הניקס והפיסטונס בנו את עצמן במהלך שנות ה-80 וה-90 כקבוצות עם זהות קשוחה הבאד בויז המקוריים יצקו את התבנית ופט ריילי הנחיל בניו יורק את אותה הגישה. הפעם האחרונה ששתי הקבוצות היו בפלייאוף באותה השנה הייתה ב-2004, עם אליפות היסטורית של הפיסטונס – אבל 20 השנים האחרונות היו קשות לשני המועדונים. בקיץ האחרון שתי הקבוצות שדרגו את הסגל אבל בעוד שהניקס נשארו במקום מבחינת המאזן (אוקיי, הוסיפו ניצחון אחד למאזן) הפיסטונס, גם בחסות המאמן החדש ג'יי בי ביקרסטאף, יותר משילשו את כמות הניצחונות שלהם והפכו להפתעת העונה שהבטיחו את מקומם בפלייאוף
המפגשים מהעונה הסדירה – ומה אפשר ללמוד מהם לקראת הסדרה?
העונה הסדירה הסתיימה בניצחון 3:1 של דטרויט על הניקס. ניו יורק פתחה בניצחון ב-30 הפרש בנובמבר, אך דטרויט הגיבה עם שני ניצחונות במדיסון סקוור גארדן – בזכות תצוגות יוצאות דופן של קייד קאנינגהאם (טריפל-דאבל של 29-15-10 בדצמבר ו-36 נקודות בינואר) ומאליק ביזלי (23 נקודות ו-7 שלשות בדצמבר, 22 ו-6 שלשות בינואר). במפגש האחרון שנערך בדטרויט לפני שבוע וחצי, הפיסטונס ניצחו מול סגל חסר של הניקס – אנונובי והארט נותרו מחוץ לסגל, וברונסון וטאונס שיחקו בהגבלת דקות.
לכאורה, מדובר ביתרון ברור לפיסטונס – אז מדוע הקונצנזוס דווקא נוטה לטובת הניקס?
https://twitter.com/NBA_NewYork/status/1911920252004278304
הטרנד העונתי של שתי הקבוצות היה הפוך לחלוטין: הניקס פתחו את העונה חזק, עם מאזן 40-20 עד תחילת מרץ, וחלמו אפילו על המקום השני במזרח. אבל אז ברונסון נפצע, החמיץ 15 משחקים, ושרשרת הפסדים – גם לאחר שחזר – שמה את המקום השלישי בסכנה. מאז הפציעה, הניקס רשמו 11 ניצחונות בלבד ב-22 משחקים.
לעומתם, דטרויט הייתה בשולי תמונת הפלייאין בזמן הטרייד דדליין (25-26) אבל צברה מומנטום מרשים, קפצה למקום החמישי בסוף מרץ, ובסופו של דבר סיימה שישית – עם שיפור מדהים של 30 ניצחונות מהעונה שעברה, מה שהופך אותה באופן מובהק להפתעת העונה.
המפגש בין הקבוצות והכוכבים
שתי הקבוצות מזוהות היסטורית עם זהות הגנתית וקשוחה. זו גם התדמית של תום ת'יבודו. אך בפועל, הניקס של 2025 היא קבוצה שבנויה בראש ובראשונה על התקפה – חמישית בליגה ביעילות התקפית, בעוד שבצד ההגנתי הם במקום ה-13 בלבד.
המעבר מג'וליוס רנדל לקארל-אנתוני טאונס והפציעה הארוכה של מיטשל רובינסון הפכו את הקבוצה מאימפריית ריבאונד (ראשונה בריבאונד התקפה ו-13 בריבאונד הגנה בעונה שעברה) לתלויה הרבה יותר באפשרויות ההתקפיות שנפתחות בזכות הריווח שמספק טאונס.
דטרויט, מנגד, נתנה לקאנינגהאם את הבמה, והתוצאה – מועמדות כמעט וודאית לתואר השחקן המשתפר. מול הניקס, קייד הציג דומיננטיות – עם 20/29 מהשדה מול ברונסון ומקברייד ו-1.65 נקודות קבוצתיות לפוזשן. גם אנונובי התקשה לעצור אותו (7/11, 1.53 נק’), ורק מיקאל ברידג'ס הצליח להאט אותו (8/21 מהשדה, 1.05).
וסביר שת’יבודו ינסה להצמיד את ברידג'ס אליו לכל אורך הסדרה, וינסה להמנע מהחלפה של אחד הגארדים הנמוכים עליו, גם במחיר של זריקות חופשיות של הגארדים האחרים של הפיסטונס.
