בקושי הספקנו לעכל את האליפות של הניקס, וכבר קיץ עמוס ומשוגע מביא אותנו לקו הזינוק של עונת 2026/27.
האם נראה אלופה תשיעית בתשע שנים? האם דני אבדיה ימשיך את נסיקת האולסטאר שלו? ואיזה רוקי יפרוץ ראשון מתוך השנתון החדש והמבטיח?
פרויקט "קבוצה ביום" של הכדור הכתום חוזר לעשות לכם סדר בבלאגן. יום יום, קבוצה קבוצה. עד לטיפ אוף!
לכל הטורים: https://orangeball.co.il/pre26index/
הקבוצה היום: פורטלנד טריילבלייזרס
נשארו: דני אבדיה, דמיאן לילארד, שיידון שארפ, טומאני קאמארה, סקוט הנדרסון, ג'רו הולידיי, דונובן קלינגן, יאנג הנסן, ויט קרייצ'י, סידי סוסוקו (הוחתם מחדש), רוברט ויליאמס III (הוחתם מחדש), כריס יאנגבלאד (חוזה דו-כיווני), ג'ייסון קנט (חוזה דו-כיווני).
עזבו: מת'יס ת'ייבול (שוק חופשי – ללייקרס), קלייב לאב, ג'בונטה קוק, בלייק ווזלי, ג'רמי גראנט (טרייד – לגריזליס), קריס מוריי (טרייד – לגריזליס).
הגיעו: מיכה פוטר (שוק חופשי), ג'רמי סוהן (שוק חופשי), ברנדון קארלסון (שוק חופשי), ג'ון טונג'ה (חוזה דו-כיווני), ג'ה מוראנט (טרייד).
מאמן: מיכה נורי, שנה ראשונה כמאמן ראשי. שימש במשך 17 שנה כעוזר מאמן ב-5 מועדונים שונים (טורונטו רפטורס, סקרמנטו קינגס, דנבר נאגטס, דטרויט פיסטונס ומינסוטה טימברוולבס) עד שקיבל את ההזדמנות להיות מאמן ראשי של פורטלנד טריילבלייזרס.
חמישייה: דמיאן לילארד, ג'ה מוראנט, דני אבדיה, טומאני קאמארה, דונובן קלינגן.
ספסל: שיידון שארפ, סקוט הנדרסון, ג'רו הולידיי, יאנג הנסן, ויט קרייצ'י, סידי סוסוקו, רוברט ויליאמס III, כריס יאנגבלאד, ג'ייסון קנט, מיכה פוטר, ג'רמי סוהן, ברנדון קארלסון, ג'ון טונג'ה.
המהלכים הגדולים של עונת 2025/26:
אז מה היה לנו שם?
הוריקן
העונה של פורטלנד טריילבלייזרס היתה סוערת במיוחד. היא נפתחה במעצר מתוקשר של צ'ונסי בילאפס על ידי ה-FBI בעקבות מעורבות בפרשת הימורים שטלטלה את הליגה והמשיכה עם העברת המועדון בסוף מרץ 2026 לבעלותו של טום דאנדון, בעלי קבוצת ההוקי קרולינה הוריקנס. מיד עם כניסתו למועדון, דאנדון הוביל שורה של מהלכים שנועדו לצמצם עלויות, וביסס עוד יותר את את התדמית שנוצרה לו כאדם חסכן, יש שיגידו אפילו קמצן.
בין לבין היה גם כדורסל, עונת פריצה ובחירה לאולסטאר של דני אבדיה והגעת הטריילבלייזרס לפלייאוף לראשונה מאז 2021.
כבר במשחק השני של העונה התייצב על הקווים עוזר המאמן טיאגו ספליטר, שהגיע למועדון רק חודשים ספורים קודם לכן. ספליטר, שנזרק כמעט בלי הכנה לתפקיד המאמן הראשי, הצליח להרגיע ולייצב את חדר ההלבשה ועל המגרש שם דגש מרכזי על הגנה אגרסיבית וחזקה ועל שליטה בריבאונד.
