המדור השבועי עם השאלות הבוערות, והפעם התכנסו: אריק גנות, מידן בורוכוב, רענן טאובר, עמית מאיר ואורח מיוחד: ערן סורוקה.
המירוץ ל-MIP מתחמם, מי המועמד שלכם?
ערן סורוקה: בעיניי יש רק חמישה מועמדים אמיתיים לתואר השחקן המשתפר: דני אבדיה, ניקיל אלכסנדר ווקר, ג'יילן ג'ונסון, ג'יילן דורן וריאן רולינס. את רולינס העונה המזעזעת של מילווקי כנראה תוריד למקום החמישי. כל היתר מועמדים די שווי סיכוי, שגם הובילו את הקבוצה שלהם רחוק יותר מההערכות המוקדמות; שלושה מהם התפתחו לדרגת אולסטאר; לזכות ג'ונסון ואבדיה, הם הגו-טו גאיז של הקבוצה שלהם; אבל לא בטוח שהתואר לא מגיע דווקא לניקיל, שהפך משחקן ספסל טוב לשחקן טופ 50 בליגה. בחירה קשה. אולי התואר הכי צמוד שיש. יכול להיות שהמשחק נגד הקליפרס בין שישי לשבת יתברר כקריטי עבור דני. לטוב או לרע.
רענן טאובר: המועמד שלי הוא ג'יילן דורן. בתחילת העונה הייתי לגמרי על הרכבת של דני אבדיה (ולא רק מתוך פרובינציאליות), אבל הפציעה שלו לצערי טרפה את הקלפים. מעבר למספרים היבשים של דורן (ממוצע דאבל-דאבל וקפיצה מ-11.8 ל-19.5 נקודות בפחות מ-30 דקות למשחק) האימפקט שלו פשוט עצום. כשהפיסטונס איבדו את קייד קנינגהם לפציעה, דורן הפך לבורג המרכזי שהשאיר את הקבוצה הזו תחרותית ומנצחת. זה שיפור אמיתי שמשנה מסלול של קבוצה שלמה, הרבה יותר מכל קפיצה בסטטיסטיקות מתקדמות.
אריק גנות: כמו כל העם היושב בציון, קיוויתי שזה יהיה דני. אבל הקשיים שלו בחזרה מפציעה מרחיקים אותו מהתואר בכל יום שעובר.
ג'יילן ג'ונסון היה מצוין כבר בעונה שעברה, במיוחד במשחקים שבהם טריי יאנג לא שיחק והכדור היה בידיים שלו. התפקיד שלו גדל העונה, אבל היעילות קצת ירדה.
דורן השתפר בצורה יותר משמעותית, כשהפך לסקורר ולא רק לשחקן של אלי אופים וריבאונד התקפה. אבל זה נראה כמו שיפור די סביר עבור שחקן בחוזה רוקי.
לכן נא"ו נראה כמו בחירה מתבקשת. הוא הפך משחקן ספסל נחמד במינסוטה לחלק גדול מההצלחה של אטלנטה. נהיה סקורר, ההגנה שלו לא ירדה. קפיצה רצינית.
מידן בורוכוב: אני חושב שהמרוץ לא חם.
יש 4 מועמדים ראויים אבל יש מועמד אחד שהוא מעל כולם.
דני אבדיה איבד המון מניות מאז פגרת האולסטאר. הוא סיפק עונה מצויינת ויתנחם בבחירה לאולסטאר. ג׳יילן דורן הציג יופי של עונה והמיקום של דטרויט אמור לעזר לו.
ג׳יילן ג׳ונסון קצת מאחור אבל המועמד מס 1 כרגע ובפער זה ניקל אלכסנדר ווקר. השיפור שלו מאוד מרשים מ 9.4 נקודות למשחק ל 20.9, בנוסף הוא נותן אלמנט הגנתי משמעותי והכי חשוב, ההוקס ללא יאנג בדרך למקום 5 במזרח שהיה די קשוח העונה. זה מרשים יותר שהוא עשה את זה בעונה הראשונה שלו באטלנטה והפך לבורג משמעותי בקבוצה.
