בשבילי הוא הגדול מכולם

2:25 דקות לסיום המשחק הרביעי והאחרון בסדרת גמר המערב של עונת 2016-17 נגד גולדן סטייט, מאנו ג'ינובילי הוחלף וסיים את המשחק. הרבה חשבו בשלב הזה שזה היה משחקו האחרון במדים האפורים של הקבוצה מסן אנטוניו, אבל אף אחד לא ידע בוודאות. כנראה שגם הוא לא. במשך דקות ארוכות לפני כן הקהל שאג "מאנו תישאר", בתצוגת עידוד ששמורה לשחקנים מעטים. אין הרבה שחקנים כל כך אהובים בליגה, בטח לא כאלה שאוהבים אותם גם מחוץ לקבוצת הבית שלהם. מאנו הוא אחד מהם. אפילו סטף קרי וקווין דוראנט מחאו לו כפיים.

המצלמה לא עזבה אותו לכל אורך הירידה לספסל, גם לא כשהמשחק נמשך והיו חמישה שחקנים בצהוב-כחול שהניעו כדור. במינוס 16 לקבוצה שלו, הכדורסל לרגע היה פחות חשוב. פופוביץ' עוד פנה אליו כמה שניות אחרי שהתיישב ושאל אותו אם הוא רוצה לחזור לשחק, בשביל הקהל, אבל מאנו סימן לו בתנועה מהירה שלא. הוא סיים את חלקו להערב, ולבש מהר חולצה ארוכה מעל הגופייה.

Manu Ginobili gets standing ovation for maybe the last time (Video)

עמנואל דוד ג'ינובילי מקארי, הידוע יותר כ"קוסם" או סתם "מאנו", לא פרש בסיום אותה עונה. שנה אחר כך, המראות במשחקו האחרון באמת במדי הספרס היו פחות דרמטיים. הפעם לא היו שאגות מהקהל. הפעם הוא נשאר על המגרש עד שריקת הסיום, למרות שבמינוס שמונה הפרש היה ברור שהקבוצה כבר לא תנצח. עם הבאזר, הכדור האחרון הגיע לידיו באופן סמלי, והוא העיף אותו לאחור ליציע בתסכול של מפסידים. כמה חודשים עברו וכמו טים דאנקן שנתיים לפניו, גם מאנו החליט לפרוש בשקט, בהודעה צנועה.

בשבילי, כאוהד של הספרס, ג'ינובילי היה אחד מהשחקנים הכי קבוצתיים, יצירתיים ומהנים לצפייה. זה שתמיד היה שם כשצריך והביא את "מיץ הסבא" שלו כדי להדליק את הקבוצה ברגעים החשובים. מספרים אישיים אף פעם לא היו העניין מבחינתו – רק הקבוצה. אז נכון, בגיל 41, עם 16 עונות בליגה, הוא כבר לא היה באותו כושר כמו פעם, וגם המסירות המתוחכמות פחות עבדו לו. אבל הקסם נשאר, ומה שבטוח – הוא עשה הרבה מעבר למה שעושים שחקנים בגילו. הוא אולי לא מוביל את כל הרשימות של הסטטיסטיקות הבסיסיות והמתקדמות או מעולה בכל אספקט של המשחק, אבל בשבילי מאנו הוא הגדול מכולם. למה?

בגלל המנהיגות

מאנו נבחר רק במקום ה-57 בסיבוב השני של דראפט 1999, אחרי שהספרס עוד התלבטו בינו לבין רכז אחר. הוא לא התחיל לשחק מיד בקבוצה, אלא חזר לאיטליה ושיחק בקינדר בולוניה, שאותה הוביל לאליפות איטליה וזכייה ביורוליג. אחר כך הוא עבר לספרס ל-16 עונות, שבהן עשה המון דברים כדי להנהיג את הקבוצה כחלק מהטריו המפורסם עם דאנקן וטוני פארקר. חלקם לא נכנסו בהכרח לדפי הסטטיסטיקות, וגם אם כן, מידת התרומה שלהם ודאי שלא באה לידי ביטוי רק בסטטיסטיקה היבשה.

קחו למשל את אותו פלייאוף של עונת 2016-17. קוואי לנארד, השחקן הכי חשוב של הקבוצה אז, וטוני פארקר, הרכז הפותח שלה, נפצעו ברגעי ההכרעה. אין בעיה. מאנו לקח על עצמו יותר. הוא ריכז, מסר וקלע הכי הרבה נקודות למשחק שקלע כל העונה. במשחק חמש בחצי גמר המערב הוא גם חסם מאחור את השחקן הכי טוב של הקבוצה היריבה בשניות האחרונות של ההארכה. מאנו ניתר בגיל 39 כמו פנתר והפך למם. הוא אפילו שיחק עם יד שבורה בפלייאוף של 2011, כי היה צריך אותו.

בגלל היצירתיות

ארבע אליפויות, פעמיים בחירה לאולסטאר, השחקן השישי של העונה ועוד שלל תארים חשובים יותר וחשובים ופחות יש למאנו בקורות החיים שלו. הוא גם השחקן השני בלבד שזכה במדליית זהב באולימפיאדה, באליפות היורוליג ובאליפות ה-NBA, נכון להיום. וכמו המספרים, גם כאן – התארים האישיים לא היו חשובים לו. רק הקבוצה. היה חשוב לו לעשות את הדבר שיביא לקבוצה את הניצחון והאליפות.