הקבוצה בלטה לאורך כל העונה בריבאונד התקפה ובנקודות מהזדמנות שנייה, בעוד שלהגנה לקח זמן להתאזן. עד פגרת האולסטאר דורגה פורטלנד במקום ה-18 בליגה בלבד בדירוג הגנתי עם 115.5, אך ב-26 המשחקים שלאחר האולסטאר פורטלנד קפצה למקום השלישי בליגה עם דירוג הגנתי של 109.3.
לצד נקודות האור, היו גם כמה בעיות. שתי הבעיות הראשונות היו קשורות ישירות לכדורסל: אחוזים ירודים מקו השלוש (34.3%, מקום 28 בליגה) וכמות איבודים גבוהה שעמדה על 17.3 למשחק (מקום אחרון בליגה). הבעיה השלישית היתה מחוץ למגרש, הבעלים החדש, דאנדון, החליט על ארגון מחדש במועדון, במסגרתו פיטר כ-70 עובדים. מיד לאחר מכן פנה דאנדון לחפש מאמן ראשי לעונה הבאה והציע שכר נמוך במיוחד של 1-1.5 מיליון דולר בלבד לעונה. אם לא היה מספיק בשכר המעליב, דאנדון החל לראיין מועמדים לתפקיד עוד במהלך העונה, בעוד ספליטר מכהן כמאמן בפועל.
איך זה שכוכב אחד מעז?
מכת פציעות השאירה את פורטלנד בלי רכז מוביל מה שגרם לספליטר להשתמש יותר ויותר בכישורי ניהול המשחק של דני אבדיה. אבדיה לא היסס, לקח את הכדור, לקח פיקוד ובעיקר הראה שהיכולת שהפגין בחודשיים האחרונים של העונה שעברה לא היתה מקרית. 25.2 נק', 7.2 ריב' ו-6.6 אס' עם 80% מהעונשין הכניסו אותו לחמישיה הראשונה של האולסטאר וקיבעו את המעמד שלו בליגה.
לצד המחמאות שקיבל, אבדיה ספג גם ביקורת על סגנון המשחק שלו. היו שטענו שהוא מנסה לסחוט עבירות בכוח כדי להגיע לקו העונשין. דני לא נשאר חייב והשיב למבקרים:
"I don't think I'm a gross foul-baiter," said Avdija. "I don't do the pump fake, then get into the body and throw the ball up. That's not nice. But I feel like I drive so much. You know how many times my hand gets cracked and I still finish it? Obviously, I'm not looking for a foul every time."
הסטטיסטיקה עמדה לצידו וגיבתה את הדברים שאמר. בעונה החולפת אבדיה חדר לסל 19.4 פעמים במשחק – מקום ראשון בליגה. באופן טבעי, שחקן שתוקף את הטבעת שוב ושוב בכוח גם מגיע לא מעט לקו העונשין. דני דורג במקום השני בליגה במספר זריקות העונשין, אחרי לוקה דונצ'יץ'. לכך התווספה גם היכולת לקבל החלטות טובות תוך כדי תנועה, דני ידע מתי לסיים את המהלך בזריקה (קלע בכ-50% מהשדה במצבים אלו) ומתי למסור לחברים (2.44 אס' בממוצע למשחק אחרי חדירה לסל).
אחרי האולסטאר דני קצת נחלש, כאבי גב השביתו אותו וגם כששיחק ראו שהוא מוגבל מעט בתנועה. הוא שיחק עוד 20 משחקים עד סוף העונה הסדירה בהם העמיד 22 נק', 6.2 ריב' ו-6.9 אס'.
פורטלנד סיימה את העונה הסדירה במאזן חיובי של 42 ניצחונות ו-40 הפסדים ועם המקום השמיני במערב. מקום שהקנה לה כרטיס לפליי-אין וקרב ישיר נגד הקבוצה שהיתה במקום השביעי – פיניקס סאנס.