עמית מאיר: בואו נעשה את זה הכי קל ופשוט שאפשר.
שיפור של 7.1 נקודות למשחק מהעונה הקודמת. שיפור של 2.8 אסיסטים למשחק מהעונה הקודמת. הולך 3 פעמים יותר לעונשין מהעונה הקודמת (10 זריקות למשחק. שני בליגה בקטגוריה). מקום ראשון בליגה בחדירות למשחק, מקום ראשון בליגה באסיסטים מחדירות. מקום ראשון בליגה במהלכי סל ועבירה. אחד מ-3 שחקנים בלבד העונה שמספקים 24 נקודות ומעלה, למעלה מ-6 ריבאונדים ולמעלה מ-6 אסיסטים. האחרים הם יוקיץ' ולוקה. שחקן שליטרלי הוביל קבוצה על הגב שלו בעונה של סדרת פציעות נוראית. אין שחקן ברשימות של השחקן המשתפר שהיה השחקן המוביל בקבוצה שלו.
התואר חייב להיות של דני אבדיה!!
סטף קרי חזר, מה הסיכויים של הווריורס לצאת איתו מהפליי אין?
עמית מאיר: בשתי מילים. אין סיכוי.
וכמובן שזה לא יהיה באשמתו של קרי. הסגל לצידו לא יכול להתמודד עם הכישרון שיש לפניקס, פורטלנד והקליפרס. גולדן סטייט תחרותיים ונלחמים אבל הבדלי הרמות פשוט גדולים מדי. אם באטלר ומודי היו כשירים, הסיפור היה שונה. וגם דריימונד גרין בגרסתו הנוכחית כבר לא יכול להשפיע כמו בעבר.
יש חורים מובנים בסגל שהם יותר מדי רציניים ובלתי ניתנים לטיפול בשלב הזה של העונה. המחסור בסייז משמעותי בצבע יפגע בהם מול כל קבוצה. וגם אין להם סטופרים הגנתיים משמעותיים מול כוכבים. למשל ב-3 משחקים העונה, אבדיה קלע 26 נקודות בכל אחד מהמשחקים (ברביעי לא שיחק בגלל הפציעה).
ערן סורוקה: השאלה לא צריכה להיות רק על סטף; בזמן שהקבוצה ג'יעג'עה קשות, אחת מנקודות האור היתה דווקא קריסטפס פורזינגיס, שבשקט השתלב יפה בהתקפה של סטיב קר, בעוד גי סנטוס הברזילאי מפתח גם הוא יכולות התקפיות וביטחון עצמי. גולדן סטייט לא יכולה לעבור סיבוב בפלייאוף, אבל האם הסגל החדש לא יכול לייצר עוד שני לילות של קסם ולנצח בחוץ פעמיים כדי לתת לסטף לצאת עם טעם נחמד בפה מעונת הגיהנום הזו? כמו תמיד, אולי זה לא הכי חכם להמר נגד סטף.
רענן טאובר: לעולם אל תהמרו נגד סטף קרי במשחק נתון על כל הקופה, אבל בואו נהיה ריאליים. הווריורס מגיעים לפליי-אין כשהם תלויים בסטף בצורה כמעט נואשת. בגיל 38, הציפייה שהוא יסחוב את ההתקפה על הגב מול קבוצות צעירות ואתלטיות במערב היא בעייתית. הבעיה האמיתית של גולדן סטייט היא היעדר אופציה התקפית שנייה יציבה שאפשר לסמוך עליה במאני-טיים. הסיכוי שלהם לעבור קיים אך ורק בזכות הניסיון והווינריות של קרי, אבל בלי שהצוות המסייע יתעלה ויוריד ממנו את הלחץ, הדרך שלהם החוצה תהיה קצרה מאוד.
אריק גנות: עוברת על הווריורס עונה מסויטת, אבל הם קבוצה אחרת עם סטף. בשני המשחקים מאז החזרה שלו הם ניצחו את סקרמנטו והפסידו בנקודה ליוסטון החזקה. ב-41 המשחקים שבהם שיחק הם עם מאזן של 24-17, ואם הם היו מנצחים בקצב כזה כל העונה הם היו במקום השישי במערב.נכון, חלק מהמשחקים היו עם באטלר, אבל קשה לומר שהוא היה גדול גם לפני כשנפצע.
