המדור השבועי עם השאלות הבוערות והפעם התכנסו: אריק גנות, דני אייזיקוביץ', אורן לוי, והאורחים שחר צ'יקוטאי מהעמוד 'הנד צ'יק' ועידן לוצקי מ'עושים NBA'
רשמים מהסדרה עד כה?
שחר צ'יקוטאי: איזו התחלה לסדרה. שתי הקבוצות מחפשות את היתרונות ומנצלות טעויות. רמה גבוהה מאוד של כדורסל. המהירות היא הפקטור עבור שתי הקבוצות. במשחק הראשון המהירות הייתה דווקא לרעת אינדיאנה שאיבדה בטירוף במחצית הראשונה, ואז במחצית השנייה הם חזרו לקצב וגם חזרו למשחק בזכות זה. מנגד, התאנדר פשוט מנצלים את היתרונות שלהם בצורה מצויינת, אך עם תלות גדולה מדי על שג"א. הגנות מצויינות, התקפות מפחידות, שחקני משנה שמתעלים, למי אכפת בכלל מרייטיינג, זאת אחלה בחלה של סדרה.
אורן לוי: כדורסל ברמה גבוהה. ממש מהגבוהות שראינו. שתי הקבוצות ממקסמות את האנרגיה ואת הכישרון שלהן. שימו לב שגם בדקות שקבוצה אחת חוזרת מפיגור, היריבה בדרך כלל לא משחקת רע. שאפו לשחקנים ולצוותי האימון. אחלה פיינלס. עוד נקודות רנדומליות. נמבהארד נראה פנטסטי על שיי עד שהוא לא. התנודות של מת׳ורין בין אולסאטר לבין שחקן שלא צריך להיות ברוטציה מפחידות אותי. סיאקם נותן סדרה רצינית ביותר, ומטפס אצלי בהיררכיה של שחקני הליגה הרבה מקומות.
אריק גנות: הרושם הכי ברור הוא שאינדיאנה היא קבוצה ממש, אבל ממש, טובה. קשה להבין איך רבים פספסו את זה, וניבאו לה הדחה בחצי גמר ובגמר המזרח, וסדרה חד צדדית בגמר הליגה.
זו אחת מקבוצות ההתקפה הכי טובות שראינו, באמת היסטורית. כולם קולעים, האליברטון מנהל משחק ברמה גבוהה, הספסל שלה מושלם – טופין עם הקליעה מבחוץ, מקונל עם השלשות, החטיפות וניהול המשחק, ומאת'ורין עם היכולת להתפוצץ התקפית במשחק נתון הם כל מה שאפשר לבקש מספסל, גם של אלופה.
הרושם הנוסף הוא שאוקייסי מתקשים לעמוד בקצב. למרות הרוטציה הרחבה והרגליים הצעירות, אינדיאנה רצה יותר מהר ויותר הרבה, והם לא מצליחים לשמר את האינטנסיביות ההגנתית.
דני אייזיקוביץ': זה לא נגמר עד שזה לא נגמר, ומי שהחליט לוותר על הסדרה הזו, מפספס את אחד המותחנים הטובים שהיו לנו בסדרות גמר בעשור האחרון.
באופן מפתיע, כל משחק שונה מאוד באופן שהוא מתפתח וגם המשחק הרביעי הפתיע כאשר הת'אנדר פיגרו בחלקים גדולים של המשחק והפעם דווקא הם נתנו רבע רביעי אדיר (31-17) שהוביל לניצחון.
בגלל ששתי הקבוצות עמוקות הן בינתיים מצליחות לעשות התאמות נהדרות.
בלי קשר לאיך הסדרה תסתיים חייבים לתת קרדיט אדיר לקרלייל ואינדיאנה שהגיעו כאנדרדוג מוחלט לסדרה והצליחו להוציא את הת'אנדר מהקצב שלהם כאשר בשני המשחקים האחרונים הם עושים עבודה נהדרת בהגנה.