41 נק', 7 ריב' ו-12 אס' היו לדני אבדיה על פיניקס. תוך שהוא מחזיר את פורטלנד מפיגור של 11 נק' ברבע האחרון כדי לנצח את המשחק. להצגה של דני היה אפקט כפול. ברמה הקבוצתית, היא העלתה את פורטלנד לפלייאוף לראשונה מאז עונת 2020/21 וסידרה לה מפגש מול סן אנטוניו בסיבוב הראשון, וברמה האישית, היא חיזקה עוד יותר את מעמדו של אבדיה ככוכב בליגה והוכיחה שהוא לא מתרגש גם כשאור הזרקורים נהיה חזק יותר.
גם מחוץ למגרש, דאנדון המשיך לייצר כותרות. בזמן הפליי-אין והפלייאוף, אנשי צוות שטסו עם הקבוצה קיבלו הוראה לפנות את החדרים במלון בדיוק בזמן, כדי שדאנדון לא יצטרך לשלם על צ'ק-אאוט מאוחר. אם זה לא מספיק, הוא גם החליט ששחקנים עם חוזה דו-כיווני יישארו בבית ולא יטוסו לסן אנטוניו למשחקים הראשונים בסדרה. מהלכים שגררו גל ביקורת גדול נגדו.
לפלייאוף חוקים משלו
לסטפן קאסל היתה משימה ברורה: להידבק לגופיה של דני אבדיה ולא לתת לו לשחק את המשחק שלו. אבדיה מצידו לא נשאר חייב ונצמד גם הוא לקאסל. היריבות בין השניים נראתה בבירור לאורך כל הסדרה, כולל דחיפות, עצבים והרבה אמוציות. לא פעם נראה ג'רו הולידיי עומד ליד דני, מוכן להרגיע אותו במידת הצורך.
בסופו של דבר, פורטלנד הפסידה בסדרה, אבל יכולה להיות גאה בעצמה. היא עשתה את המקסימום מול קבוצה חזקה וטובה ממנה. דני סיפק משחקים טובים כולל הופעה ראשונה לפנתיאון (30 נק', 10 ריב' ו-5 אס'). במשחק השני, הוא התקשה מעט יותר, אבל רשם על שמו את האסיסט לסל המנצח של רוברט וויליאמס שהשווה את הסדרה. היו לדני גם משחקים פחות טובים, כשהזריקה פחות נכנסה, אבל הוא לא ויתר והמשיך להיכנס בכוח לסל ולחפש את החברים שלו. אחד מהם, סקוט הנדרסון, שרוב העונה לא שיחק בגלל פציעה, הזכיר לכולם למה הוא נבחר שלישי בדראפט, עם 3 משחקים מצוינים, אבל גם הזכיר את חוסר היציבות שלו כשנעלם ב-2 המשחקים האחרונים של הסדרה (כולל אפס נק' במשחק מס' 4). ג'רו הולידיי, גם אם לא תמיד מצא את הטבעת, תרם בדרכו שלו, ניהול משחק, הגנה חזקה. עצם היותו על הפרקט היתה חשובה. גם רוברט וויליאמס ראוי לציון, אבל יתר שחקני הסגל התקשו להתמודד מול הספרס.
דונובן קלינגן לא הסתדר בצבע מול ויקטור וומבניאמה, ג'רמי גראנט הפציע מידי פעם, אבל לרוב היה נוכח – נפקד ובעיית הקליעה שהיתה אחת הבעיות המרכזיות בהתקפה של פורטלנד במהלך העונה הסדירה, בלטה אפילו יותר בסדרה.
דני אבדיה סיים את עונת הפריצה שלו במקום השלישי לשחקן המשתפר של העונה ובמרחק נגיעה מבחירה לחמישיה השלישית של העונה.
קיץ חם
מה שקונים בזול, לפעמים עולה ביוקר
טיאגו ספליטר עזב את פורטלנד כדי להיות מאמן ראשי בשיקגו. מי שנכנס לתפקיד במקומו היה מיכה נורי, שעבד כ-17 שנה כעוזר מאמן ב-5 מועדונים שונים ונחשב לדמות מוערכת מאוד ברחבי הליגה.