מכל זה נראה שניצחון בשני משחקים הוא משימה לא קלה, אבל לא בלתי אפשרית עבור הווריורס.כרגע הם צריכים לגבור על פורטלנד והסאנס, ששתין לא ממש משכנעות לאחרונה. הייתי נותן להם משהו כמו 25% סיכוי להצליח.
מידן בורוכוב: קארי חזר, גולדן סטייט נראית לא טוב.
הוא שיחק ב 2 משחקים עד כה ולא סיפק מספיק אינדיקציה לרמה שלו.
גולדן סטייט מנוסה, המדינה לא פשוטה לנצח פעמיים בחוץ בכדי לקבל תענוג בדמות סדרה מול OKC. אם יפגשו את פורטלנד אז יש להם סיכוי לנצל את חוסר הניסיון ולנצח במשחק בודד. מול הקליפרס או הסאנס בלי ביתיות זאת משימה קשה אבל לא בלתי אפשרית.
לגולדן סטייט ממש לא מגיע להיות בפלייאוף, הפלייאין פתח עבורם דלת. יהיה נחמד לראות את קארי בפלייאוף אבל העונה זה מרגיש ממש מיותר.
מה המשחק הכי טוב שראיתם העונה ולמה?
מידן בורוכוב: היו 2 משחקים שהייתי בוחר בהם מעל כולם.
הניצחון של OKC על דנבר 129-126 משלשה של SGA. מאבק בין שני המועמדים הבכירים לתואר ה MVP. שתיים משלוש הקבוצות הטובות בליגה סיפקו משחק מדהים ומרתק.
אולי כמו בשאר פרסי העונה, לאימפקט של החודש האחרון יש את ההשפעה הגדולה ביותר, הקרב בין וומבי ליוקיץ היה מופרע לחלוטין. הצגה לא נורמלית עם משחק שהלך להארכה כששני הכוכבים הגיעו במלא הדרם למשחק.
בטופ של הליגה, נראה שהמשחקים לא מאכזבים.
אני משער שזה הפרומו לפלייאוף לחצי גמר המערב (ספרס-דנבר) וגמר המערב (OKC -דנבר).
יש למה לצפות.
עמית מאיר: מודה שאני בבעיה. אני לא זוכר כל כך משחקים שהם לא של הקבוצה שלי. אז אני בוחר במשחק של פורטלנד. היו לנו כמה ניצחונות ענקיים. למעשה ניצחנו כל קבוצה במערב העונה. יש כמה ניצחונות מאד זכורים. דנבר בטורניר הגביע בתחילת העונה, סן אנטוניו עם הטריפל דאבל של אבדיה ביום הולדת שלו, הניצחון על הקליפרס בשבוע שעבר בין היתר.
אבל נראה לי שחייבים לציין את הניצחון על אוקייסי. בתחילת העונה הם נראו בלתי ניתנים לעצירה. ולמשך חודשיים, פורטלנד היו הקבוצה היחידה שניצחו אותם. קאמבק מפיגור 22 לניצחון ענק עם הצגה ענקית של אבדיה ברבע האחרון. עונה כיפית בסופו של דבר.
ערן סורוקה: הקרב האפי שקיבלנו במוצאי שבת האחרונה בין יוקיץ' ודנבר לבין וומבי וסן אנטוניו הוא אולי הבחירה הכי טרייה בזיכרון, אבל אני אלך דווקא ארבעה חודשים אחורה. עיר החטאים לאס וגאס, הת'נדר מגיעים במאזן 1-24 ולראשונה העונה בהרכב מלא. הספרס מחזירים את החייזר אחרי היעדרות של כמעט חודש. ויקטור משחק פחות מחצי מהדקות, אבל ההשפעה שלו על המשחק והדרך בה קיפל את כל התוכניות ההתקפיות של האלופה היו כל כך מרשימות, שבדיעבד יכול להיות שאת הערב ההוא נזכור כרגע הפריצה האמיתי של וומבניאמה לתודעה הציבורית כשחקן בליגה של הגדולים באמת. היריבות הזו צריכה להחזיק את הליגה שנים קדימה, והמשחק הזה היה רגע מכונן בתולדותיה.
