המדור השבועי בשיתוף פוסט אפ חוזר והפעם עם מעט מבט נוגה נוסטלגי, והצטרפו השבוע: מידן בורוכוב, סער ברעם, משה דוידוביץ', דרור האס והאורח המיוחד אורן לוי
איזה שחקן יכל להגיע הרבה יותר רחוק בקריירה לולא פציעה/פציעות?
אורן לוי: ברנדון רוי הוא שחקן שלא תמיד מוזכר כשאנחנו מעלים את השאלה הזו. היה משהו כל כך שליו ואפקטיבי במשחק שלו. הוא עשה דברים מיוחדים על הפרקט בזכות חוש נפלא למשחק. כקומבו-גארד שקצת הקדים את זמנו לדעתי, הוא היה האב התקפי מרשים בשל הגיוון שלו כיוצר, בשילוב עם קבלת ההחלטות הנהדרת שלו, ונתונים פיזיים טובים מאוד (למעט הנטייה הטרגית להפצע). הוא אחד הפספוסים הגדולים שלנו.
משה דוידוביץ': יש הרבה תשובות אפשריות לשאלה מי היה מגיע רחוק הרבה יותר ללא פציעות. מועמדים נהדרים יש למכביר – מאנפרני הארדווי ועד גרנט היל, מטרייסי מקרגיידי ועד יאו מינג, ואפילו לני ביאס ודראזן פטרוביץ (מוות זה נחשב פציעה? שואל בשביל חבר). אני דווקא בחרתי להתמקד בעשור הראשון של שנות האלפיים ובקבוצה ושמה פורטלנד. אחרי שנים נוראיות הם זכו בשני שחקני על – ברנדון רוי וגרג אודן – ושניהם נכנעו לפציעות קשות, מי ישר מההתחלה (אודן) ומי אחרי כמה שנים, ספורות מדי (ברנדון רוי.) איזה צמד הם יכלו להיות…
מידן בורוכוב: יש לא מעט קריירות שנקטעו בגלל פציעות, שחקנים כמו פני הארדווי, דרק רוז, גרנט היל וטי מאק עשו קריירות יפות, סיפקו לפחות עונת שיא אחת ופציעות מנעו מהם להגיע לשיאים יותר גבוהים בקריירה.
שחקן כמו גרג אודן ששיחק קריירה של 82 משחקים בלבד הוא דוגמא קלאסית לשחקן שיחשב כאחד הבאסטים הגדולים.
תמיד אפשר לשחק בנדמה לי ומה היה קורה אם, אני בתחושה שלא זכינו לראות כלום מאודן שהיה לו פוטנציאל להיות סנטר עצום. לחשוב שאותלו האנטר ששיחק איתו באוהיו סטייט עדין משחק.
אני בדעה שלולא הפציעות אודן היה HOF.
דרור האס: אני קצת ארמה (דברו עם העורך) ואלך על לארי בירד ששיחק 12 עונות בלבד שהספיקו לו כדי להיזכר כאחד הגדולים. נותר לתהות מה היה קורה לו לא נפצע בגב והיה משחק בריא בעונות האחרונות, וכמובן עונות נוספות. הדיון של אוהדי הרוקטס הזכיר לי את טרייסי מקגריידי – 8'6 עם 2'7 ווינגספאן, קולע טוב (פוטנציאל לא ממומש מעבר לקשת) ושומר מעולה. פרשנים מסוימים אמרו שיכל להיות ברמה של דוראנט, והייתי רוצה לראות את זה מתממש.
אם כבר אני מרמה אז לא בדיוק פציעה: לן ביאס, בנג'י ווילסון, רג'י לואיס ומניגולט. (לכו לראות 'הריבאונד' אם לא מכירים)
סער ברעם: האינסטינקט זה ללכת על האמריקאים הקלאסיים – גראנט היל, טרייסי מקגריידי, גרג אודן.
יש גם כאלה שהיו הולכים עם דרק רוז והוא היה הבחירה הראשונה שלי. כי עם כל כך הרבה מהלכים מסחררים, אינטנסיביות אדירה ותעוזה, ראינו ממנו את ה-100%.
