פרס השחקן השישי הוא סוג של הוקרה לחלק שבמציאות, לא מוערך מספיק – הספסל. אף אחד היום לא רוצה לעלות מהספסל. כולם רוצים לעלות בחמישיה. עדיין, בלי ספסל, גם החמישיה הכי טובה בליגה לא תצליח להגיע רחוק. הספסל יכול לשנות משחקים, להוביל קאמבק או בריחה, להילחם. יש לא מעט ספסלים שהפכו ליחידה לוחמת עם גאווה משלה (ראו את הספסל של טורונטו), כשמצד שני יש ספסלים שהם יחידה של איש אחד (לו וויליאמס). בסופו של דבר הפרס הולך לסקוררים הכי גדולים, כיוון שאת השינוי האמיתי קשה מאוד למדוד בסטטיסטיקה. לעומת זאת כשלוקחים סקוררים כמו וויליאמס וגורדון, זה קופץ מהמסך, מהדף ומכל דבר אפשרי.

חשוב להזכיר את הקריטריון של הליגה לפרס: שחקן שעלה מהספסל, לפחות במחצית מהמשחקים ששיחק. אנחנו לא נתייחס פה לשחקנים שלא עומדים בתנאי הזה כמו טייריק אוונס (פתח 30 מ-46 המשחקים ששיחק) ואחרים. נתייחס אך ורק לאלה שעומדים בקריטריון.

ורגע לפני שמתחילים, ראויים לציון: מלקולם ברוגדון (לא מספיק משחקים), טריי ברק (לא מספיק משחקים ו-0 משחקי NBA – זה הניקס), קאריס לה-ורט (נתן כמה הצגות יפות בברוקלין, אבל זה ברוקלין), באדי הילד (אותה סיבה, רק סקרמנטו), ג'י ג'י בראה (כנ"ל, דאלאס), ג'רמי לאמב (כנ"ל, שארלוט), טרי רוז'ייר (כי את המשחקים הטובים שלו הוא נתן כשפתח בחמישיה במקום קיירי), נמניה בייליצה (המשחקים הטובים שלו היו כשבאטלר היה פצוע), ג'אמאל קרופורד (בגלל תום ת'יבודו), ויין אלינגטון (218 שלשות *לא סופי*, הכי הרבה אי פעם לשחקן ספסל), קלי אוברה ג'וניור (כי גם איתו לוושינגטון עדיין אין ספסל), טריי ליילס (זרח כשמילסאפ היה פצוע ואז נעלם), ג'רלד גרין (מעט מדי משחקים).

*כל המספרים נכונים ליום שבת.

כמעט נכנסו:

ניקולה מירוטיץ'

בשיקגו: פתח ב-3 מ-25 משחקים, 16.8 נקודות למשחק, 47.4% מהשדה, 42.9% לשלוש, 82.3% מהקו, 6.4 ריבאונדים, 1.2 איבודים.

בניו אורלינס: פתח ב-8 מ-27 משחקים. 13.6 נקודות למשחק, 40.7% מהשדה, 31.8% לשלוש, 79.2% מהקו. 7.7 ריבאונדים, איבוד.

אחרי שחטף נוקאאוט מפורטיס, מירוטיץ' פתח את העונה רק במשחק ה-24 שלה. מצד שני הוא פתח אותה כמו מלוע תותח והוביל את הבולס החלשים ל-7 נצחונות רצופים. אחרי זה העניינים נרגעו והבולס חזרו לטנקינג שלהם, אבל לרגעים מסויימים מירוטיץ' נראה כמו שחקן מוביל בליגה. המעבר לניו אורלינס הוריד כמעט את כל הפרמטרים, ואם היה ממשיך את העונה בבולס כנראה היה נכנס לחמישיה.

בובי פורטיס

פתח ב-3 מ-70 משחקים. 13.2 נקודות למשחק, 46.8% מהשדה, 36.3% לשלוש, 77.8% מהקו, 6.8 ריבאונדים, 1.3 איבודים.