רענן טאובר: למרות שקל ליפול ל-Recency bias עם המשחק האחרון בין הספרס לנאגטס, אני הולך על הקרב בתחילת מרץ בין דנבר לאוקלהומה סיטי. הדו-קרב בין יוקיץ' לשיי גילג'ס-אלכסנדר היה מהפנט. יוקיץ' נתן מאסטרקלאס התקפי, אבל היכולת של שיי בקלאץ' הייתה בלתי נתפסת. דנבר, בפיגור 8 שתי דקות לסיום, הוכיחה שאסור להספיד אותה לעולם וכפתה סיום צמוד. הפוזשן האחרון שהסתיים בשלשת ניצחון של שיי היה הדובדבן שבקצפת. בהתחשב בכך שגם המשחק הקודם ביניהן הגיע להארכה, זה קדימון מטורף לסדרה אפשרית בפלייאוף.
אריק גנות: דנבר נגד סאן אנטוניו ב-4.4.
מפגש בין אגדת כדורסל לאגדה בהתהוות. יוקיץ' בדרך הבטוחה להיות טופ 10 בכל הזמנים, והיה גדול באותו משחק. יכולת המסירה, הקליעה, הקלאץ'. הפייד אווי האייקוני.
מולו וומבי וההגנה החזקה של הספרס. בעיקרון, המשחק הזה לא שינה להם הרבה. בפועל, הם באו כדי לתת הצהרה, וכמעט הצליחו. המצ'אפ בין וומבי ליוקיץ', ובכלל הדרך שבה הספרס שומרים את יוקיץ', הולכים להיות סופר מעניינים בסדרה שכולם מחכים לה בחצי גמר המערב.
המתח, ההארכה. הכל צמוד. אפילו הקשיים של פוקס הוסיפו למשחק שאי אפשר לבקש יותר ממנו בעונה רגילה. יש מצב שהאוויר הדליל של דנבר השפיע גם.
דוק ריברס, מייק דאנטוני ואמארה סטודמאייר בהיכל התהילה, מה דעתכם?
אריק גנות: הבחירה באמארה מתבקשת מאין כמוה. אין שחקן שהגיע 6 פעמים לאולסטאר ו-5 פעמים לחמישיות הליגה ולא הגיע ל-HOF כשהגיע זמנו, ואמארה לא שונה. במבחן הקלאסי, "האם אפשר לספר את הסיפור בלעדיו?", הוא עומד בקלות. הסדרות בין פיניקס שלו לבין הספרס היו קלאסיות, גם אם הסתיימו במפח נפש.
גם דאנטוני לא נתון לויכוח. האיש המציא את התקפת "7 שניות או פחות" ואחראי במידה רבה לצורה שבה משחקים כדורסל כיום.
על דוק אפשר להתווכח. הוא אמנם ותיק מאוד, אבל ברקורד שלו אליפות אחת ואכזבות רבות. עדיין, יכול להיות שמגיע לו רק על אליפות ועל היותו מאמן בכיר בליגה זמן רב.
מידן בורוכוב: דעתי על דוק ריברס ידועה, הוא מאמן כושל כבר עשור וחצי, האליפות בבוסטון ומספר העונות שלו בליגה מספיק בכדי להיות חלק מההיכל. בשנים האחרונות יש זילות של ההיכל ולכן ריברס ראוי למרות הכל.
ד׳אנטוני נבחר בקטגוריה קצת בעייתית, אין לו הישגים משמעותיים שמצדיקים להיות HOF, לנצח אזכור לו את העונה שקיבל את הלייקרס ושחק את קובי עד שקרע את האכילס. אף פעם לא ראיתי בו משהו מיוחד כמאמן. משחק מהיר? תכניסו את פול ווסטהד.