זה יישמע מוזר אבל אני הולך עם יאו מינג. ללא הפציעות, היה מדובר על סנטר עם כמעט 83% עונשין קריירה, מגע רך כנוצה בקליעה ושליטה מדהימה בכדור ובתנועה.
הבעיה הגדולה שלו הייתה הפציעות וגוף כבד במיוחד. הוא השלים 3 עונות ראשונות כמעט-מלאות, והמשאלה שלי זה לראות את העונה הרביעית ממשיכה את עצמה לאורך כל הקריירה.
צו איסור פרסום, מה עומד מאחורי ההחלטה של חלק מהקבוצות לא לספר מי נדבק בקורונה?
סער ברעם: זה כל כך פשוט. מרצ'נדייז. בינינו, המחלה הזו היא שפעת עם יחסי ציבור. מי מת ממנה? מבוגרים ו'צעירים' עם מחלות קודמות, בעיקר נשימתיות.
הפאניקה נוצרת בגלל שהרבה אנשים לא קראו את האותיות הקטנות. מי ילך ויקנה חולצה של גובר אחרי מה שהוא עשה? כמעט אף אחד. פגיעה אנושה במותג שלו.
איזו חברת ספורט תיקח אותו כפרזנטור? אף אחת, במיוחד לא בתקופה הקרובה. מה יצא? נכון! השחקנים לא יוכלו להתפרנס, "לתרום מטוב ליבם" ולחזק את היח"צ של ה-NBA.
ההחלטה של הלייקרס לא לפרסם נובעת מפחד מירידה במכירות המרצ'נדייז של השחקנים המובילים – לברון ודיוויס. לפחות אחד מהם חולה אם לא שניהם.
אורן לוי: יש הרבה קבוצות וארגונים מחוץ לספורט שהגישה שלהם היא לא לנדב אינפורמציה רגישה אלא אם הם ממש מוכרחים. בזמן שזה יכול להיות קצת מציק בשביל צרכני תוכן אובססיביים שכמותנו – שלא לדבר על התקשורת עצמה שמנסה להביא לאור את המידע הזה – בסך הכל אפשר להבין את התנהלות מהסוג הזה. למה להם להכביד על השחקנים? מי שרוצה מתוודה מרצונו, ואז גם מקבל בוסט קטן על הכנות. לא ביג דיל בעיני.
משה דוידוביץ': מה שעומד מאחורי החלטה של חלק מהקבוצות לא לספר הוא מה שעומד מאחורי כל המשבר העולמי – אף אחד לא יודע איך להתנהג. פשוט כי מעולם זה לא קרה בעבר. סודיות רפואית מול הרצון לשתף, גם ככה אין ליגה, ואיש הישר בעיניו יעשה ויספר או לא יספר. אני אגב לא רואה בזה כל פסול – אין סכנה לציבור בלא לספר אז שכל אחד יעשה מה שהוא מבין, או יותר מדוייק – מה שהוא לא מבין.
מידן בורוכוב: אני ממש לא מבין את ההחלטה הזאת, בזמן שמנהגים כמו בוריס ג’ונסון והנסיך צ’ארלס לא מסתירים את עצם היותם חולים, יש קבוצות כמו פילי,הלייקרס והנטס שלא מפרסמות את שמות החולים.
אני מנסה לחשוב מה מניע את הקבוצות לא לפרסם את שמות הנדבקים וחושב שהסיבה היחידה היא לנסות למנוע המולה שלא לצורך, לאפשר לשחקן להחלים בשקט.
אני חושב שהיה ראוי לפרסם את שמות הנדבקים ולמנוע ספקולציות.
דרור האס: למי אכפת?! מי שרוצה שיספר מי שלא, לא. זה משנה משהו למישהו אם יודעים או לא שמישהו חולה? גם לא מבין אבל לא רואה בזה משהו מהותי.
זה כנראה יתברר מהר כי ברוב המקרים המחלה משאירה נזק בלתי הפיך לריאות (ברמה כזו או אחרת) ובמקרה של חידוש חוזה\מעבר קבוצה יהיו מי שיהיה להם מהותי לדעת אם נשארו השפעות.