הכוכב השני של דטרויט אמור להיות ג’יילן דורן, אבל בפועל, מאליק ביזלי תפס את תפקיד הסקורר המשני. הניקס לא ניצחו אף קבוצת פלייאוף העונה כששחקן יריב קולע 6 שלשות או יותר – וביזלי עשה זאת פעמיים מולם. ייתכן שביקרסטאף ישתמש במשחקי פיק-אנד-פופ בין קייד לביזלי (בהנחה שברונסון שומר עליו), או ינצל את ההרגל של ת’יבודו לכווץ את ההגנה לכיוון הצבע כדי לייצר לביזלי זריקות פנויות.
בניקס, הצמד המוביל הוא כמובן צמד האולסטארים (וכנראה גם צמד האול-NBA) ברונסון וטאונס. ברונסון רשם מול דטרויט ממוצעים של 28 נקודות ו-8 אסיסטים ב-50% מהשדה ו-40% משלוש. טאונס תרם דאבל-דאבל של 24 ו-11 בשלושת המשחקים בהם שיחק, אך באחוזים פחות טובים מהממוצע העונתי שלו.
שתי שאלות עיקריות עולות סביב הניקס:
- הראשונה נוגעת לקארל-אנתוני טאונס – שחקן שנחשב במשך שנים לאחד הגבוהים המוכשרים בליגה, עם יכולות התקפיות נדירות בעמדות הפנים. מאז עונתו השנייה בליגה הוא לא ירד מממוצע של 20 נקודות למשחק, מה שמעיד על יציבות התקפית מרשימה לאורך זמן. למרות זאת, הנתון המפתיע הוא שבמהלך הקריירה שלו הוא הצליח להגיע לממוצע הזה רק בסדרת פלייאוף אחת (!) – מה שמעלה לא מעט סימני שאלה לגבי היכולת שלו לתרגם את היכולות האלו לרמות הגבוהות ביותר של הלחץ והאינטנסיביות.
בעונה שעברה ראינו אותו מציג יכולת גבוהה יחסית מול דנבר, כולל רגעים בהם הצליח להתמודד בכבוד עם יוקיץ', אבל הסדרה מול דאלאס מיד אחר כך הבליטה שוב את הקושי שלו להתמודד עם הגנות קשוחות שמבלבלות אותו וגורמות לו לקבל החלטות איטיות ולא מדויקות.
לכן, השאלה האם תום ת'יבודו והצוות המקצועי יצליחו להוציא ממנו את גרסת העונה הרגילה – ואולי אפילו גרסה משודרגת שמתאימה למעמד – תהיה אחת מהמפתחות הגדולים של הסדרה. לניקס אין הרבה מקום לטעויות, והם זקוקים לטאונס לא רק כשחקן משלים לברונסון, אלא ככוכב לכל דבר. אם הוא יתקשה שוב להתמודד עם הפיזיות ועם קבלת ההחלטות בפלייאוף, הניקס עשויים למצוא את עצמם בבעיה – במיוחד מול קבוצה כמו דטרויט שמגיעה עם רעב, אתלטיות ועומק. - רוטציית שחקני הכנף של הניקס – ניו יורק ויתרה על חבילה חסרת תקדים במונחים שלה כדי לצרף את מיקאל ברידג'ס. ברידג'ס אמור היה לתפקד ככוכב השלישי במערך – שחקן שמסוגל לייצר נקודות בעצמו, לשמור על הסקוררים המרכזיים של היריבה, ולתת ערך מוסף דווקא ברגעים שבהם הכוכבים המרכזיים מתקשים. בפועל, קיבלנו שחקן שמדי פעם מבליח ברצף מהלכים חיובי, אבל סובל מחוסר עקביות שמורגשת גם בהתקפה וגם בהגנה ולעיתים נראה כאילו הוא מהסס לקחת אחריות גם כשיש לו את המרחב לעשות זאת.
ג'וש הארט הוא סיפור אחר – שחקן של לב ונשמה שרשם עונת שיא (13.6 נקודות, 9.6 ריבאונדים, 5.9 אסיסטים, שתי הקטגוריות האחרונות שיאי קריירה. 9 טריפל דאבלים שהם שיא מועדון). הארט נלחם על כל כדור, קופץ על הרצפה, תורם בריבאונד, מוסר ומספק אנרגיות שהניקס ניזונים מהן. אבל בשלב הזה של הקריירה שלו, ברור שהוא לא יהפוך לאופציה התקפית מרכזית. ואם יוצמד לשחקנים כמו אייזיה סטיוארט או אפילו אוסאר תומפסון הם עלולים לנטרל את היתרון שלו בריבאונד ההתקפה.