אבל נורי לא קיבל את התפקיד רק בגלל הניסיון והערכה שצבר. הוא מונה בעיקר משום שהסכים לחתום על חוזה הזוי של שלוש שנים, כאשר רק השנה הראשונה בחוזה היתה מובטחת. כל אחת מהשנתיים הנוספות – אופציית קבוצה. להגיד שרוב המאמנים בליגה לא אהבו את התקדים שיצר דאנדון יהיה אנדרסטייטמנט. כאשר ג'יי.בי ביקרסטאף, נשיא איגוד המאמנים ב-NBA, אף הגדיר את החוזה של נורי כ-"slap in the face to our value".
השינויים שהביא איתו דאנדון לא הסתיימו בהחלפת המאמן, התכניות לשיפוץ המודה סנטר, הארנה שבה מתקיימים משחקי הבית של פורטלנד, נעצרו לאחר שדאנדון לא הסכים לקחת חלק במימון השיפוץ. ההחלטה של דאנדון העלתה את החשש שהוא עשוי להוציא את הטריילבלייזרס מפורטלנד ולהעביר את המועדון לעיר אחרת.
בגזרת השחקנים, המהלך החשוב ביותר של ג'ו קרונין, הג'נרל מנג'ר של פורטלנד, קרה בקיץ שעבר, עם החתמתו של דמיאן לילארד, הסמל והפנים של המועדון. השחקן שאחראי על לא מעט זריקות קלאץ' ורגעים אייקוניים, חזר הביתה. בעונה האחרונה, בעודו מחלים מהפציעה בגיד האכילס, לילארד תרם מניסיונו מהספסל, בתור עוזר מאמן נוסף. העונה הוא חוזר לפרקט כשחקן פורטלנד – חוויה מרגשת במיוחד עבור לילארד עצמו, אבל גם לאוהדים ולליגה כולה.
גם באוף-סיזן הנוכחי, קרונין המשיך לעבוד. העובדה שלפורטלנד לא היתה אפילו בחירת דראפט אחת, תוצאה של טריידים קודמים, לא בלבלה אותו ולא עצרה אותו מלבצע מהלכים נוספים. המהלך הראשון שעשה קרונין הקיץ היה הטרייד שהנחית את ג'ה מוראנט בפורטלנד ושלח לממפיס את ג'רמי גראנט וקריס מוריי. מהלך קצת תמוה, בהתחשב בסגנון המשחק של מוראנט, שכולל הרבה כניסות לצבע ופחות על זריקות משלוש. מצד שני, הפציעות ואירועי המשמעת, שגרמו למוראנט להחמיץ הרבה משחקים בעונות האחרונות, הורידו את תו המחיר שלו באופן משמעותי ופורטלנד קפצה על המציאה.
בהמשך קרונין החתים מחדש את רוברט וויליאמס ה-III, על חוזה לשלוש שנים ו-44 מיליון דולר. החוזה כולל לא מעט הגנות: רק חמישה מיליון דולר מובטחים בעונה השנייה, ובעונה השלישית אין שום סכום מובטח. העונות השנייה והשלישית יהפכו למובטחות במלואן אם וויליאמס יצליח להישאר בריא ולשחק לפחות 50 משחקים בעונה הסדירה של העונה הקודמת. ההגבלות בחוזה נבעו מהפציעות הרבות שחווה וויליאמס במהלך הקריירה המקצוענית שלו. 31, 29, 52, 61, 35, 6, 20 ו-59 הם כמות המשחקים שוויליאמס שיחק בכל עונה, כאשר הוא עובר את 50 המשחקים לעונה רק 3 פעמים במהלך הקריירה. מהלך חכם של קרונין, שהבטיח גמישות כלכלית מסוימת במידה ורוברט וויליאמס יפצע.
