ה-NBA היא ליגה תחרותית – רק 1.1% משחקני ה-NCAA מגיעים אליה, גלובלית המספרים כמובן אפסיים. לא מספיק רק להגיע אליה, שחקנים צריכים לשמר ולשפר את עצמם מבחינת יכולת המשחק, הפיזיות והמנטליות, חלקם כדי לשדרג מעמד וחוזה, חלקם כי יש בהם את הדרייב הזה וחלקם עושים זאת רק כדי לשרוד.

למרות פייבוריט ברור לתואר השחקן המשתפר, עונת 2017/18 הייתה מסקרנת מבחינת פריצה של שחקנים צעירים ומשלימים, שחלקם כבר הפכו למובילים וחלקם יכריעו את הפלייאוף הקרוב.

הערה: הליגה בדרך כלל בוחרת שחקנים עם שיפור סטטיסטי משמעותי בקבוצות שעשו מעל ל-50% נצחונות ושחקני שנה שנייה כמעט אף פעם לא נבחרים (מונטה אליס הוא האחרון שזכה ב-2007). לרשימה הכללית השנה נכנסו הרבה כאלה, אלו שידעו לנצל את הסיטואציה כמו שצריך ואחרים שניפצו את גרף הציפיות מהם אחרי עונת הרוקי. דראפט 2017 נחשב מדהים ובצדק, אבל גם דראפט 2016 מראה ניצוצות של כוכבים.

כמעט נכנסו:

טייריק אוונס – ממפיס גריזליס

קצת מגוחך להכניס לבחירות השחקן המשתפר שחקן בן 28 שכבר היה רוקי השנה ואוחז בממוצעי קריירה של 16.5 נק' למשחק, אבל אוונס מקבל מקום של כבוד בעיקר לאור עונות הדעיכה האחרונות בניו אורלינס וסקרמנטו. הקפיצה הכי גדולה העונה בנקודות (7.8), חוץ מכריס דאן משיקגו, 40% משלוש וכמות זריקות ממוצעת כמו בעונת הרוקי הפכו את אוונס שוב לגו טו גאי של קבוצה – אמנם ממפיס בעונה זוועתית אבל עדיין הישג לא מבוטל.

פציעות הגבילו אותו העונה רק ל-52 משחקים מה שמפריע לו להיות מדורג יותר גבוה ברשימה – ועדיין עם חוזה נמוך של 3.3 מיליון לשנה והתמקמות על גבול איזור ה-30 במדד ה-TPA (דירוג הגנתי/התקפי) של השנה, אוונס הוא אחת ההפתעות הנעימות, ובדרך להפוך לפרי אייג'נט מבוקש מאוד בקיץ.

ג'וליוס רנדל – לוס אנג'לס לייקרס

התחיל את העונה מאחורי נאנס ואחרי זה קוזמה, וגם אחרי אימונים אינטנסיביים של שלושה שבועות בהם עבר טרנספורמציה פיזית רצינית, הוא ירד במספר הדקות אבל עלה בממוצע הנקודות והזריקות וכנראה היה עושה קפיצה משמעותית יותר אם לא הייתה נדרשת חצי עונה לכיבוי שריפות עם וולטון.

רנדל עדיין לא עשה קפיצה משמעותית הגנתית, בעיקר ביכולת להחליף בשמירה, מה שהופך שחקנים כמו הורפורד וגרין לכוכבים, ושם אותו בספק לגבי התוכניות של הלייקרס לשנה הבאה. למרות זאת,  ממוצע  של 21.7 נקודות ו-10.7 ריבאונדים ל-36 דקות, יהפוך אותו לפרס ניחומים לא רע אם שני אולסטארים לא ינחתו ב-LA בקיץ.

דומנטאס סאבוניס – אינדיאנה פייסרס

אחרי שפספסו את שאריץ' לפני כמה שנים, אוהדי המג'יק יכולים לראות איך חמק להם מתחת לידיים עוד גבוה אירופאי ורסטילי. עונה לא מרשימה, בלשון המעטה, עברה על הליטאי ב-OKC, בה התבקש בעיקר לתפקד כסטרץ' פור, השנה סאבוניס הראה ניצוצות של כוכבות בעיקר כשפתח במקום טרנר הפצוע ברצף של 16 משחקים בו סיפק ממוצעים של 12.8 נק' ו-10.5 ריבאונדים.