מי שנתן את האגרוף, רשם עונה מרשימה משל עצמו. פורטיס הושעה ל-8 משחקים בתחילת העונה על ידי הנהלת שיקגו, אבל חזר ונכנס מייד לעניינים. המון דאבל-דאבל מהספסל, קליעה מצויינת והמון ריבאונדים. גם כשהתחרה עם מירוטיץ' על הדקות פורטיס שיחק מצויין, והעזיבה של מירוטיץ' רק פתחה לו את הדלת ליותר השפעה. חבל רק ששיקגו לא ממש ניסתה לנצח רוב העונה.

קלי אוליניק

פתח ב-22 מתוך 74 משחקים. 11.6 נקודות למשחק, 50% מהשדה, 38% לשלוש, 76.7% מהקו, 5.6 ריבאונדים, 2.7 אסיסטים, 1.9 איבודים.

עונה מצויינת של אוליניק, והסיבה העיקרית שאלינגטון לא נכנס לעשיריה. פשוט להיט היה מישהו חשוב יותר על הספסל. אוליניק הביא את כל הדברים שהביא בבוסטון ויותר: המון אגרסיביות (ויש שיגידו אלימות), מלחמה, וגם קליעה מצויינת מבחוץ, ריבאונד וניהול משחק. חסן וייטסייד מתלונן שהוא לא מקבל מספיק דקות בגלל הסמול-בול, אולי זה דווקא יותר בגלל היכולת המצויינת של קלי אוליניק. הסיבה העיקרית שאוליניק לא בחמישיה היא שהמשחקים הטובים שלו היו כשוייטסייד היה פצוע.

דויין וייד

בקליבלנד: פתח ב-3 מתוך 46 משחקים, 11.2 נקודות למשחק, 45.5% מהשדה, 32.9% לשלוש, 70.1% מהקו, 3.9 ריבאונדים, 3.5 אסיסטים, 2 איבודים.

במיאמי: 12.4 נקודות למשחק, 41.8% מהשדה, 23.7% לשלוש, 77.6% מהקו, 3.6 ריבאונדים, 3.2 אסיסטים, 2.2 איבודים.

ללא ספק השחקן עם הקריירה הכי מרשימה ברשימה. לאחר התחלת עונה רעה בקליבלנד, וייד ירד לספסל ומשם הוכיח שיש לו עוד המון מה לתרום בליגה. במהלך הריצה המצויינת של קליבלנד בחודש דצמבר הוא הוביל את הספסל שלה לריצות מצויינות. כשקליבלנד חזרה לסורה וייד קצת נעלם, ובסופו של דבר כנראה שהיה גורם שלילי בחדר ההלבשה, מה שבסופו של דבר החזיר אותו למיאמי. בהיט הוא לקח את ההובלה בדקות ההכרעה והזכיר איזה שחקן גדול היה.

ג'ורדן קלארקסון

בלייקרס: פתח ב-2 מ-53 משחקים, 14.5 נקודות למשחק, 44.8% מהשדה, 32.4% לשלוש, 79.5% מהקו, 2.2 ריבאונדים, 3 אסיסטים, 1.8 איבודים.

בקליבלנד: פתח ב-0 מ-24 משחקים, 12.9 נקודות, 45.8% מהשדה, 39.2% מהשלוש, 80.4% מהקו, 2.1 ריבאונדים, 1.7 אסיסטים, 1.2 איבודים.

סקורר מצויין מהספסל, וסביר להניח שהרבה אנשים יכניסו אותו לחמישיה שלהם. הסיבה שהוא בחוץ היא שההשפעה שלו על המשחק מוגבלת, גם בלייקרס וגם בקליבלנד. לאף אחד אין ספק שקלארקסון יודע לייצר נקודות, אבל זה בערך כל מה שהוא עושה. בניגוד לשחקנים שכן נכנסו לחמישיה, ההבדל הוא שהם דואגים שהרמה לא תרד, ואפילו תעלה כשהם על המגרש.

החמישיה שלי:

5. מרקו בלינלי

באטלנטה: פתח במשחק 1 מתוך 52, 11.4 נקודות למשחק, 41% מהשדה, 37.2% לשלוש, 92.7% מהקו, 1.9 ריבאונדים, 2 אסיסטים, איבוד.

בפילדלפיה: 13.3 נקודות, 50.8% מהשדה, 39.5% לשלוש, 87.2% מהקו, 1.6 ריבאונדים, 1.5 אסיסטים, 1.4 איבודים.