או.ג'י אנונובי, שהפך בקיץ האחרון לשחקן המשתכר השני בגובהו בקבוצה, בהחלט הראה ניצוצות של דומיננטיות – במיוחד בתקופות בהן ג'יילן ברונסון לא שיחק והיה מקום לשחקנים נוספים לקחת יוזמה. עם זאת, גם הוא לא תמיד מצליח לייצר לעצמו מצבים בהתקפה, בוודאי לא כאופציה מרכזית לסדרת פלייאוף.
כשהמאמן ת'יבודו ממשיך להפעיל רוטציה מצומצמת ולתת דקות ארוכות כמעט רק לשחקני החמישייה, הבעיה מתחדדת: לניקס אין עומק אמיתי. השימוש הדל בספסל עלול לעלות להם ביוקר כשחקנים יתעייפו, ייכנסו לבעיית עבירות או פשוט ייתקלו ביום חלש. בשלב הזה של העונה, כשכל פוזשן קובע, קבוצה שלא מסוגלת לייצר עומק אמיתי מהספסל – במיוחד בסדרה מתמשכת – עלולה למצוא את עצמה נלחמת בעלייה תלולה מאוד.
קרב המאמנים – סגנונות, התאמות ורוטציות
לפני שנתיים נפגשו ת’יבודו וביקרסטאף בסדרת פלייאוף, והניקס – בלי יתרון ביתיות – הדיחו את קליבלנד בחמישה משחקים, בעיקר בזכות שליטה מוחלטת בריבאונד ובהגנה.
ת’יבודו נשאר נאמן לשיטה, אך הסגל השתנה. הניקס לא נהנים עוד מיתרון מוחלט בריבאונד או קשיחות הגנתית. ג'וש הארט ינסה לייצר פוזשנים נוספים, אבל מה שפעם היה נשק משמעותי, עשוי הפעם להיות מוגבל יותר.
אפשרות מעניינת עבור ת'יבודו היא שילוב טאונס ורובינסון יחד. טאונס כבר שיחק לצד סנטר לא מרווח בעבר, והציוות מול שחקנים כמו האריס או סטיוארט עשוי לעבוד. עם זאת, הליינאפ הזה שיחק רק 47 דקות העונה והתוצאות היו מעורבות. רובינסון, שחזר מפציעה ארוכה, עדיין לא לגמרי כשיר. ת’יבודו ידוע ברוטציות קצרות, אך העונה הנוכחית הייתה קיצונית אפילו ביחס אליו. קשה להצביע על שחקן מהספסל (מלבד רובינסון) שיכול לשנות מומנטום. הניקס הפסידו 12 משחקים בהם הובילו בכניסה לרבע האחרון, ורק הלייקרס ניצחו פחות רבעים אחרונים מהם – נתון שמדאיג מאוד בפלייאוף.
מנגד, למרות שדטרויט לא עברה סיבוב פלייאוף מאז שצ'אנסי בילאפס עוד היה שחקן בקבוצה, יש לה שחקנים עם ניסיון: טים הארדוויי ג’וניור הגיע לגמר, טוביאס האריס ראה פלייאוף שבע פעמים, גם שרודר וביזלי מכירים את הבמה.
ביקרסטאף – שפעמיים משלושת הביקורים שלו בפלייאוף הסתיימו מול קבוצות היסטוריות בדמות הווריורס של 2016 והסלטיקס של 2024 – יודע להכין קבוצה לפלייאוף. הפיסטונס עם רוטציה מאוזנת של 8 שחקנים לפחות ועוד כמה קלפים לפי הצורך. הפעם, בניגוד לסדרה הקודמת מול ת’יבודו, שחקני הפנים של דטרויט לא נופלים פיזית מהניקס, ואוסאר תומפסון צפוי להציק לברונסון. סוללת הקלעים תוכל לספק לביקרסטאף גמישות ומרווח.
תחזית
צפויה סדרה צמודה שתלך לפחות לשישה משחקים. הפיסטונס מביאים את ההתלהבות, האנרגיה והרעב שאפיינו את הניקס בשנתיים הקודמות – ואולי גם את השחקן הטוב בסדרה, נכון לאפריל 2025.
אבל לניקס יש עומק כישרון גדול יותר וניסיון בפלייאוף. אם ברונסון יתאושש סופית מהפציעה ויחזור למוד של פלייאוף, כמו בשנתיים האחרונות – זה אמור להספיק.
ההימור: 4-2 לניקס, בסדרה שתשאיר לא מעט שאלות על היכולת שלהם ללכת עד הסוף – אבל גם תסמן את קייד קאנינגהאם ככוכב-על לכל דבר.