אמארה סטודמאייר ראוי, לולא הפציעות הוא יכל לעשות קריירה מרשימה יותר.הוא גבולי ולא נו-בריינר. היו לו 5 עונות שהוא היה בטופ של הליגה (לא משהו ששון קמפ לא עשה)
עמית מאיר: אין לי בעיה עם המאמנים. דאנתוני הביא שיטה לליגה שלא ממש נראתה קודם. התקפת ה-7 שניות בניצוחו של סטיב נאש שינתה את הליגה ורואים את טביעת האצבע הזאת אצל לא מעט קבוצות.
עם ריברס זוכרים לא מעט את איבוד סדרות בהן הוביל 3-1 ואין ויכוח שהוא מיושן מדי למשחק של היום. אבל גם קשה להתעלם מזה שהוא היה מאמן מוערך בעשור ה-00 וכמובן לקח אליפות עם בוסטון ב-2008 עם הגנה מהטובות שראינו.
בנוגע לאמארה. די נדיר לראות שחקן בגובה הזה ולהיות כל כך אתלטי. אפשר (וזה יהיה די נכון) שהוא חייב המון לנאש אבל עדיין קשה להתעלם מכזאת אתלטיות.
ערן סורוקה: התשובה צריכה להתחלק לשלושה חלקים. דאנטוני? ללא ספק, וחבל שלא קרה כבר מזמן. הכדורסל ששיחק בפניקס שינה את הליגה כולה והוא אחראי כמעט יותר מכל אדם אחר על קצב המשחק המסחרר שאנחנו רואים היום. לאמארי ממש לא היתה קריירת היכל תהילה קלאסית, אבל אם כבר שתי צלעות המשולש האחרות של הסאנס (נאש ודאנטוני) נכנסות, אז שיהיה. דוק ריברס? בחירה מביכה. הבנאדם המשיך לקבל חוזים מכוח האינרציה למרות אפס קבלות על פני יותר מעשור וחצי. מהציטוט על הנכדים לפני המשחק נגד ברוקלין, נשמע שגם הוא יודע שזה כנראה היה החוזה האחרון. למה הוא לא צריך להיות שם? כמו שאמר מאמן מסוים: תסתכלו על הרזומה שלו.
רענן טאובר: כניסה מעורבת. דאנטוני ראוי לחלוטין, הוא שינה את ה-DNA של הליגה עם התקפת 7 שניות או פחות. אמארה ראוי, אם כי השיא שלו היה קצר יחסית בגלל פציעות. הוא צבר 5 בחירות אול-אן-בי-איי ב-9 העונות הראשונות שלו בסאנס אבל אחרי המעבר לניקס ומגיל 29 הוא כבר לא היה אותו שחקן אתלטי כמקודם. לגבי דוק ריברס, המספרים מראים תמונה בעייתית: ב-26 שנות קריירה הוא הגיע 21 פעמים לפלייאוף, אבל זכה רק באליפות אחת, ועוד הופעה בגמר ה-NBA ובגמר קונפרנס. אלו לא הצלחות מדהימות למאמן שקיבל סגלים סופר-מרשימים בבוסטון (עיקר ההצלחות), קליפרס (עיקר הכישלונות) והסיקסרס. יצא לו בצדק שם של מאמן שנוטה לקרוס ברגעי האמת.
שיקגו פיטרה את הפרונט אופיס שלה, מה הלאה בשבילם?
רענן טאובר: הגיע הזמן, הבינוניות השתלטה על היונייטד סנטר יותר מדי שנים. למזלו של הפרונט אופיס החדש, הם מגיעים למצב נוח כלכלית: החוזים של סיימונס, סקסטון וזאק קולינס מסתיימים, ותקציב המשכורות צונח מ-182 ל-91 מיליון דולר. מלבד ההארכה של גידי (25 מיליון) והחוזה הבעייתי של פטריק וויליאמס (18 מיליון), הדף די נקי. השאלה הגדולה לקיץ היא הכיוון: האם להשתמש בכסף הפנוי כדי לפתות כוכב חופשי (Free Agent) שיקצר תהליכים, או לנצל את החלל הריק כדי לפתח בסבלנות את הצעירים ולבנות בסיס בריא להמשך? אני לגמרי בעד האופציה השנייה.