הקיץ של הבלייזרס לא כלל הרבה שינויים בסגל, אבל אלו שכן בוצעו היו משמעותיים. פורטלנד נכנסת לעונה הקרובה עם יותר סימני שאלה מסימני קריאה כשהצל של דאנדון והאפשרות שיעביר את המועדון לעיר אחרת מרחפים מעליה.
ועכשיו מה, מה עכשיו?
פוטנציאל נפיץ
הבלייזרס מציגים סגל מוכשר המשלב פוטנציאל התקפי אדיר, לצד חוסר ודאות לגבי ההתאמה המקצועית והחיבור בין השחקנים בפועל. כשג'ה מוראנט הוא כנראה סימן השאלה הכי גדול של פורטלנד לעונה הקרובה גם מבחינת האופי והאישיות שהוא מביא איתו וגם מבחינת סגנון המשחק.
ג'ה מגיע לעונה הנוכחית מהמקום הכי נמוך שיש לשחקן ב-NBA – המניה שלו ברצפה. תוך ארבע שנים ג'ה הפך מאתלט-על עם סגנון משחק מחשמל להד-קייס רציני. בעיות המשמעת מחוץ למגרש, סכסוכים עם מאמנים ופציעות הובילו לכך שג'ה שיחק רק 79 משחקים בשלוש העונות האחרונות. פורטלנד לקחה את ההימור לגביו, פשוט כי התמורה היתה יחסית זולה. עכשיו ג'ה מגיע לפורטלנד לסיטואציה חדשה ולא מוכרת לו, בה הוא לא הפנים של המועדון. אם הוא רוצה להמשיך לשחק בליגה ואם הוא רוצה לקבל עוד חוזה עתק בהמשך, הוא חייב לשים את האגו ובעיות המשמעת בצד ולשחק כדורסל.
גם בצד המקצועי השילוב של מוראנט בפורטלנד בעייתי. ג'ה לא פותר את בעיית הריווח והקליעה שכל כך חסרה לפורטלנד. זה לא הלחם והחמאה שלו, גם לא של אבדיה. סגנון המשחק של מוראנט ואבדיה חופף, הרבה כניסות לצבע ופחות איום משלוש. שניהם צריכים את הכדור ביד כדי להיות אפקטיביים. והם ממש לא היחידים.
דמיאן לילארד חזר הביתה לפורטלנד ובבית שלו הוא רגיל שהכדור אצלו, הוא זה שמנהל את המשחק והוא זה שקובע את הטון. בניגוד למוראנט, לילארד יעזור יותר בקליעה (37% לשלוש בקריירה), מצד שני, בגיל 36 ואחרי פציעה קשה, לא ברור איך לילארד יראה. רק שעכשיו, בניגוד לקדנציה הראשונה שלו בפורטלנד, הוא לא יהיה חייב לעשות הכל לבד, מה שהופך אותו ליעיל ומסוכן יותר מבעבר. הוא יוכל לנצל את "כח המשיכה" שלו כדי למשוך שומרים החוצה ולקבל חסימות שישחררו אותו לקליעה משלוש. ובמאני-טיים? איטס דיים טיים! יכולת הקלאץ' של לילארד תהיה שדרוג קריטי לקבוצה שסיימה את העונה שעברה במאזן של 21 ניצחונות מול 22 הפסדים במשחקים צמודים.
ועוד לא דיברנו על סקוט הנדרסון, שנכנס לשנה האחרונה בחוזה הרוקי שלו. ההחלטה אם להאריך לו את החוזה, הולכת להיות כאב הראש של הנהלת הבלייזרס בתקופה הקרובה. סקוט לא הצליח להוכיח את עצמו עדיין. הכישרון והפוטנציאל שם, אבל הפציעות השביתו אותו לתקופות ארוכות מידי ועכשיו מקשות על פורטלנד לקבל החלטה לגביו. העונה, המשימה שלו הולכת להיות אפילו יותר קשה, כשהוא יצטרך לחלוק פרקט עם קו אחורי צפוף שכולל את אבדיה, מוראנט, לילארד וג'רו הולידיי.
