחלמה מפציעה, ג'בארי פארקר צפוי לקחת חלק נכבד מהפוזשנים הפנויים מהעונה שעברה, לאבין ישחק עונה שלמה (בתקווה) ודאן נמצא בעונת חוזה. שלא נדבר על שותפו לקו הקדמי. בניגוד לרובין לופז, וונדל קרטר דווקא כן מצפה ומצופה ממנו לקבל נגיעות בכדור בהתקפה.
אז מה יש לנו כאן? פרונט אופיס שמחריב כל חלקה טובה ואז גם שופך עליה מלח, מאמן שעדיין לא הוכיח שהוא ראוי לתפקידו, גרעין שחקנים צעירים עם אפסייד מוגבל, ושני שחקני פנים מבטיחים עם לא מעט מכשולים בדרך למימוש הפוטנציאל שלהם. שנים יקרות התבזבזו על החתמות גרועות, מריבות עם שחקנים וסגנון משחק חסר-מטרה, ללא הנחלת שיטה התקפית או הגנתית נראית לעין. ב-2011 הבולס היו הקבוצה הגדולה הבאה, עם ה-MVP הצעיר בתולדות הליגה והגנת ברזל שנשענה על עקרונות חדשניים של מאמן גאון. 7 שנים אחרי ואפילו העתיד של הניקס והנטס נראה יותר מבטיח מזה של השיקגו בולס. לפחות אנחנו לא סקרמנטו.
קרא עוד