אריק גנות: אחרי שנים רבות של דשדוש, שיקגו בבירור הולכת לבניה מחדש אגרסיבית. ההנהלה הקודמת כבר בנתה את הסגל לכך, כשהעבירה את קובי ווייט ושחררה את ווצ'ביץ'. פרט לחוזה הגרוע (אבל לא נורא) של פטריק וויליאמס, לבולס יש כרגע חוזים קטנים בלבד, ואת גידי ל-3 שנים ב-75 מיליון סבירים לגמרי.
הם הולכים להיות גורעים לפחות שנתיים ולקוות למזל בדראפט, אבל השאלה היותר מעניינת היא מה הם יעשו עם הקאפ ספייס שלהם. הם יכולים ללכת על שחקן טוב אבל סביר יותר להניח שהם יקחו חוזים גרועים שיגיעו עם בחירות, וינסו למקסם כשרון.
מידן בורוכוב: החלטה טובה של הבולס.
הם עשו בערך את כל מה שלא נכון לעשות ב 5 השנים האחרונות (מלבד הטריד שהביא את ג׳וש גידי)
הסגל של הקבוצה לא טוב.
יש אולי הערכה גדולה לבילי דונובן, הייתי מחליף אותו מבלי להסס.תחת דונבן הם עשו פלייאוף פעם אחת בלבד ב 6 שנים. זה לא מאזן שאתה מצפה לקבל ממאמן בעל שיעור קומה.
יש לבולס המון חוסרים ופחות נכסים. הם צריכים להחזיק אצבעות לפורטלנד שיכנסו לפלייאוף (לקבל את הבחירה ה 15 העונה ממש יעזור להם) ולבנות קבוצה חדשה לגמרי.
בשורה תחתונה, קרנישובאס היה כשלון עצום.
עמית מאיר: צריך לפתוח בועדת חקירה ממכלתית על איך אפשר לקחת מועדון מאד מוערך בליגה ולהפוך אותו לאחת הבדיחות הגדולות ביותר.
אז נעשה צעד נכון עם הפיטורים אבל השאלה היא האם הנזק שנעשה גדול מדי וכמה זמן יקח לתקן את מה שנעשה?
יש לשיקאגו שני שחקנים ראויים. גידי ובוזליס הם אחלה בסיס.
למזלם של הבולס, יש להם את בחירות הדראפט שלהם. בנוסף. אם פורטלנד יגיעו לפלייאוף העונה, הבחירה שלהם עוברת לשיקאגו. אז יש לשיקאגו פוטנציאל לשתי בחירות לוטרי בדראפט הקרוב שצפוי להיות עמוק וחזק במיוחד.
נראה שהבולס לא יהיו רלוונטיים בשנתיים הקרובות אבל אולי כמה מהלכים נכונים יכולים לשנות את העתיד.
ערן סורוקה: היום 2020 כבר נראית רחוקה – מי בכלל זוכר את הימים בהם בחודש מארס היינו סגורים בבית, מפחדים לצאת החוצה, אה, בעצם… אבל ארתוראס קרנישובאס מונה למנג'ר שיקאגו ברגע מאוד סמלי בתולדות המועדון: במקביל לשידור "הריקוד האחרון". אוהדי הבולס השתוקקו אז למישהו שיחזיר אותם לימי הזוהר, ולמנג'ר הליטאי היה סגל צעיר עם הרבה שחקנים מבטיחים, שחלקם פרצו קדימה… בדרך כלל זה לא קרה אצלו, כפי שיעידו אנשים כמו מארקנן. ליד ההגדרה של בינוניות במילון עוד ישימו את הקדנציה המשותפת שלו ושל מארק אברסלי. היורשים שלהם מקבלים סגל עם שני אולסטארס צעירים בפוטנציה – ג'וש גידי ומאטאס בוזליס – וסביבם אפשר לבנות קבוצה אתלטית וכיפית, רק שיכול להיות שתידרש עוד עונת ריבילדינג לפני שיהיה טוב יותר.