בילה את רוב העונה באטלנטה החלשה שם עשה נקודות לא חשובות. את המקום פה הוא מקבל על המעט ששיחק במדי פילדלפיה והשינוי שעשה בספסל שם. בלינלי מספק קליעה מצויינת מהספסל וכמו שניתן לראות קולע באחוזים מצויינים. הוא לא עושה הרבה יותר מזה, אבל גם לא נדרש. רדיק ובלינלי מספקים לא רק קליעה, גם ותק, נסיון ומנהיגות. אחלה איסוף של פילדפיה. אלמלא החצי הראשון באטלנטה, כנראה היה זוכה למקום גבוה יותר.

4. דומאנטס סאבוניס

פתח ב-19 מתוך 72 משחקים. 11.4 נקודות למשחק, 51.9% מהשדה, 36.4% לשלוש (אבל רק 0.5 שלשות למשחק) 73.9% מהקו, 7.7 ריבאונדים, 2 אסיסטים, 1.9 איבודים.

כולם מדברים על ויקטור אולדיפו, ועל העובדה שרק עבורו היה שווה לאינדיאנה לעשות את הטרייד עם אוקלהומה סיטי. עכשיו תוסיפו למשוואה את סאבוניס. כמו בני בגין וקו חמש, הוא לא יגיע לרמת אביו, ועדיין יש לו המון כדורסל מצויין לתת. הת'אנדר עשו ממנו סטרץ' 4, שם הוא התקשה לתפקד. קליעה לא הכי טובה (32% לשלוש), וליד סטיבן אדאמס וראסל ווסטברוק לא נותרו מספיק ריבאונדים (דיר באלאק היה גונב לראסל ריבאונד). באינדיאנה הוא שיחק בעיקר חמש. זורק הרבה פחות שלשות (רק חצי שלשה למשחק), ומחזיר אחוזי שדה משופרים, והרבה יותר ריבאונדים ונקודות, רק ב- 4 דקות יותר למשחק. 2 אסיסטים זה לא ארווידאס, אבל מספרים יפים לכל סנטר באשר הוא. גם סאבוניס כמו אחרים לפניו עשה את מירב הנזק שלו כשמיילס טרנר היה פצוע, אך בניגוד לאחרים המשיך לדפוק מספרים גם כשעלה מהספסל. מיילס טרנר נתן עונה פחות טובה ממה שציפו ממנו, סאבוניס עשה את העבודה ועזר לאולדיפו להביא את אינדיאנה לעונה מצויינת.

3. אריק גורדון

פתח ב-30 מתוך 68 משחקים, 18.2 נקודות למשחק, 43% מהשדה, 36.1% לשלוש, 80.9% מהקו, 2.5 ריבאונדים, 2.2 אסיסטים, 1.9 איבודים.

גורדון היה השחקן השישי בעונה שעברה, והמשיך גם העונה לקלוע בצורה מצויינת. הקלעי השלישי בטיבו ביוסטון כנראה יסיים שני בהצבעות, אבל מדורג אצלי שלישי מ-2 סיבות:

1. בעונה שעברה גורדון היה היוצר העיקרי מהספסל. העונה זה ירד גם בגלל העומק של יוסטון, וגם בגלל שפול או הארדן נשארים כשהוא עולה לשחק, מה שמוריד ממנו משמעותית את העומס.

2. העומק איפשר לדאנתוני לפתוח עם גורדון כשפול או הארדן החסירו משחקים, למרות שבדרך כלל שחקנים כמו גורדון ממשיכים לעלות מהספסל. לדאנתוני לא הייתה בעיה להעביר את גורדון לחמישיה והוא פתח מספר גבוה של משחקים יחסית לשחקן ספסל.

גורדון עדיין כח משמעותי מהספסל שכל קבוצה הייתה שמחה להחזיק.

2. פרד ון-וליט

74 משחקים מהספסל, 8.8 נקודות, 42.8% מהשדה, 41.5% לשלוש, 83.7% מהקו, 2.5 ריבאונדים, 3.2 אסיסטים, 0.9 איבודים.