עיקר השיפור שלו הוא בעיקר באמון שהוא מקבל ממקמילן, שמתבטא במיקום בעשירייה הראשונה מבחינת שיפור ב-Usage Rate ו-Effective field goal percentage. לצד טרנר או כמחליף ראשון, סאבוניס הפך לכלי התקפי חשוב בעתיד של הפייסרס.

ג'יילן בראון – בוסטון סלטיקס

אי אפשר לדבר על שחקנים של בוסטון מבלי להזכיר את צמד המילים סטיבנס/פציעות. בראון (בדומה לרוזייר) ידע לנצל את העונה הלא פשוטה של בוסטון כדי להתקדם מקצועית. עשר עונות לקחו ללברון לעבור את רף ה-40% משלוש, לקוואי לנארד זה לקח חמש שנים. בראון בעונתו השנייה כבר נושק ל-40% (39%), המשחק כמובן השתנה בשנים האחרונות ואיתו ארגז הכלים ההתקפיים הנדרש משחקנים, אבל הקפיצה ההתקפית של בראון כסט שוטר לצד היכולות ההגנתיות שכבר היו בולטות אצלו מלכתחילה שמות אותו על סף כניסה למועדון שחקני ה-2Way הטובים בליגה.

גארי האריס – דנבר נאגטס

האריס עשה כבר קפיצה משמעותית בעונה שעברה וזאת הסיבה שהוא לא מדורג גבוה יותר. אחרי שקיבל את החוזה בקיץ, האריס ממשיך להשתפר ואיתו גרף הניצחונות של דנבר. השנה האריס מדגדג שחקנים כמו לברון, קארי, הארדן וגורדון מבחינת אפקטיביות התקפית:

Fieald goal

פרד ון-וליט – טורונטו ראפטורס

עוד שחקן שנה שנייה שלא נכנס לחמישייה בעיקר בגלל שהוא שחקן שנה שנייה. פתח את השנה כמחליף שלישי בעמדת הרכז ומסיים אותה כשחקן הרביעי מבחינת דקות קלאץ' אחרי דרוזן, לאורי ואיבקה.

טורנטו לקחה השנה את המזרח בגלל שינוי שיטת משחק, קפיצה של דרוזן ותרומת שחקנים לא צפוייה מהספסל. ון-וליט הוא כנראה השחקן הכי מפתיע העונה וגם מועמד חזק מאוד לפרס השחקן השישי של העונה.

כוכבים שעלו מדרגה השנה

דמאר דרוזן – טורונטו ראפטורס

המוטיב החוזר של קפיצה משמעותית בעקבות שיפור עניין שלשות תקף גם כאן. העניין הוא שזה לא עושה מספיק חסד עם העונה של דרוזן. "הוא משחק הכי טוב מאז שהוא כאן.. הוא סוחב אותנו התקפית" אמר קייסי בינואר.

דרוזן נכנס לעונה הנוכחית עם 236 קליעות מ-595 ניסיונות בקריירה, לשם השוואה הארדן זרק 756 שלשות רק בשנה שעברה. דרוזן תמיד היה חודר מצטיין וקלעי טוב מחצי מרחק, סוג של אומנות נעלמת, אבל השנה הוא אפקטיבי יותר, קורא משחק טוב יותר וגם מוביל כדור במידת הצורך. על הדרך, דרוזן גם קבע שיא מועדון של נקודות במשחק בודד (52) מול מילווקי בראשון לינואר, כשהשיא הקודם (51) שייך לוינס קארטר. שנה מצויינת.

יאניס אנדטוקומבו – מילווקי באקס

זאת הייתה רמת הציפיות שלנו בתחילת השנה מהגריק פריק:

עוד קפיצה סטטיסטית משמעותית השנה, שלוותה, לצערו של אנדטוקומבו, עם שנה קבוצתית פחות מוצלחת. אנדטוקומבו כבר זכה בתואר השחקן המשתפר בשנה שעברה ונמצא כעת בספרה של דיוני ה-MVP. הבאקס פשוט נוראיים כשהוא לא על המגרש, אבל, זה לגמרי לא אשמתו.

אנדרה דראמונד – דטרויט פיסטונס

עוד כוכב שהשנה שלו עברה מתחת לרדאר בעיקר בגלל ההצלחה הקבוצתית. הקוף של קלעי העונשין הגרוע בליגה ירד השנה מדראמונד,שיפור מ-38.5% לקצת יותר מ-60% זאת קפיצה משמעותית. עדיין לא שחקן פוסט טוב מספיק, אבל הסנטר של דטרויט הוסיף אלמנטים של מסירה עם הפנים לסל לרפרטואר שלו. זה לא נשמע משמעותי, אבל הנעת הכדור טובה יותר כשהוא על המגרש (קפץ בממוצע של פחות מאסיסט ל-3 במשחק השנה) ואל תשכחו שאנחנו מדברים על שחקן שלוקח 16 ריבאונדים למשחק.