האפשרויות של הנדרסון להחזיק בכדור ולהוביל את ההתקפה התמעטו משמעותית, אבל דווקא סיום העונה שעברה רמז על כיוון חדש ומבטיח. כשחזר מהפציעה, הנדרסון הראה ניצוצות של שחקן אוף-בול איכותי כשקלע ב-35% מהשלוש ב-30 משחקי עונה סדירה, בפלייאוף, בחמישה משחקים מול הספרס, הקליעה שלו זינקה לכ-46% מרשימים מבחוץ.
היכולת של הצוות המקצועי לקבוע היררכיה ברורה, לחלק את השליטה בכדור ולמנוע חיכוכים בחדר ההלבשה תעשה את ההבדל. מיכה נורי, בעונתו הראשונה כמאמן ראשי, יצטרך להבין איך להוציא את המיטב מהשחקנים שלו, איך לייצב את ההגנה כשפורטלנד תעלה חמישיה עם לילארד ומוראנט בקו אחורי ובאיזה סגנון לשחק כך ששחקנים לא ידרכו אחד לשני על האצבעות.
מה שמסבך עוד יותר את המצב מבחינת נורי הוא מבנה החוזה שלו, שלא השאיר לו שום רשת ביטחון, ושום מרווח לטעויות. מדובר בעונה אחת מובטחת בלבד. חוזה של הכל או כלום. אם הוא יספק את הסחורה, הדרך לעונה נוספת כמאמן ראשי בפורטלנד סלולה, אם יאכזב, יארוז את המזוודות וילך הביתה.
אם תשאלו את כריס פינץ', מאמן מינסוטה טימברוולבס וחבר קרוב עוד מימיהם כעוזרי מאמן בדנבר, למיכה נורי יש את היכולות להצליח במשימה.
פינץ' מגדיר את נורי כמאמן עילאי בניהול רוטציות, עילאי בתרגילים אחרי פסק זמן ומקסום החזקות כדור. השניים כבר הטמיעו בעבר בדנבר את שיטת ה-"Free-Flow" — כדורסל זורם שמבוסס על קריאת הגנות, הנעת כדור ומינימום בידודים מייגעים.
זה בדיוק ה-DNA שנורי רוצה להנחיל בפורטלנד: משחק מהיר, קצבי ומשוחרר. כשעבד תחת פינץ' במינסוטה הוא הטמיע את המוטו: “If the clock is running, so are we”. הבלייזרס אמנם רצו הרבה גם בעונה שעברה, אבל איבדו המון כדורים בתהליך. על הנייר, לנורי יש את הכלים לעשות את זה נכון עם ג'ה מוראנט, שיכול לנצל את המהירות שלו בהתקפות מעבר ועם דני אבדיה שיכול להוריד ריבאונד הגנה ולטוס קדימה.
אלא שלצד הפוטנציאל והתכניות הגדולות מחכים לנורי שלושה מוקשים מרכזיים:
הראשון הוא הבור ההגנתי. פורטלנד כבר היתה בסרט הזה פעם. שני גארדים נמוכים שמתקשים בהגנה היה הסיפור של דמיאן לילארד וסי ג'יי מקולום במשך שמונה וחצי עונות, עד שהבלייזרס החליטו לפרק את הצמד. העונה מוראנט נכנס בתפקיד מקולום, והחשש הוא שאותה בעיה תחזור שוב. היריבות ינסו לתקוף את לילארד ומוראנט פעם אחר פעם ולהפוך אותם למטרה בהגנה. הפתרון המתבקש הוא להעלות את הולידיי בחמישייה על חשבון אחד מהם, אבל מהלך כזה עלול להוביל את נורי ישר אל המוקש הבא.