עידן לוצקי: ת'אמת, היה לי חשש גדול לפני שהיא תהיה חד צדדית, אבל אנחנו מקבלים סדרת גמר מעולה שסוגרת פלייאוף היסטורי. אינדיאנה מצליחה ממשחק למשחק לצבור יותר בטחון ולתרגם את משחק ההתקפה המהיר שלה גם מול ההגנה המדהימה של הת'אנדר, וגם בעצמה לתת לספק משחק הגנה מעולה. אבל הדבר הכי גדול כאן הוא שחקני המשנה וההבנה בחשיבות של עומק ספסל (אההמ אההמ… ת'יבודו). העובדה שכל כך הרבה שחקנים לוקחים חלק פעיל במשחק ואי אפשר לדעת מי יתעלה בכל פעם ויעזור לכוכב של הקבוצה להוביל לנצחון – היא, מבחינתי, הדבר הכי מעניין ומסקרן לפני כל פתיחת משחק.
התאמות מאמנים בסדרה שתפסו את העין?
עידן לוצקי: מבחינת מארק דייגנולט, שמחתי שחזר להשתמש בצ'ט +הארטנשטיין כדי לחזק את ההגנה בצבע, ובנוסף, אני אוהב מאוד את ניהול הדקות שיי ג’ילג’ס־אלכסנדר – שיוצא למנוחה מוקדמת והתפוצצות ברבע האחרון. כשלא הצליח לעשות זאת (באשמת אינדיאנה), זה עלה לו בהפסדים. מנגד, ריק קרלייל מצא פתרון לנסות ולהאט את שיי, עם לחץ מעולה על כל המגרש של חברו לנבחרת קנדה, אנדרו נמבהארד. מה שעוזר להאט את קצב ההתקפה של הת'אנדר. אהבתי גם את איך שקרלייל הורה לספסל לתקוף שלשות פנויות ולהאיץ את קצב המשחק, כדי לנצל את העייפות של אוקלהומה, לקראת סוף משחק 3, מה שהוביל לנצחון של 49–18 בנקודות מהספסל.
שחר צ'יקוטאי: במשחק הראשון אחרי המחצית הראשונה הנוראית של הפייסרס, המאמן קרלייל דרש מהם להוריד קצב ומסירות יותר מדויקות תוך המשך האמנה בדרך. זה עבד לו בריצה המטורפת בסיום המשחק. במשחק השני דייגולנט ענה בעשיית לחץ על כל המגרש והתשת מובילי הכדור, זה עבד בצורה קיצונית וגם הזריקות של השחקנים המשלימים לא נכנסו לפייסרס. אז במשחק השלישי, שהיה הטוב ביותר בסדרה עד כה. הדרישה של קרליל הייתה להיות הרבה יותר אגרסיבים. זה עבד להם. הליברטון וסיאקם היו טובים מאוד וגם בהגנה נייסמית ונימארד נכנסו לעור של שג"א וג'יי-דאב. וטרנר הוציא את צ'ט מהצבע ופתח את הצבע לחדירות.
השחמט בעיצומו.
אורן לוי: ההתאמה של דגנולט מהמשחק הראשון – החמישייה הנמוכה, נראתה תגובתית מדי (לא ניסוח מושלם, כי היא באה לפני שקרה משהו להגיב אליו), ודאגנולט התחרט במשחק 4. קייסון וואלאס לא מצליח להעפיל עם האנרגיות שלו על מה שהארטנשטיין מסוגל לתת בצבע (בשני הצבעים…) ובתור האב התקפי מאזור קו העונשין. קרלייל מצדו הסכים סוף-סוף לוותר על שירותיו של בריאנט, ולתת לטופין יותר מקום בחמישיות נמוכות.
אריק גנות: דייגנולט ויתר על הרוטציה שעבדה לו כל הפלייאוף והוריד את הארטנשטיין לספסל. ההיגיון ברור – אם מיילס טרנר הולך להוציא את הארטנשטיין מהצבע, הוא מעדיף עוד שומר פרימטר חזק כמו קייסון וואלאס. אבל וואלאס מתקשה התקפית, ובלי הארטנשטיין הריבאונד לא כל כך עובד, כולל ריבאונד ההתקפה שמקשה על יציאה למתפרצות.
הפייסרס נתנו קפיצה הגנתית יפה בפלייאוף הזה, וזה נראה יותר כמו העלאת הילוך מאשר איזושהי התאמה מאוד חכמה. הם הצליחים לתרגם את הכושר הנפלא שלהם גם לרגליים זריזות בהגנה. אוקייסי התקשתה התקפית כל הפלייאוף, במיוחד ג'יידאב והולמגרן, והפייסרס מצליחים לגרום להם לשלם.
דני אייזיקוביץ': הת'אנדר כצפוי לוחצים את האליברטון במטרה להוציא לו את הכדור מהיד, אבל מבחינתי השימוש הנמוך בצ'ט והארטנשטיין היה טעות של דייגנולט.
למרות שהתוצאה 2-2, אני יותר מתרשם מההתאמות של קרלייל. נתחיל מההגנה:
אינדיאנה לוחצת על מגרש שלם, כתוצאה מזה הת'אנדר איבדו 19 כדורים במשחק 3 (5 מתוכם למקונול).
במשחק 4, הם גם הצליחו לכפות על הת'אנדר 3-16 מהשלוש.
בהתקפה, הת'אנדר גם אוהבים ללחוץ, והפייסרס שוברים את הלחץ על ידי מסירה (לרוב לסיאקם שנמצא קרוב לקו החצי) במקום על ידי כדרור. קשה לתאר את זה במילים, אבל הם נראים מוכנים ללחץ של הת'אנדר.
מה קבוצות אחרות עשויות להעתיק מהפייסרס והת'אנדר?
דני אייזיקוביץ': רוטציה ועומק.
שתי הקבוצות מסתמכות על סגל רחב של 8-9 שחקנים גם במהלך הפלייאוף. את משחק 2, הכריעו וויגינס וקארוסו מהספסל של הת'אנדר. את משחק 3 הכריעו מת'ורין ומקונול מהספסל של הפייסרס.
גם לאורך הפלייאוף ראינו איך העומק של הת'אנדר מאפשר להם להתיש את היריבות (ד"ש מיוקיץ') ובצד השני, ראינו איך הרוטציה של אינדיאנה אפשרה לה לשמור על קצב משחק גבוה מאוד מול הניקס שבסופו של דבר היה נדמה שפשוט נגמר להם האוויר.
זה שינוי מרענן, בטח אחרי שנים שתמיד דובר על קיצור הרוטציות בפלייאוף. הראשונה לאמץ את זה לדעתי תהיה דנבר שממש צריכה לחזק את הספסל.
עידן לוצקי: שתי הקבוצות מראות לליגה לשאר שאפשר לבנות קבוצה חזקה מהדראפט (או כמו במקרה של אינדיאנה, להביא חברים צעירים מאותו הדראפט) – ולא צריך תמיד לחרוג ולהגזים במס מותרות. ופיתוח צעירים בצורה סבלנית – שווה זהב. מבחינה הגנתית, אני מאוד מקווה שגם שאר קבוצות הליגה, וגם הקהל, נהנים לצפות בהגנות ורסטיליות ויביאו את זה לידי יישום בעונה הבאה.. שתי הקבוצות הראו שאפשר לנצח גם בלי בידודים של סופרסטאר – עם חוכמה, תנועה, עומק וסגנון ייחודי. השורה התחתונה? אם אתה בונה נכון, נותן אמון בצעירים ולא מפחד לצאת מהקופסה – אתה יכול להגיע עד הסוף, גם אם אתה מגיע משוק קטן.
שחר צ'יקוטאי: בתחום הניהול יתר הקבוצות יבינו שהם צריכים לבנות על סגל רחב של 10-12 שחקנים שיכולים לשחק. זה תלוי מאוד בתקרת שכר ולכן כוכבים יצטרכו לוותר על כסף כדי שהקבוצות שלהם יצליחו. כי שיטת 8 שחקנים לא הצליחה לבוסטון, ניקס ודנבר בפלייאוף הנוכחי. בתחום שיטת המשחק, אני מאמין שנראה יותר Quick hitters מצד הקבוצות. המהלכים המהירים שנותנים יתרון ונקודות קלות. אחד המהלכים המהירים הללו זה הפיסטול שגארד חוסם לגארד ואז מקבל שלשה פנויה. גם שיטת ההגנה הלוחצת תהיה אבן דרך בבנית קבוצה. ראינו את זה אצל כמה קבוצות צעירות בליגה. התופעה תלך ותתרחב.
אורן לוי: הגנה לוחצת ומהירות. מדובר בשתי הקבוצות הכי מתישות בליגה. יש בצורת המשחק הזו משהו שדורש מהכוכבים היריבים להיות בשיאם – אתה חייב להיות ענק מולם בכל משחק, אחרת הם ינצחו עם העומק והאנרגיה שלהם. יש כאן גם חיבור מקסימלי בין שני צידי המגרש. זה די מובן מאליו, אבל הקשר בין הגנה להתקפה לא תמיד בא מספיק לידי ביטוי בקבלת ההחלטות של ההנהלות וצוותי האימון, לדעתי לפחות. הת׳אנדר יכולים לשים שחקנים מוגבלים התקפית ליד שג״א, וההתקפה שלהם תקבל בוסט מהחטיפות והמתפרצות, והפייסרס יכולים להסתדר עם מגן מוגבל כמו האליברטון כי יש להגנה שלהם מספיק זמן להסתדר כשהיריבות אוספות את הכדור מהסל שלהן.
אריק גנות: את הנוסחה של הת'אנדר קשה להעתיק. הם פגעו בג'קפוט פעמיים באותו טרייד, כשהביאו שחקן שאמור היה להיות אולסטאר גבולי במקרה הטוב וקיבלו MVP בשג"א, ובבחירת דראפט לא מאוד גבוהה הרוויחו שחקן שעשה אול NBA בשנתו השלישי בוויליאמס. גם אין סיבה להתחיל לחפש שחקנים שמתקשים בקליעה מבחוץ בתקווה שיפתחו אחת.
אצל הפייסרס, לעומת זאת, ממש נראה שעלו על משהו. כמו שמהפכת השלשות הפכה קליעה לנתון הראשון שמסתכלים עליו, וההצלחה של קוואי ושחקנים דומים הפכה מוטת ידיים לשאלה שחורצת גורלות בדראפט, יכול להיות שנראה תזוזה לכיוון של שחקנים שיכולים לרוץ 48 דקות, ולספסל רחב על חשבון כוכבים בודדים.
קווין דוראנט על פי השמועות בדרך לספרס. טוב לכל הצדדים?
אריק גנות: השאלה הראשונה לגבי הספרס היא מה הטיימליין שלהם, והם בעצם ענו עליה כשהביאו את פוקס. אתה לא מחזיק שחקן כמו פוקס פלוס אולסטאר צעיר כמו וומבי כדי לעשות טנקינג ולצבור בחירות. דוראנט, אם יגיע, יהפוך את הספרס לקבוצת Win now מובהקת, וזה מהלך נכון מבחינתם כרגע.
הבעיה היא שחוץ משלושת אלה יש בקבוצה רק שני כשרונות צעירים, ושניהם על אותה עמדה ועם קשיים די דומים. כדי להתמודד על אליפות הם כנראה יצטרכו לוותר על אחד מהם בשביל כמה רול פליירס.
במקומם הייתי מחפש טרייד של קאסל על מרפי, ג'ונס וקסלר מיוטה, אולי עם עוד בחירת דראפט שעוברת.
דני אייזיקוביץ': אני רוצה לומר כן, מצד שני, דוראנט לא נחשב לווטרן שיודע לקדם את הדור הבא. כמו כן יש את שאלת המחיר, לספרס יש הזדמנות לבנות קבוצה שתרוץ ביחד 5 שנים עד שתאלץ לעשות פשרות כלכליות משמעותיות.
יש להם כרגע את הבחירה השניה, יש להם את קאסל וכמובן את וומבי. כבר היום יש סביבם סגל ווטרנים נהדר ומערכת משומנת. אני לא מחבב את החיבור בין דוראנט לספרס, הוא רחוק מאוד מרוח המועדון ואם יש משהו שלמדנו מ"הפרוסס" זה שיש חשיבות "לרוח המועדון".
מצד שני, קשה לומר לא לשחקן טופ 10 בליגה ולהזדמנות אמיתית לקחת אליפות כבר בעונה הקרובה.
עידן לוצקי: לא בטוח שיכול להגיד את זה. יש את היתרונות הברורים כמובן: מעבר של דוראנט יכול לתת לספרס סקורר אדיר שיוריד עומס מוומבניאמה ויקפיץ אותם לרמות חדשות כבר עכשיו, בלי לפגוע בתקרת השכר. דוראנט ירוויח משקט תעשייתי, שותף עם פוטנציאל היסטורי ואתגר חדש לקראת סיום הקריירה. אבל יש גם סיכון – כדי לצרף אותו, הספרס יצטרכו לוותר על שחקנים צעירים, ובהמשך לשאלה הקודמת ולהמלצות ממה שלמדנו מגמר 2025… זה עלול לפגוע בבנייה לטווח ארוך. יש כמובן את סימן השאלה המרחף לגבי הבריאות של דוראנט בגילו שאלה והכימיה – בטח תחת מאמן חדש אחרי 3 עשורים של פופוביץ'. נצטרך להמתין לחזרה של וומבי מהמקדש.
שחר צ'יקוטאי: השאלה הגדולה היא – מה התמורה. אם מדובר על בניית העתיד של הקבוצה (קאסל או הבחירה) לדעתי זאת תהיה טעות של הספרס. לעומת זאת אם מדובר על העברה תמורת קלדון ג'ונסון ודווין ואסל ובחירות עתידיות אז המחיר יהיה יותר סביל ויקפיץ את הספרס לעמדת אליפות בטווח המיידי. לא בטוח שזה התהליך הנכון עבור הספרס.
פיניקס צריכה לבנות מחדש, ולחפש נכסים ושחקנים שיכולים להתפתח. השניים שכתבתי למעלה יכולים להיות טובים גם בתור נכסים וגם בתור שחקני פיתוח. מבחינתם כל טרייד של דוראנט שמביא להם בחירות ושחקנים צעירים יכול להיות להם משמעותי. לא בטוח שהספרס הם הקבוצה הנכונה לעשות איתם את העסקה.
אורן לוי: לא משנה מה הדעה שלכםן על החבר, יהיה מאוד מעניין לראות את קיי.די מגיע לקבוצה חדשה, לכל הפחות. הציוות עם וומבי יהיה מרתק מכל-כך הרבה בחינות. הוא כמובן ישתלב נהדר בכל קבוצה, כי זה אחד מהסופר-פאוורס שלו. הוא הכוכב הכי מודולרי של זמננו. הוא יכול להיות על הכדור והוא יכול להתחיל בצד החלש. הוא יכול לשמור על 2.5 עמדות. הוא ספייסר עילאי, עם שחרור כדור שמסתכל לטבעת בגובה העיניים. והוא נולד במאה ה-19, כמה עוד נשאר לו לתת? אני מאוד סקרן לראות מי תחליט ללכת על זה.
עושה רושם שיאניס אדטוקומבו מאכזב 29 קבוצות ונשאר במילווקי. מה הלאה מבחינת הבאקס?
אורן לוי: אני בכלל לא בטוח שככה אני קורא את המפה, אבל הישארות במילווקי זו בהחלט אפשרות ריאלית. יאניס הוא בחור לויאלי בטירוף, והוא בחור תחרותי בטירוף. העיר הזאת (מילווקי) לא גדולה מספיק בשביל שני הערכים האלה. הוא יאלץ לבחור. וכולנו נחכה בסבלנות. הדינמיקה הזאת מוכרת — רק קבוצה אחת, אם לא אפס, מכל הקבוצות שירדפו אחריו, תקבל אותו, וכל השאר לא יזוזו מ״מ לפני שהן יוודאו שהן לא במירוץ. וככה כל השוק מרים ארמברקס ומייבש את קווין דוראט, שחקנים אחרים, ואותנו.
אריק גנות: יאניס שחקן טוב מכדי להיעלם לאיטו בקבוצה דועכת שהתקרה שלה היא סיבוב ראשון, אבל נראה שלשם זה הולך. למילווקי לא היתה קבוצה שעוברת סיבוב גם לפני הפציעה של לילארד; אחריה, היא במצב עגום.
אין לה אף שחקן צעיר ששווה משהו. היא לא שולטת בבחירות הדראפט של עצמה עד 2032. לילארד כנראה לא יחזור להיות שחקן טופ 50, בוודאי לא בעונה הקרובה. קוזמה נראה כמו טעות נוראית, וחוץ משניהם ויאניס אין להם שחקן אחד משמעותי עם חוזה מובטח, ויש מעט שחקנים שירצו בכלל לחתום שם.
הם ינסו אולי לשכנע את לופז ופורטיס להישאר, אולי לעקוץ איזה פרי אייג'נט. קשה לצאת מזה.
דני אייזיקוביץ': שאלה טובה. הקבוצה נבנתה נהדר בשנים הראשונות סביב יאניס ולאחר מכן במרדף להשאר רלוונטית איבדה את הראש. ליליארד לא התאים להם. הם איבדו את האופי ההגנתי הנהדר שהיה להם.
הפתרון צריך להיות לחזור ליסודות שעבדו נהדר, לא צריך לחפש עוד "דמיאן ליליארד" שישלים את יאניס לצמד סטארים. הם צריכים לבנות קבוצה צעירה שרצה המון, מאפשרת ליאניס לעזור באמצע ושומרת. יש להם כמה כלים שאפשר לשמר מהספסל (טרנט, פרינס) והם צריכים לכוון לעוד שחקנים דומים כמו אוצ'יוואה פרשס, או חצי מהסגל של טורונטו שיכול להיות רלוונטי.
אין להם הרבה מה לסחור בתמורה, אבל הכיוון צריך להיות לשם: לחזור למה שעבד.
עידן לוצקי: אם יאניס אכן נשאר במילווקי, לבאקס יש שתי משימות עיקריות: קודם כל, לחזק סביבו את הסגל – הם צריכים קלעים, שחקנים עם חכמת משחק, ולצאת "לדוג" בשוק השחקנים הזולים. הבאקס צריכים חיזוק בדמות שחקני 3&D צעירים ומבטיחים, בטח אחרי העזיבה של ברוק לופז. ושוב, אני חוזר לסדרת הגמר של העונה – שאני באמת מקווה שתשתפיע על עתיד הליגה וממליץ לבאקס לבנות זהות התקפית גם כשיאניס לא על המגרש – עם ספסל עמוק, רכז מחליף איכותי כדי למלא את מקומו של לילארד ושטף התקפי ברור.
שחר צ'יקוטאי: הבאקס צריכים להתחיל בחיפוש מאמן אחר. דוק ריברס הוכיח שהוא לא מאמן שיכול להגיע רחוק. ואם הבאקס רוצים לחזור לאזור האליפות הם צריכים לחפש מישהו שיכול לקחת אותם לשם. אולי מייק מאלון יצליח לקחת את הבאקס למקום הזה. השלב השני הוא לחפש שחקנים שיכולים להגיע ולפתוח את הצבע לטובת התנועה של יאניס . מוביל כדור ברמה גבוהה ושחקנים משלימים גם בהגנה וגם התקפה. החבורה הזקנה של הבאקס צריכה להתפרק. אולי ברוק לופז בסיין&טרייד בתמורה לקאמינגה .