החמישיה שלי

5. סטיבן אדאמס – אוקלהומה סיטי ת'אנדר

אז מי השחקן עם הכי הרבה Win Shares באוקלהומה סיטי אחרי ווסטברוק? עניתם פול ג'ורג' אם השתמשתם בהיגיון, או כרמלו אנתוני אם לא ראיתם יותר מדי משחקי NBA השנה. התשובה הנכונה היא אדאמס, שמדורג במקום ה-16 בליגה.

אחרי שהוסיף עוד אלמנטים התקפיים למשחק שלו בשנה שעברה, הצירוף של ג'ורג ואנתוני החזיר את אדאמס לאיזור הצבע והא נותן שם עונה מפלצתית. ממוצעי הנקודות, הזריקות והאחוזים רק עלו, למרות שלת'אנדר יש עוד אופציות. אבל הנתון הבולט הוא 5.1 ריבאונדים בהתקפה פר משחק (לעומת ארבע בהגנה). אדאמס עושה בדיוק את מה שהוא צריך לעשות בסגל הנוכחי, וזה לאפשר לווסטברוק לקחת ריבאונדים בהגנה ולרוץ ולחפות על המשחק האינדבידואלי בהתקפה עם הזדמנויות שניות.

הרייטינג ההתקפי של אוקלהומה יורד בכמעט שש נקודות כשהוא לא על במגרש. בדיוק בגלל הסיבה הזאת, וכשקבוצות כמו גולדן סטייט מדברות על החשיבות של סנטרים בסגל לפלייאוף, הן מתייחסות למה שהבחור הזה עושה (וגם לבחור שנמצא במקום השני ברשימה).

2016/17: 11.3 נק' , 57% לשתיים, 3.5 ריב' התקפיים.

2017/18: 13.8 נק', 62.5% לשתיים, 5.1 ריב' התקפיים. 

4. ג'ו אינגלס – יוטה ג'אז

לא הרבה חשבו שאחרי הקיץ הסוער שעבר על יוטה הם יעשו פלייאוף השנה (ווגאס ניבאו 41 נצחונות, הרוב אפילו פחות) ועוד עם יתרון ביתיות במערב. אבל עונת רוקי חלומית של מיטשל, לצד השתלבות טובה של שחקני הרכש, הובילו לאחת מהפתעות השנה. קל לשכוח שהג'אז כבר היו במאזן 19-28 אחרי הפסד לאטלנטה לפני פגרת האולסטאר, ואז הגיע הרצף של 11 הניצחונות ששינה את העונה בהובלת מיטשל ואינגלס.

אינגלס תפר לא פחות מ-54% משלוש ב-6.5 נסיונות במהלך הריצה של יוטה. כשמחברים יכולת קליעה כזאת, ליכולת פליימיקינג והגנה מקבלים את אחד מהשחקנים המשלימים הטובים השנה ב-NBA (כן, כן) וללא ספק אחד מהאנטרייטד שבהם. הנה ההסבר של דוראנט להפסד של גולדן סטייט ליוטה השנה "אתה לא יכול להשאיר את אינגלס פנוי".

2016/17: 7.1 נק' , 3.4 נסיונות לשלוש, 44% לשלוש, 2.7 אס'.

2017/18: 11.6 נק', 5.8 נסיונות לשלוש, 44% לשלוש, 4.8 אס'. 

3. ספנסר דינווידי – ברוקלין נטס

ספסנר WHO? כשדטרויט מוותרת עליך אתה בבעיה, כששיקגו חותכת אותך פעמיים בתוך ארבעה חודשים אתה צריך לחשוב על שינוי מקצוע. דינווידי התחיל את העונה כמחליף של לין וראסל ובנובמבר, אחרי שהשניים נפצעו, קיבל הזדמנות נדירה להעלות בהרכב ומאז הוא לא הסתכל אחורה.

עם שיפור של 5 דקות משחק בלבד, דינווידי יותר מהכפיל את כמות הנק' והאסיסטים שלו. וכשהוא היה על המגרש כרכז פותח, ואחרי זה שחקן שישי (בשלושה חודשים של נובמבר-ינואר), הנטס אפילו החזיקו במאזן +/- חיובי בנקודות. עם היחס השני בטיבו בליגה של איבודים-אסיסטים, אפשר כבר לסמן את הרכז בשנה הרביעית כאחד ממנהלי המשחק שצריך לשים לב אליהם.