מה הם 3 המשחקים שהכי עשו לך את זה העונה?
דרור האס: הראשון: בוסטון מנצחת את הלייקרס ב-32 הפרש. היה כזה כיף, הלייקרס התקשו מול ווינגס אתלטיים בשני צדי המגרש והספסל שלהם הפגין חולשות ושלח את הלייקרס לקצת חשיבה ותיקון דברים שאח"כ נראו לאו דווקא במשחק השני נגד בוסטון.
השניים האחרים הם שני המשחקים של בוסטון נגד הקליפרס. שניהם הסתיימו בהארכה, בשניהם שתי הקבוצות ממש התאמצו והייתה מעין אווירת פלייאוף.לגמרי מומלץ.
אפשר גם המשחקים של הלייקרס נגד דאלאס. תבחרו אחד מהם.
סער ברעם: לברון ג'יימס מראה ללוקה מי הבוס במפגש הראשון של המאבס מול הלייקרס. למרות שאין לי חיבה גדולה ללברון, לוקה צריך ללמוד כמה דברים כדי למצות את הפוטנציאל שלו.
הנה, אמרתי את זה. לברון הראה לו מה זה להיות המבוגר האחראי לאורך כל המשחק. ממליץ. עוד הופעה ענקית של ג'יימס.
- ג'ואל אמביד מראה שהוא היחיד שיכול ליאניס. שומר אותו על פחות מ-30% מהשדה, וקולע 31 עם 3 שלשות. משחק אדיר שמראה את הפוטנציאל של סדרה בין הסיקסרס לבאקס.
אגב, את התחזית של יאהו, שהסיקסרס אלופים, ראיתם?
- לילארד מנסה לנצח את המאבס, כמה פעמים (בחרו אחד) ולא מצליח. אנדרייטד.
אורן לוי: המשחק הראשון של דאלאס מול הלייקרס היה נהדר. לברון מול לוקה. טקס העברת הלפ… לא לא, הלפיד נשאר בינתיים. תבוא מחר. למילווקי וטורונטו היה משחק נהדר אחד שזכור לי. איפשהו בתחילת העונה היה שואו-דאון נהדר בין קיירי אירווינג לג'ה מוראנט שנגמר רק אחרי הארכה. האמת שראיתי יותר מדי משחקים בשביל לזכור. ועכשיו ביאסתם אותי. אני מקווה שאתה שמחים.
משה דוידוביץ': קלללללל
לייקרס קליפרס האחרון (לברון ודיוויס משתלטים בחזרה על ההגמוניה בעיר)
מילווקי פילי בחג המולד (פילי מראה מה היא יכולה להיות כשהכל מתחבר – כלומר כמעט אף פעם)
טורונטו דאלאס – כשטורונטו חזרה תוך 15 דקות מפיגור של מעל שלושים נקודות בקאמבק הכי מדהים שנראה מזה המון שנים.
מידן בורוכוב: אני בתחושה שמשחקי העונה הרגילה אנדרייטד ובענק, ההיסטוריה זוכרת בעיקר משחקי פלייאוף למרות שגם בעונה הרגילה יש פנינים
לייקרס- קליפרס המשחק השלישי. לברון מנצח את הקליפרס שנתנו ערב קליעה חלש. הלייקרס שניצחו יומיים קודם את מילווקי עם הצהרת כוונות רצינית.
לייקרס-פורטלנד הבלייזרס שהיו אמורים להיות תפאורה למשחק של הראשון של הלייקרס לאחר מותו של קובי. לילארד עם תוכניות משלו נתן הצגה ו-W לבלייזרס
משחק האולסטאר – משחק שעשה שינוי, יזכר לטובה בעיקר הזכות הרבע האחרון הנדיר,מלבד המחוות לקובי.
בעקבות הוראות הבידוד החדשות וההגבלה לפעילות ספורטיבית בזוגות – איזה דואל של אחד על אחד היית רוצה לראות? ומי ינצח לדעתך?