האגו. לפורטלנד יש יותר מדי שחקנים משמעותיים שרגילים שהכדור אצלם. אבדיה אפקטיבי במיוחד כשהוא מקבל את הכדור ומנהל את המשחק, וכך גם מוראנט, שכבר התקשה בעבר להסתגל לסגנון שהוציא לו את הכדור מהידיים. לילארד הוא האיש שהיה רגיל לקבל את ההחלטות בפורטלנד והנדרסון נכנס לעונה שבה הוא נלחם על החוזה הבא שלו. נורי והצוות המקצועי יצטרכו להגדיר במהירות היררכיה ברורה ולחלק את הכדור ואת האחריות בין כולם. במקביל, נורי יצטרך להבין איזה מוראנט הוא קיבל – זה שבא לפתוח דף חדש בפורטלנד ולשקם את מעמדו כשחקן, או זה שאם הסגנון או המעמד לא ימצאו חן בעיניו, עלול לפתוח בשביתה איטלקית.
הפציעה של שיידון שארפ באוגוסט, קרע במיניסקוס שישבית אותו לפחות לחצי שנה, אולי "חסכה" מנורי חלק מכאב הראש בניהול הרוטציה, אבל גם בלי שארפ, לפורטלנד עדיין יש פקק בקו האחורי ומי שעלול לשלם את המחיר הוא הנדרסון, שיצטרך להתרגל לתפקד כשוטינג גארד במשרה מלאה.
דווקא כאן עשויה להסתתר ההזדמנות שלו. אם הנדרסון ימשיך את המגמה שהציג בסיום העונה שעברה ויספק קליעה יציבה מבחוץ, הוא יוכל לזכות ביותר דקות משחק, להפוך לאקס-פקטור של פורטלנד ועל הדרך גם להקל על נורי את ההתמודדות עם בעיית הריווח ולסייע להנהלה לקבל החלטה לגביו לקראת החוזה הבא.
המוקש השלישי הוא בעיית הריווח. החזרה של לילארד לפרקט צפויה לעזור לפורטלנד בריווח, אבל לילארד לבדו לא יספיק כדי לנטרל את המוקש. אם הקליעה מחוץ לקשת לא תהיה יציבה, ההגנות יוכלו לצופף את הצבע, לסגור את נתיבי החדירה ולפגוע בנשק החזק ביותר של מוראנט ואבדיה — החדירה לסל.
אם נורי יצליח לתמרן בין שלושת המוקשים האלה, לנהל את העומס בקו האחורי ולמצוא דרך לגרום לכל השחקנים המרכזיים שלו לשחק יחד, הוא לא רק ירוויח ביושר את החוזה הבא שלו. הוא גם יוכיח שהוא הרבה יותר מעוזר מאמן מוערך.
תחזית:
הכל או כלום
לפורטלנד יש מספיק כישרון כדי להפתיע. החזרה של דמיאן לילארד, הצירוף של ג'ה מוראנט וההמשך הטבעי של ההתפתחות של דני אבדיה מעניקים לה הרבה כוח התקפי. השאלה היא אם כל החלקים האלה יתחברו לקבוצה אחת, או שייראו יותר כמו אוסף של כישרונות שמחכים לתורם להחזיק בכדור.
כמו החוזה של מיכה נורי כך גם העונה של פורטלנד הולכת להיות הכל או כלום. הצלחה או כישלון, אין הרבה באמצע. העונה של פורטלנד תסתיים או כסיפור הצלחה מפתיע שמנצח את כל התחזיות, או כהתרסקות של מאמן חסר ניסיון וסגל שלא הצליח להתחבר ולהכיל אגו של שחקנים.
אם הכוכבים לא יתחברו, אם הפציעות יחזרו ואם דאנדון ימשיך לנהל את המועדון כאילו הוא מנסה לחסוך עשרה ש"ח על משלוח, העונה עלולה להפוך במהירות לכאוס אחד גדול. אבל אם הכל יתחבר, פורטלנד תיאבק על מקום בפליי־אין, עם סיכוי אמיתי להגיע שוב לפלייאוף.
כך או כך, דבר אחד בטוח, בפורטלנד צפויה עונה מסקרנת ובלתי צפויה.