2016/17: 7.3 נק', 3.1 אס'.

2017/18: 12.6 נק', 6.6 אס'. 

2. קלינט קאפלה – יוסטון רוקטס

למה קאפלה במיקום כל כך גבוה, כשכל מגמת השיפור שלו השנה מופיעה עם כוכבית בעקבות ההגעה של פול? כי הוא השחקן השלישי הכי טוב בקבוצה הכי טובה בליגה.

יוסטון עושה 3-41 כששלושתם נמצאים ביחד. הסנטר הפותח של יוסטון ירד ב-Usage Rate שלו ועדיין עלה בכמות הנקודות שלו, בגלל שהוא טוב יותר בחיתוכים לסל, בפיק אנד רול ובהזדמנויות שניות. הגנתית, קאפלה מצליח לצאת טוב יותר אל שחקני חוץ. בשנה שעברה יוסטון ספגה הכי הרבה נקודות בצבע, בעיקר בגלל חדירות מחילופים על גבוהים, השנה הם ממוצעים. סטטיסטית היו שחקנים שהשתפרו יותר מקאפלה, אבל כשמבינים שפול הפסיד יותר מרבע עונה (25 משחקים) הרבה מהקרדיט לשיפור הדרמטי של יוסטון השנה מגיע גם לקאפלה.

2016/17: 12.6 נק', 8.1 ריב', 1.2 חס'.

2017/18: 13.9 נק', 10.8 ריב', 1.9 חס'.

1. ויקטור אולדיפו – אינדיאנה פייסרס

ויקטור אולדיפו תמיד היה אנדרדוג, בן למהגרים מאפריקה, שיחק שלוש עונות במכללת אינדיאנה לפני שניגש לדראפט, נבחר שני בדראפט 2013 והיה צריך לשמוע כמה הוא שייך לשנתון מאכזב (עם כמה גניבות מאוחרות).

עונות אישיות טובות באורלנדו, סביבה מפסידה וחוסר אמון של המערכת בפוטנציאל שלו לקראת חוזה גדול ראשון, לא גרמו לאולדיפו לממש את הפוטנציאל. למרות שבדיעבד השימוש הלא מוצלח בו כרכז והעובדה ששימש כסקורר המרכזי ברוב התקופה פיתחו אצלו אספקטים שימושיים גם להיום.

באופן מפתיע, אולדיפו נותן הרבה קרדיט לשנה ב-OKC כגורם להתפתחות שלו. בגלל הסביבה המנצחת והקירבה למנהיג דומיננטי בקבוצה. אולדיפו ניצל את הקיץ ודחף את עצמו גופנית, עם לא פחות משלושה אימונים ביום תחת דוויד אלכסנדר, מאמן כושר במיאמי שעבד בין השאר עם דויין וויד.

מסייד קיק למנהיג, מפרס ניחומים עבור פול ג'ורג' לאולסטאר. אולדיפו השתפר השנה בכל קטגוריה, אבל מה שבולט בעיקר היא היכולת שלו ברגעי ההכרעה. אולדיפו שווה הרבה נצחונות לפייסרס בהקשר הזה, והנה הסביבה שהוא נמצא בה השנה (נק' בחמש הדקות האחרונות):

Clutch Players

מבחינת בחירת זריקות, אולדיפו היה השחקן שעומד ומחכה למסירה מווסטברוק ועכשיו הוא שוב היוצר, זורק פחות לשלוש על חשבון דברים אחרים אבל באחוזים טובים, ואחרי שהוסיף קליעה של סט שוטר השנה הוא מרגיש יותר בנוח גם לעלות לזריקות משלוש אחרי כדרור. באפקטיביות של הפיק אנד רול הוא מדורג השנה מעל ווסטברוק ואירווינג. על אף כל זאת, הנתון שמטה את הכף לאולדיפו הוא ההצלחה הקבוצתית, יותר נצחונות מבשנה שעברה ומקום חמישי במזרח. הנער שהיה שואל את המאמן שלו במכללת אינדיאנה "האם אני טוב מספיק" הפך לכוכב לגיטימי בליגה.

2016/17: 15.9 נק', 2.6 אס', 4.3 ריב', 1.2 חט'.

2017/18*: 23.1 נק', 4.3 אס', 4.3 ריב', 2.4 חט'.

  • פחות מדקת משחק תוספת בהשוואה לאשתקד, הנמוך מבין כל הרשימה.