מידן בורוכוב: הייתי רוצה לראות משחק בין יאניס להארדן. זה יהיה עצום.
יש שם דם רע ול-2 השחקנים תהיה מוטביצית שיא לנצח.
הזדמנות מצויינת של יאניס להפגין את הסקילס שלו מול הארדן שיצא לו להתאמן בשמירה על גבוהים וחזקים ממנו בשבועות האחרונים.
לדעתי יאניס ינצח. הארדן יפתח טוב וברגע שהכדור יגיע לגריק פריק הוא ימצא את הדרך לשים את הכדור בטבעת.
דרור האס: דמיאן לילארד וקיירי אירווינג. לכאורה קיירי מספר 1 בליגה ב-1 על אחד, אבל אני לא בטוח שזה יהיה כזה חד צדדי במקרה הזה, ובכל מקרה בטוח נהנה.
אם מותר לי להיות בנאלי אז קוואי ולברון כחלק מהקרב על הטוב בליגה. ואני בספק אם יש מישהו שיכול לחזות מי ינצח בדו קרב הזה, (אם יש לכם תשבוה חד משמעית כנראה שלא צפיתם בכדורסל לאחרונה) ודווקא בגלל זה אני ממש רוצה שזה יקרה.
ודו קרב נוסף אבל כאן רוצה שזה יהיה על 2 סלים: ג'ה מוראנט ודיארון פוקס.
סער ברעם: דואל של 100 דקות של 1:1 בין יאניס לאמביד. הראשון אתלטי, זריז ושולט בכדור. השני אגרסיבי, חיה רעה, בשרני, כבד וחזק.
זו סדרה של מכות ביניהם. דם. יזע. דמעות. את כל זה אני רוצה לראות ביוטיוב. סוד קטן, 100 דקות של כדורסל לא יהיו שם.
מבחינתם זה כמו קרב על האליפות. נראה לי שגם אמביד ייפצע בדרך, שזה בכלל מינוס. טוב, אולי הוא יחזור בדיוק בזמן כדי לממש את התחזית ההזויה של יאהו.
אורן לוי: הייתי שמח לראות את קיירי נגד לילארד. יש מלא קומבינציות שהייתי נהנה מהן. אבל בתור צופה עם פטיש חריף לרכזים – תן לי את השליטה האבסולוטית של אירווינג בכדור ובגוף, מול היעילות השקטה והקליעה הפנומנלית של דיים. אם הייתי נשאל על זה בשנה שעברה בטח הייתי הולך על לילארד מול ווסטברוק, אבל אני חושב שכבר קיבלנו תשובה על זה. הייתי שמח לראות גם את אנתוני דיוויס מול יאניס אנטטוקומפו או קארל אנתוני טאונס, קוואי לנארד מול לברון, לוקה מול לברון/קוואי/פול ג'ורג', וגם לא הייתי מחליף ערוץ (או לינק) אם היה משחק בין ניקולה יוקיץ' לג'ואל אמביד.
משה דוידוביץ': משחקי אחד על אחד שהייתי רוצה לראות ומי לדעתי מנצח :
לברון נגד קוואי – לברון ינצח אם זה משחק קצר, קוואי אם זה משחק באורך בינוני (לברון יתעייף) ושוב לברון אם זה משחק ארוך (קוואי ינוח בסוף).
הארדן נגד יאניס – מאבק האמויפיס, סקיל נגד כח, קליעה נגד אתלטיות, חדירות לסל נגד חדירות לסל. הארדן לוקח את המשחק בגלל שיאניס ייצא בשש עבירות.
בארקלי נגד דריימונד גרין – שני שמנים איטיים שלא קולעים מרחוק – המשחק לא ייגמר לעולם.
מרץ המשוגע בוטל, ספר על משחק בלתי נשכח מהטורניר.
