"מה הלאה?" הוא ההקדמה של הכדור הכתום לעונת המלפפונים של ה-NBA. ננסה להעריך עד יום הדראפט איך כל הקבוצות הליגה רואות את עתידן ואילו מהלכים הן ינסו לבצע כדי להתקדם לשם. נתחיל מהגרועה לטובה לפי המאזן בעונה הרגילה, והיום -אטלנטה הוקס.
מה היה לנו
העונה הרגילה התחילה עם סגל צעיר ומלא תקוות, שהתנפצו כמה משחקים לתוך העונה כשהתגלו שרידי סמים בבדיקות של ג'ון קולינס. בלעדיו לאטלנטה לא היה הרבה מה למכור. טרייד של אמצע העונה הביא לקבוצה את קלינט קאפלה, שלא הספיק לשחק עקב פציעה וסיום העונה בעקבות הקורונה.
הפריצה הגדולה בקבוצה היתה של טריי יאנג, שהפך משחקן עם הבלחות של אולסטאר לשחקן פותח באולסטאר. פריצה קטנה נוספת היתה לקאם רדיש, שהתחיל את העונה רע מאוד אבל התבגר מהר ונתן מספרים לגמרי לא רעים לפני הסיום הכפוי.
התוכנית
מבין הקבוצות הרעות – אטלנטה היא זו עם העתיד הכי מבטיח. יאנג כבר אולסטאר, קולינס יהיה שם בשנה הבאה או בזו שאחריה, וקאפלה ודדמון אמורים לפחות לעזור לייצב את ההגנה. רדיש, הרטר והאנטר ימשיכו להתפתח, ואליהם תצטרף הבחירה השישית בדראפט הנוכחי. בסך הכל אטלנטה יכולה לא לעשות כלום ועדיין להיות בפלייאוף תוך שנתיים.
אל כל הנכסים האלה מצטרף נכס נוסף – חוזים נגמרים. השנה נגמר אולי החוזה הגרוע בתולדות הליגה, זה של צ'נדלר פרסונס – ויחד עם סיום החוזה של טיג אטלנטה מובילה את קבוצות הליגה בכסף שהיא יכולה להוציא בקיץ.
הבעיה היא שסוג השחקנים שאטלנטה תחפש – ווינגים אתלטיים, עם קליעה, יכולת יציאה ובעיקר הגנה – לא ממש זמינים בשוק החופשי. בהנחה הסבירה למדי שבעלי אופציית השחקן הגדולה יממשו אותה והחופשיים המוגבלים יישארו בקבוצות שלהם, השמות הגדולים שיהיו זמינים הם מונטרז הארל, גלינרי, סרז' איבקה, דאוויס ברטאנס, מרקוס מוריס – שחקנים שבהחלט יתרמו, אבל לא מספיק כדי לעשות הבדל משמעותי, וגם יושבים על עמדות שבהן כבר יש לאטלנטה שחקנים טובים.
אם מבינים שאין מציאות בשוק החופשי, אפשר לחפש קבוצות שמחפשות להשיל משכורות. הבעיה היא שאין יותר מדי קבוצות כאלה, ואלה שיש לא בהכרח מציעות שחקנים מתאימים. אפשרות נוספת היא להחתים שחקנים על חוזים קצרי טווח כדי לשמור על גמישות ולארוב לשחקנים שמסיימים חוזה וקבוצות ירצו לקבל עליהם משהו לפני שיעזבו ללא תמורה, או נסות להשתפר בקיץ הבא, שבו צפויים לסיים חוזה שמות גדולים הרבה יותר.
מהלכים אפשריים
המהלך הנוסטלגי – ג'ף טיג, קייל קורבר ופול מילסאפ מקבלים חוזה לשנה אחת, ואטלנטה מביאים את אל הורפורד ביחד עם מאטיס ת'ייבול והבחירה ה-21 וה-34 בדראפט מפילדלפיה בתמורה לבחירה החמישית ולטרייד אקספשן. אטלנטה מאחדת את הרביעיה שהגיעה יחד לאולסטאר כדי להנהיג את הצעירים, מייצרת ספסל איכותי ומביאה את ת'ייבול לפתור בעיות בהגנה, בעודה שומרת על גמישות.
מהלך פחות מופרך – הצעת חוזה גדול לג'רמי גרנט ולמרקוס מוריס, כל אחד מהם על 20 M$ לשנה אחת עם אופציית קבוצה לשנה נוספת. בהנחה ששניהם מקבלים אטנלנטה מגיעה לרצפת השכר עם גמישות מקסימלית ובלי להוציא יותר מדי על שחקנים שלא מגיע להם, ובלי לדרוך יותר מדי על האצבועת של השחקנים הקיימים.
פלייאוף השנה – האנטר, הרטר, בחירה מס. 5 השנה וטרייד אקספשן לאורלנדו בשביל פורנייה (ממש אופציית שחקן), ארון גורדון וטרנס רוס. אורלנדו כנראה מיצו את גורדון, ויכול להיות שיהיו מעוניינים באפסייד על חשבון שחקנים יקרים שלא יביאו אותם מעבר למקום שביעי במזרח. את אטלנטה, מהצד השני, השלישיה הזו לצד קולינס, קאפלה וכמובן יאנג יכולה להיבא אותם לפלייאוף כבר השנה.
סיכונים
השאלה הגדולה לגבי אטלנטה היא כמה טובים יכולים להיות יאנג וקולינס, בעיקר בצד ההגנתי. קולינס לא ידוע כשחקן הגנה טוב ויאנג משתדל, אבל הוא אחד השחקנים הקטנים בליגה ולא ממש מצליח לשמור על שום דבר. על שני חורים כאלה לא בטוח שניתן לכסות, לא בהגנה של היתר וגם לא במשחק התקפי.
הסיכון הנוסף הוא הקאפ ספייס שיש להם – בדיוק בשנה הלא נכונה. הם יהיו חייבים להוציא כסף, ולא בטוח שיהיו מספיק שחקנים סבירים שיסכימו לחוזים קצרים ללא זכויות בירד. אם הם יתנו חוזים גדולים לשחקנים בינוניים, הם עלולים למצוא את עצמם תקועים איתם בדיוק בזמן שצריך לתת חוזי מקס ליאנג ולקולינס.