הבעיה העיקרית של ון-וליט היא שהמספרים שלו לא קופצים מהנייר. לטורונטו יש את אחד הספסלים הטובים בליגה, ונראה שאף אחד לא ממש בולט מעל השאר. כולם טובים (רייט, סיאקם, מיילס, פרטל, ון-וליט). ועדיין משהו ב- ון-וליט הוא מעל כולם. אולי זה היעילות, אולי זה המנהיגות, אולי זה האלמוניות שזכה לה עד השנה. דרוזן כנראה ניסח את זה בצורה הכי טובה

יהאו טרחו ועשו על ון-וליט כתבה שלמה

ואוהדי טורונטו סומכים עליו הכי בעולם

גם סטטיסטיקות מוזרות כאלו לא מזיקות לשחקן:

בניגוד למי שיזכה בפרס, ון-וליט הוא שחקן ספסל אמיתי. רכז מחליף שספק אם מישהו ייתן לו לפתוח בליגה, אבל כולם ישמחו אם הוא יעלה מהספסל שלהם. לוחם אמיתי ששווה הרבה יותר מהכותרות להן הוא זוכה.

1. לו וויליאמס

פתח ב-19 מתוך 78 משחקים. 22.5 נקודות למשחק, 43.6% מהשדה, 35.7% לשלוש, 88.1% מהקו, 2.5 ריבאונדים, 5.3 אסיסטים, 1.1 חטיפות, 3 איבודים.

את העונה שעברה לו וויליאמס פתח בלייקרס, לפני שעבר ליוסטון, שם נאבק ראש בראש במי שזכה בסופו של דבר בפרס השחקן השישי – אריק גורדון. המעבר בקיץ לקליפרס הפך את לו לשחקן השישי של העונה עוד לפני שהחלה. בלי כריס פול ובלי ג'י ג'י רדיק, לו וויליאמס היה הגארד הבכיר של הקליפרס, למרות שפתח מהספסל. הוא היה הסקורר העיקרי, והאיש שסיים משחקים. וויליאמס היה שחקן חמישיה לכל דבר ועניין רק שלא פתח. כמה שחקני ספסל אתם מכירים שמובילים את הקבוצה שלהם בנקודות? שמחליטים את כל ההחלטות במשחקים צמודים? ברגעים מסויימים העונה וויליאמס היה הדבר היחיד שהחזיק את הקליפרס בתמונת הפלייאוף. בסופו של דבר זה לא הספיק, אבל קשה להאשים את וויליאמס. וויליאמס היה שחקן הספסל הבולט העונה, ולו רק בגלל שלא היה באמת שחקן ספסל. לו ימשיך להוביל את הקליפרס גם בעונה הבאה אחרי שסיכם על הארכת חוזה בסך 24 מליון דולר ל-3 עונות. היו לו לא מעט משחקים טובים ואפילו מצויינים העונה, הנה הכי טוב שבהם

וויליאמס כבר זכה בפרס בעבר, במדי טורונטו. כל הקריירה שלו הוא סומן כסקורר שיעלה מהספסל, לפחות הוא זוכה להערכה על עבודה שבוצעה היטב.

לסיכום

קשה לראות את הפרס הולך למישהו שהוא לא לו וויליאמס. לאורך תקופה מסויימת וויליאמס היה היחיד שהחזיק את הקליפרס בחיים. הוא היה השחקן הכי טוב שלהם. מצד שני כפי שמשתקף מהטור היו העונה המון שחקני ספסל משמעותיים, ואפשר לשחק בדירוג שלהם כראות עיניכם. אני ניסיתי להתעלם מסטטיסטיקות יבשות ולהסתכל קצת יותר על תפקידו המרכזי של שחקן הספסל – לשנות משחקים, להביא אינטנסיביות ומלחמה, ולא רק להסתכל על כמה קלע כל אחד. אני מנחש שאריק גורדון כנראה יהיה גבוה יותר בהצבעות, ופרד ון-וליט אולי ייעדר מהעשיריה. שחקני ספסל שאינם סקוררים כמו וויליאמס, גורדון, וקרופורד (לפני שפגש את ת'יבס) יתקשו לקבל קולות. אף אחד לא ממש רואה אותם משחקים. כשרואים את קליבלנד-טורונטו, רוצים לראות את לברון נגד דרוזן. כשקלדרון ו- ון-וליט עולים למגרש, זה זמן מצויין לעבור למשחק אחר. השנה לפחות היה שווה להישאר גם כש- ון-וליט על המגרש.