משה דוידוביץ': מרץ המשוגע בוטל וזה מעניין אותי עוד פחות מהאוטוביוגרפיה של חילי טרופר. מודה שמאז ימי נדב הנפלד ודורון שפר לא כל כל מעניין אותי לצפות במשחק האיטי והדל בכשרון הקרוי משחק מכללות. מעדיף לראות יורוליג או אנביאיי. מעדיף לראות סמוך על סול עונה חמש. מעדיף לראות מסיבות עיתונאים בלופ עם מנכל משרד הבריאות. שחררו אותי ממכללות – נראה קטעי יוטיוב לקראת הדראפט.
מידן בורוכוב: המשחק הכי גדול שיצא לי לראות בטורניר הוא משחק באליט8 1992.
המשחק הולך להארכה, דיוק בפיגור 1. 2 שניות לסיום אחרי סל ענק של וודס. 102-103 קנטקי.
טיים אאוט של ששבסקי, גרנט היל במסירה ארוכה על מגרש שלם ללייטנר (משחק עצום של 10-10 מהקו ו 10-10 מהשדה) שמוריד את הכדור לרצפה מסתובב ודופק ג׳אמפ מהטופ אוף דה קי וסוייש.
זה משחק איקוני שהיה לי המזל לצפות בו בשידור חי, אלו היו שנים שכדורסל המכללות היה פופלרי בישראל בעיקר בגלל הנפלד (90) ושפר (94-96) ששיחקו ביוקון.
דיוק אגב הביסה הפאב-פייב של מישגן בגמר.
דרור האס: הגמר שהיה אחד הנצפים אי פעם, שהפגיש את המשרת עם הדוכס. גמר 2010 כמובן, ולאו דווקא כי הוא הגמר שהכיר לעולם מאמן אלמוני בשם בראד סטיבנס. באטלר האנונימית שלא צפו לה כמעט הצלחה בטורניר הגיעה בהובלת שחקן אנונימי גורדון הייוורד מול החבורה של ששבסקי שכללה את צמד הכוכבים קייל סינגלר וג'ון שאייר (לבאטלר היה גם את שלווין מאק אגב כאלה שביקרו בארץ). באטלר הצליחה להישאר קרוב ומיני קאמבק בסיום בהובלת מאט הווארד והייוורד השאירה נקודה הפרש, בריאן זובק הלך לקו, קלע את הראשונה, החטיא בכוונה את השניה, הייוורד עם זריקה מהחצי ניסה ונכשל. העשירים והשבעים ניצחו את הפועלים האנדרדוג.
סער ברעם: אני רואה כל כך מעט מכללות, וכשאני רואה, בד"כ יוצא לי משחקים איטיים, לא מרגשים ודי מעפנים האמת.
המשחק היחידי שראיתי חלק גדול ממנו, בהמלצת חברים, הוא המשחק בין מישיגן סטייט לדיוק. המשחק בו דיוק, הפייבוריטים הברורים, הודחו.
דיוק הגיעו למשחק לא מרוכזים, בלשון המעטה. אחרי קאמבק שהביא אותם למצב של +9 ארבע וחצי דקות לפני סיום המחצית הראשונה, הם התחילו להתרשל שוב.
1:40 לסיום. ציון מעלה את דיוק ל-3 הפרש, ודקה לאחר מכן טעות פטאלית שלו בהחלטה ללכת אנדר בחסימה ודיוק מקבלת שלשה על הראש.
מהפיגור המינורי הזה (2) 34 שניות לסיום הם כבר לא חזרו והודחו.
אורן לוי: לא בדיוק חובב של הספורט הזה, אז אני לא בטוח כמה אני יכול לעזור. היה משחק שבו קולין סקסטון היה אחד משלושה שחקנים שנותרו לקבוצה שלו על הפרקט, ואפילו עזר לה לצמצמם את הפער במצב של 5-על-3. זה די מעניין, לא? ואם כבר ירדנו מהפסים, אתןם יכולותים לחזור לגמר ב-1993 עם כריס וובר והפאב-פייב, והטיים-אאוט שלא היה שם, או למשחק האליפות של דיוק שנה קודם לכן, עם הזריקה של כריסטיאן לייטנר אחרי מסירת אמן של גרנט "איפה היית בשאלה הראשונה" היל.