היה חשוב לו "ללחוץ על כפתור היצירתיות", כפי שאמר עליו סטף קרי, ולתת את המסירה מאחורי הגב או בין הרגליים שכל כך אפיינה אותו כדי למצוא את הפירצה בהגנה. אם היה צריך, הוא גם לקח את הכדור לידיים בדקות המכריעות, ריכז את ההתקפה וקלע או מסר לסל ניצחון. וכמה כאלה היו לו, אלוהים. למשל ב-2005 במשחק שש של גמר המערב נגד סיאטל סופרסוניקס. או רק לפני חמש עונות מול אותה גולדן סטייט שהדיחה אותו במפח נפש העונה.

בגלל ההקרבה

היו ווינרים רבים וטובים לפניו, וודאי שיהיו אחריו, אבל אין הרבה שחקני היכל התהילה עתידיים, שיהיו מוכנים באופן מודע לוותר על מקום בחמישייה. למעשה, הרבה טוענים ובצדק שתואר השחקן השישי שניתן לו קצת לא פייר, כי בכל קבוצה אחרת הוא היה פותח בחמישייה בלי למצמץ.

אצל פופוביץ', לעומת זאת, האסטרטגיה הייתה שונה, הוא רצה לשמור כוחות התקפיים והגנתיים מהספסל. יותר ממה שזה מעיד על פופ, זה מעיד על מאנו. הוא היה מוכן להקריב את ה"כבוד" של לפתוח בחמישייה, ששחקנים רבים מחפשים, בשביל לתת לקבוצה את מה שהיא צריכה ומה שעזר לה כל כך הרבה פעמים לנצח. במשך שנים, הוא עלה מהספסל בלי להתווכח והוביל חבורה של שחקנים, שבהרבה מקרים היו עם עשירית מהניסיון שלו. אחד מהם (דז'ונטה מוריי) היה רק בן שנתיים כשמאנו נבחר בדראפט.

אבל זה לא רק להקריב כדי להנהיג מהספסל, זה גם להקריב את הגוף ולסחוט עבירת תוקף מהשחקן המוביל של היריבה בדיוק כשצריך. גם את זה הוא הפך לאמנות ועשה כל כך הרבה פעמים.

בגלל היורו-סטפ

לצד שלל הסופרלטיבים הקבוצתיים, חשוב לציין שגם לליגה מאנו תרם המון. עכברי ה-NBA ודאי זוכרים שהוא זה שהביא לליגה הטובה בעולם את היורו-סטפ, אותו צעד של חיתוך לכיוון הסל והטעיה לכיוון השני בצעד וחצי. אותו צעד שהיום המון שחקנים גדולים משתמשים בו לא מעט, כולל הארדן. אז כן, הבחור הארגנטינאי, שעשה את הקפיצה הגדולה שלו לעבר ה-NBA בכלל בליגה האיטלקית (תחת אטורה מסינה, עוזר המאמן של הספרס כיום) הוא זה שהפך את היורו-סטפ לפופולרי באמריקה. לכו תבינו.

אז מה הלאה?

מאנו אמר פעם שהוא ימשיך לשחק כל עוד הוא נהנה. קיוויתי שלפחות הפרישה שלו תגיע אחרי עונה שמסתיימת עם טעם טוב בפה, אבל בשנתיים האחרונות סן אנטוניו הגיעה לישורת האחרונה בלי הרבה נשק בארסנל וסיימה במפח נפש. מבחינת הקבוצה, היחיד במערכת של סן אנטוניו כרגע שקצת מזכיר את חוכמת המשחק של מאנו הוא דז'ונטה מוריי, אבל הוא צעיר מדי ועדיין לא מספיק בשל התקפית בשביל שיהיה אפשר להזכיר אותו כיורש.

בעיניי לא צריך לחפש את ה"מאנו" הבא. כמו שאמר פופוביץ' לא פעם, כולל בראיון האחרון לעונת 2016/17 כשכולם חשבו שמאנו יפרוש ושאלו אותו על כך. לא צריך לחפש תחליף או שחקן מסוים, צריך לחפש את מי ואת מה שמתאים למערכת. על פניו, נראה שלסן אנטוניו יש כמה שחקנים צעירים שיכולים להתפתח לשחקנים משמעותיים בליגה, לפחות על הנייר ומבחינת פוטנציאל לא ממומש, והעונה הקרובה תהיה משמעותית בהיבט הזה.

ומה מבחינת מאנו? האוהד שבי חושב ומקווה שהוא ישתלב במערכת האימון של הקבוצה. יש לו כל כך הרבה חוכמת משחק ודברים שהוא יכול ללמד את הצעירים, ומאוד הייתי רוצה להמשיך לראות אותו במשחקי הקבוצה, גם אם הוא יהיה בחליפה ולא במדי משחק. הרי כבר יצא לו לשרטט מהלכי ניצחון: