המדור השבועי עם השאלות הבוערות והפעם: אריק גנות, טל קינן, שגב ליעד, אריאל בנדר ומידן בורוכוב מ'פוסט אפ'. נציין רק שכל התשובות נכתבו לפני משחק 4
גולדן סטייט ובוסטון בקרב איתנים. מי תנצח? מהן המגמות העיקריות שראינו עד עכשיו ויקבעו?
מידן בורוכוב: כרגע במצב של 1-2 לטובת בוסטון הסיכויים לנצח את הסדרה עבורה גבוהים יותר משמעותית. המגמה בסדרה שאתה צריך לספק רבע רצחני אחד בשביל לגמור משחק. אין מובהקות ולכל משחק יש את הסיפור שלו. נראה שגולדן סטייט לא מסוגלת לשמור על קצב משחק אחיד על פני 48 דקות. נראה שה-3 של של בוסטון לא נופלת מהביג 3 המיתולוגי של גולדן סטייט. קליי לא יציב וגרין מתחת לרמתו בעיקר בהפסדים. נראה שהאנרגיות של בוסטון גבוהות יותר, סטיב קר צריך למצוא פתרון הגנתי לקליעה של בוסטון מבחוץ. מהצד השני יודוקה מגיב מצויין ומנהל את המשחקים בצורה טובה.
להמשך הסדרה – מי שתשלוט בצבע ובריבאונד תנצח.
טל קינן: וואו, אני רק מנסה לחשוב איך זה יגמר ואני מרגיש אבוד יותר מנמו. הכיוון שלי הוא ווריורס ב-7 ואסביר: על אף שההגנה של הסלטיקס מתמודדת מעולה עם משחק התנועה של הווריירס, ראינו שכאשר קרי משחק יותר פיק אנד רולים, זה מקשה מאוד על ההגנה של הסלטיקס. ראו את זה מצויין ברבע השלישי של משחק 3, כאשר קרי חיפש חסימות והנד אופים במקום לרוץ על חסימות. כל עוד הסלטיקס ימשיכו בדרופ, מצבם יהיה בכי רע. בנוסף הווריירס עדיין לא הפעילו את נשק יום הדין שהוא פיק אנד רול גבוה בין דריימונד לסטף. מרגיש לי שלקר יש עוד קלפים לשלוף וליודוקה אין.
אריאל בנדר: אני הולך עם הסלטיקס, יש להם רוטציה קצרה בהרבה משל הווריורס אבל כל חלק בפאזל המדהים הזה משלים את השני בצורה מדהימה, רצף של 7 שחקנים שיכולים לתת יום אדיר בשני צידי המגרש, היסטורי.
המגמות בסדרה הזו:
ראינו את הסלטיקס שולטים בריבאונדים, ניצול יעיל של יתרון הגובה שלהם בקו הקדמי.
הווריורס שולטים ברבע השלישי, ירידה בתוצאה מאוזנת במחצית כמו במשחק מספר 2 (52-50) תעמיד את בוסטון לרבע רביעי קשה.
השולט בצבע, מנצח במשחק. עד כה בסדרה מי שקלע יותר נקודות בצבע ניצח, אם הווריורס רוצים לנצח את הסדרה הם צריכים לעצור את החדירות של הסלטיקס.
שגב ליעד: בתור אוהד ברוקלין, אין לי תעדוף לאף קבוצה אבל עם זאת, אני מאמין שבוסטון תיקח ב6.
הנקודה העיקרית שגולדן סטייט צריכה לשים עליה דגש זה, סיומת המשחק. שני ההפסדים שלה מול בוסטון רק הבליטו את החולשה. עד הרבע האחרון, המשחק מאוד צמוד אך בסופו של דבר הם כושלים פעם אחר פעם ברבע האחרון.
סך נק׳ שלהם ברבע האחרון: 47
סך נק׳ של בוסטון ברבע האחרון: 87
בצד השני של המגרש יש את בוסטון והבעיות שלה. הבעיה הגדולה ביותר היא איבודי הכדור.
בוסטון במאזן של 4-12 כאשר הם מאבדים את הכדור יותר מ15 פעמים במשחק. כלומר, 75% סיכוי שהם יפסידו.
אריק גנות: קשה מאוד לדעת מי תנצח, שתי הקבוצות מסוגלות לנצח כל משחק, אף אחת מהן לא הפסידה שני משחקים רצופים בפלייאוף, בוסטון הגיעה פעמיים למשחק 7 בפלייאוף הנוכחי.
אבל כרגע נראה שהיתרון אצל בוסטון. הם קבוצה הגנתית מדהימה, ואולי היחידה בליגה שיכולה להעמיד הרכב בלי אף חור הגנתי שגולדן סטייט יכולה לנצל. ההתקפה שלהם מתפקדת בסך הכל, לא רק במשחק קליעה מצוין כמו הראשון. והווריורס לא כל כך מצליחים להגיע לרמת האינטנסיביות שלהם.
מפתח מרכזי להמשך יהיה התרומה ההתקפית של שחקני המשנה. כשסמארט והורפורד קולעים, קשה לעצור את בוסטון. כשגרין ופול קולעים, הווריורס מנצחים.
דריימונד גרין עם עברות קשות, ולא בפעם הראשונה בפלייאוף הזה. משחק קשוח או מלוכלך?
אריק גנות: המילה המתארת בצורה הכי טובה את מה שדריימונד גרין עושה המגרש היא disrespectful. אלה לא בהכרח עברות קשות כמו מה שקורה אחריהן – הוא שם רגליים על שחקנים כשהם נופלים, נתקע בהם בכוונה. וכמובן לא מפסיק להתלונן לשופטים, בצורה שהיתה שולחת כל שחקן אחר החוצה עם טכנית שניה, ועוד חצוף מספיק כדי להגיד שהוא הרוויח את זה.
אז לא הוא עשה הרבה בליגה, אבל הוא לא מעל המשחק והוא גם לא ממש עשה הרבה בשנים האחרונות, שבשתיים מהן החמיץ את הפלייאוף – לא מעט בגלל שלא הצליח להישאר על המגרש – ובסדרת הגמר יש לו כרגע אותו מספר של עברות ונקודות.
מידן בורוכוב: המשחק של גרין קשוח ואמוציונלי. הוא משחק על הגבול האפור שבין לגיטימי למסריח. הוא נענש עד כה בסדרה כשלא סיים 2 מתוך 3 משחקים בגלל 6 עבירות. גרין גאון תקשורת, הוא מנצל את המדיות החברתיות לבנות נרטיב בו הוא שחקן ההגנה הטוב בעולם והכל נעשה בשם המשחק. בפועל יש לא מעט אקטים פרחחים במשחק שלו, באופן אישי אני לא אוהב שהוא שולח רגליים כמעט בכל השתטחות על הפרקט. נראה שההרחקה שלו ב 2016 כבר עלתה לגולדן סטייט באליפות אחת. בזמנו זה נראה כמו התערבות מכוונות של הליגה לטובת לברון, במבט היסטורי נראה שאי אפשר להוציא את ה דריימונד מגרין.
טל קינן: מבחינתי התשובה איפשהו באמצע. קל להיטפל לגרין עקב הרקורד המרשים שלו בלכסח שחקנים, אבל צריך לנסות ולהכניס את המהלכים שלו לקונטקסט. אם שחקן אחר היה דוחף בחסימות, מישהו היה מתלונן על זה באותה רמה שמלינים על דריימונד? אם מישהו היה משתטח על הרצפה וזורק את הרגליים שלו על שחקנים, היו מבקרים אותו באותה המידה? אני חושב שלא. שלא תבינו אותי לא נכון, גרין הוא חמום מוח ידוע וגם בסדרה הזאת הוא הספיק לבצע כמה מהלכים הזויים (כגון הטכנית במשחק השני), אבל הוא נשפט לחומרה גם על המהלכים הלגיטימיים שלו.
נ.ב אני חושב שהוא הרוויח את הזכות שלא ישרקו לו לעיתים.
אריאל בנדר: דריימונד למרבה הצער, משחק מלוכלך ומשפיע לרעה על אוהדי הכדורסל הצעירים, החשיבות שלו לסדר התקין בהגנת הווריורס הוא אדיר אבל גרין עוסק בייצור תוכן לפודקאסטים שלו ולא לייצור נקודות לווריורס, כשהיה טוב הווריורס ניצחו אבל מאוד מדאיג שמישהו חושב שההתנהגות הבזויה של דריימונד תקדם מישהו, הגיע הזמן שהליגה תעמיד את השחקן הזה במקומו, תקנוס אותו ותרחיק אותו בעת הצורך, אין שום מקום לאלימות בכלל ובטח שלא במגרשי הספורט.
שגב ליעד: ללא ספק זה משחק מלוכלך אך גם גאוני. שחקן שמצליח לשחק כאילו שהוא בענף הפוטבול ובכל זאת להיות על המגרש במשך 36 דקות זה מטורף. אין ספק שהמשחק הקשוח של דריימונד תורם לגולדן סטייט. הוא מצליח להוציא את שחקני הקבוצה היריבה משווי משקל. אין שחקן היום בליגה אפילו הכי רגוע שיש, סטיבן אדאמס, שלא מציק לו הסגנון משחק של גרין.
סטף קרי עם פלייאוף וסדרה מצוינים, ולעומתו ג'ייסון טייטום עם עליות וירידות. כמה יכולת שיא של כל אחד מהם חיונית לקבוצה שלו ומה יאמר עליהם תואר FMVP?
שגב ליעד: יכולת שיא של קרי הרבה יותר חיונית לגולדן מאשר של טייטום לבוסטון. המשחק הראשון מוכיח את הנקודה שלי בצורה הטובה ביותר. טייטום לא הצליח לעמוד בקריטריונים של עצמו. אומנם 13 אס׳ אבל 12 נק׳ על 18% מהשדה. קרי לעומתו נתן ביצוע פנומנלי עם 34 נק׳ על 48% מהשדה ו 50% מהשלוש. עם זאת, גולדן הפסידה את המשחק פתיחה של הסדרה.
תואר FMVP בשביל סטף, יכניס אותו לוויכוח עשר השחקנים הגדולים בהיסטוריה.
עם טייטום הסיפור קצת מסובך. כרגע הוא מוגדר בטופ 10 שחקנים בליגה אבל האם התואר יכניס אותו לחמישית השחקנים הכי טובים? אז לדעתי לא אבל FMVP מאוד יתרום לרזומה שלו.
אריק גנות: קרי נותן סדרה מצוינת. ההגנה של בוסטון חונקת את כל האחרים, וקרי נאלץ לקחת את הקבוצה על הכתפיים ועושה את זה נהדר. אם גם הוא ירד קצת ביעילות ההתקפית, גולדן סטייט לא ינצחו.
טייטום, לעומתו, מתקשה בקליעה, כנראה לא מעט בגלל פציעת הכתף שהוא סוחב. הוא מצליח לפצות על כך בניהול משחק יוצא דופן, בטח עבור שחקן צעיר בסדרת גמר ראשונה. בוסטון יכולה לנצח גם כשהוא פחות טוב, ותלויה במידה רבה בתפוקה של היתר.
לקרי מגיע FMVP – חסרה לו ברזומה סדרת גמר באמת גדולה, וזו בהחלט יכולה להיות אחת. את טייטום התואר יסמן כ-MVP עתידי וכאבן פינה לשושלת מאוד רצינית.
מידן בורוכוב: קארי גדול מהחיים, כל כך מבאס שאין לו FMVP (זה לא תרם כלום ל״מורשת״ של איגי) היכולת של קארי בסדרה משובחת וזה עדיין לא מבטיח כלום. הכדורסל של 2022 לא מבטיח לך W כשהכוכב שלך בשיאו, אתה חייב את שחקני המשנה. באשר לטייטום, הוא לכאורה לא עקבי אבל אני מעדיף טייטום של 13 אסיסטים על טייטום של 44 נקודות. הערך שלו עצום והוא בסדר גמור עד כה.
ה FMVP לקארי יסגור לו מקום של טופ 10 היסטורי, טייטום עוד צעיר וזה יהיה סיפתח פנומנלי לקריירה שלו למרות שכרגע זה מגיע יותר לבראון.
אני מקווה שהקבוצות ימשיכו לשחק כמו שצריך ובראון/טייטום לא יתחילו לעשות חישובים של FMVP. זה יפגע בבוסטון.
טל קינן: על פניו נדמה שקרי חשוב יותר לווריירס מאשר טייטום לסלטיקס, בעיקר כי השיטה של הווריירס בנויה סביב סטף. בפועל אני חושב שטייטום לא פחות משמעותי לסלטיקס. טייטום מראה בפלייאוף הזה שהוא סקורר מעולה אך בנוסף הוא משפיע על המשחק מעבר לסקורינג. הוא יודע למצוא את החברים ולהפעיל אותם, קורא את המשחק טוב יותר, יודע לנצל בידודים מבלי לכפות את עצמו על המשחק וזאת בנוסף להגנה נהדרת. אין לסלטיקס תחליף קרוב לזה (גם לא בראון המצויין אך חסר היציבות). טייטום לעיתים נראה כמו השחקן הכי טוב בסדרה וזה משהו שאסור לזלזל בו.
FMVP לא מעיד כלום, שמישהו יטען שפירס טוב מגארנט.
אריאל בנדר: יכולת שיא של סטף חשובה הרבה יותר לקבוצתו מאשר יכולת שיא של טייטום, סטף זה שחקן שמחזיק את הווריורס על כתפיו. מוסר כדורים, קולע שלשות אדירות, יוצר חורים גדולים בהגנה, אין אף שחקן אחר בווריורס שיכול לשחק 70% כמו סטף, היחיד שמזכיר אותו בסגנון המשחק זה ג'ורדן פול שלא הגיע לסדרה. בניגוד לכך, ג'ייסון טייטום יכול להיות נון-פקטור ועדיין קבוצתו תהיה בעניינים כי יש שחקנים אחרים שיכולים להשלים את תפקידיו בניגוד לסטף.
בשביל סטף תואר MVP זו החזרת עטרה ליושנה.
בשביל טייטום זה רק תחילת הסיפור ..
ג'יילן בראון עם יעילות יוצאת דופן ברבעים רביעיים, כולל הכרעת משחק מספר אחד. מה דעתכם על כך וכמה הוא מפתח להצלחה של בוסטון?
אריאל בנדר: ג'יילין בראון הוא השחקן השני הטוב ביותר של הסלטיקס, הוא יוצר לעצמו, קולע סלים קשים מטווחים קשים, שחקן עם יכולת קליעה מדהימה, משחק Off-the-ball נפלא והכי חשוב מגיע בקלאץ', בראון ברבע הרביעי מוביל את הסלטיקס כי הוא השחקן שהכי הרבה ישנים עליו. לא רק הווריורס, גם העיתונות, זה שחקן לא מוערך שבצילו של פלייאוף גדול של הורפורד, גראנט וויליאמס, טיימלורד ואיך לא? הכוכב הענק טייטום, מאוד נשכח ועל הדרך גם מהסכמות ההגנתיות של סטיב קר.
ג'יילין הוא השחקן ההתקפי של הסלטיקס כשהם תקועים, בלעדיו אין מי שיחזיר אותם לבדו.
שגב ליעד: ג׳יילן בראון הוא לא רק מפתח עכשיוי להצלחת הקבוצה אלה גם מפתח להצלחה העתידית של בוסטון. צמד שני השחקנים, טייטום ובראון, קיבלו לא מעט ביקורת במהלך העונה הסדרה אך פלייאוף 21/22 הוכיח לכולם אחרת.
בראון הפגין יכולת הגנה מופלא וגם משחק התקפה מוצלח לאורך כל העונה ובמיוחד בסדרת הגמר.
רבעי הסיום במשחקי הגמר הראו לכולם את המשמעות העילאית שלו לקבוצה בכך שהוא נמצא בטופ 4 בכל נתון סטטיסטי ברבעים האחרונים.
אין ספק שאם הוא מצליח לעשות את כל זה בגיל 25 אז, הוא רק ימשיך להשתפר ולשפר את קבוצתו בעתיד.
אריק גנות: קרי נותן סדרה מצוינת. ההגנה של בוסטון חונקת את כל האחרים, וקרי נאלץ לקחת את הקבוצה על הכתפיים ועושה את זה נהדר. אם גם הוא ירד קצת ביעילות ההתקפית, גולדן סטייט לא ינצחו.
טייטום, לעומתו, מתקשה בקליעה, כנראה לא מעט בגלל פציעת הכתף שהוא סוחב. הוא מצליח לפצות על כך בניהול משחק יוצא דופן, בטח עבור שחקן צעיר בסדרת גמר ראשונה. בוסטון יכולה לנצח גם כשהוא פחות טוב, ותלויה במידה רבה בתפוקה של היתר.
לקרי מגיע FMVP – חסרה לו ברזומה סדרת גמר באמת גדולה, וזו בהחלט יכולה להיות אחת. את טייטום התואר יסמן כ-MVP עתידי וכאבן פינה לשושלת מאוד רצינית.
מידן בורוכוב: בראון של משחק 3 תפקד דווקא במחצית הראשונה.
בכללי נראה שלברון יש כושר גופני אדיר וחוסן מנטלי שמאפשר לו להראות פרש גם ברבעים האחרונים.
הוא מפתח מרכזי מאוד להצלחה של בוסטון ב 2 צידי המגרש, הוא יכול לשמור על כל שחקן בליגה כמעט בכל עמדה והיכולת ההתקפית שלו מצויינת. כרגע נראה שהוא השחקן מס 1 של בוסטון בסדרה.
הוא מפתח חשוב מאוד להצלחה של בוסטון מאחר והוא הסקורר ה 2 בטיבו שלה. בימים בהם טייטום לא מוצא את הטבעת, ללא בראון בוסטון תובס.
טל קינן: דווקא נדמה שבראון מתפוצץ ברבעים ראשונים חוץ מבמשחק הראשון 🤔. בראון הוא מפתח חשוב להצלחה של הסלטיקס. הבעיה היא שהוא לא יציב בעליל ולצד רבעים בהם הוא מתפוצץ (כגון הרבע הראשון של משחק 3 עם 17 נקודות 5 ריבאונדים ו-3 אסיסטים ב-6/9 מהשדה) הוא יכול להיעלם בשאר המשחק. מצד שני הוא תמיד מהווה איום, הוא שחקן שמסתדר מעולה גם ללא הכדור וכמובן, כמו כל הסלטיקס, הוא שומר נהדר. בשורה התחתונה בראון הוא הכוכב השני של הסלטיקס. תמיד עלו טענות כלפיו האם הוא מסוגל להיות מספר 2 ראוי. בסדרה הזאת הוא כרגע מראה, על אף חוסר היציבות, שהוא השחקן השלישי בטיבו בסדרה.
קווין סניידר פורש אחרי שמונה שנים ביוטה. איך אתם מסכמים את הקדנציה שלו ביוטה וכמה מהכישלון בעונה האחרונה ניתן לייחס לו?
טל קינן: בסה"כ בתקופת סניידר, יוטה הייתה קבוצה דומיננטית והרגיש שהשלם גדול על סך חלקיו, בעיקר בעונה הסדירה. אני לא יודע עד כמה הג'אז נכשלו חוץ מהעונה. בתכלס הם הפסידו לקבוצות עדיפות. אז נכון שהיה אפשר לנסות את גובר באיזורית ונכון שההתקפה הייתה שבלונית לעיתים, אך בסופו של יום אני מפיל את הכישלון העונה על חוסר כימיה וחשק (מה נשמע מיטשל) ועל העובדה שהקבוצה לא התחזקה מספיק. בסה"כ בתקופת סניידר, לג'אז הייתה גם התקפה וגם הגנה בטופ של הליגה. הוא זה שהפך את גובר לעוגן ההגנתי שהוא היום ובכללי צריך לתת לו קרדיט ולא לנטור לו רק את הפלייאוף האחרון.
אריאל בנדר: הקדנציה של סניידר בג'אז היא טובה, זה מאמן שקיבל קבוצה שהייתה רחוקה ממצבה כיום בליגה ובנה אותו מהדראפט, גורדון הייוורד עשה את הפריצה שלו בעונת 2015-16, רודי גובר בעונת 2016-17, דונובן מיטשל הוא גניבה מהדראפט, את התרבות הזו הביא ממאמנו הראשי לשעבר, פופ. קווין בנה בסיס טוב והשאיר סגל פלייאוף לכל מאמן שיגיע.
קווין סניידר עשה התאמות לא נכונות במהלך הפלייאוף וזה מאוד מאכזב אבל בכל זאת, הוא לא האשם העיקרי, דונובן מיטשל בפלייאוף עם אחוזי השדה הכי גרועים שלו (39.8%), זאניק בנה קבוצה מבוגרת ולא מתאימה סביב צמד הכוכבים, זו קבוצה פציעה, קשה לייחס את הכישלון לסניידר.
שגב ליעד: קווין סניידר מונה ב2014 לקבוצה מפורקת שהונהגה על ידי גורדון הייוורד. עם יכולת אימון טובה, הצליח להפוך את יוטה לקבוצת הגנה חזקה שעולה בקביעות לפלייאוף. אך הקושי של קווין נבע מחוסר רצון של שחקני על בליגה לבוא לשחק ביוטה. אפשר לסכם את ה8 עונות של קווין כהצלחה מוגבלת. שני ההישגים הכי מרשימים של סניידר היו הפיכת רודי גובר לשחקן הגנה אדיר ועונת 20/21 כשקבוצתו סיימה עם המאזן הטוב ביותר בליגה. עם זאת, הכישלון העונה היה גם באשמתו. קבוצת ההגנה שהייתה לאורך העונה הסדירה, נעלמה בפלייאוף. חוץ מרודי גובר, אף אחד לא הצליח לשמור על השחקנים הכי ממוצעים בליגה.
אריק גנות: סניידר עשה דברים מאוד יפים עם הג'אז בעונות הרגילות. הוא הצליח לגדל קבוצה מההלם של העזיבה של גורדון הייוורד דרך פיתוח של גובר לשחקן ההגנה הטוב בליגה, מיצ'ל מרוקי מבטיח לאולסטאר, שילב את אינגלס בצורה שקשה היה לצפות לה ויצר מאוסף די מוגבל של כשרון קבוצה שבשיאה היתה גם מובילה גם התקפית וגם הגנתית.
בפלייאוף זה פחות הצליח. יוטה לא הצליחה להגיע בתקופתו לגמר המערב, וספגה תבוסות מביכות שכללו ארבעה הפסדים רצופים מול הקליפרס והפסד במשחק שביעי לדנבר אחרי שכבר הובילו 3-1.
קשה להאשים אותו בהתפרקות של הקבוצה בסוף. הריב בין מיצ'ל לגובר והטרייד על אינגלס כנראה השפיעו יותר.
מידן בורוכוב: המערכת ביוטה הייתה מערכת כדורסל מאוד משומנת, חבל שהוא עזב אחרי 8 שנים ולא סיפק קדנציה סטייל ג׳רי סלואן האגדי.
יוטה הפכה לקבוצת טופ מערבית ואחת מקבוצות העונה הרגילה הטובות בנמצא. הכשלון היחסי בפליאוף גם כסיימו ראשונים בקונפרנס מעיב קצת על ההישגים שלו. העונה יוטה נראיתה מפורקת חברתית, קשה לי להאמין שמאמן אחר היה יוצא טוב מסיטואצית -גובר/דונובן
אני בדעה שסניידר הבין שהוא כבר לא יצליח להצמיח דשא ביוטה, ייתכן והוא לא רצה להיות מי שסוגר את גורלו של מיטשל במועדון והוא מעדיף להמתין לפרישה של פופוביץ כדי להשתלב בספרס.
