המדור השבועי בשיתוף פוסט אפ, והפעם: מידן בורוכוב, יאיר זעפרני, אריק גנות, אריק זילבר ואורח מיוחד: שרון דוידוביץ'.
מי המרוויחות ומי המפסידות מהיעדר ביתיות וקהל?
אריק גנות: המרוויחות הן הקבוצות שאין להן אולם ביתי אוהד, והמפסידות הן אלה שיש להן.
הקבוצות הבולטות בביתיותן הן הלייקרס ואוקלהומה סיטי, הקבוצה הבולטת בחוסר ביתיות היא הקליפרס. מניח שזה יוסיף להם במאבק לאליפות.
מידן בורוכוב: הקבוצות עם יתרון הביתיות הן הניזוקות העיקריות. אתה עובד קשה בשביל לשחק משחק 7 בבית עם סבירות של 80 אחוז לנצח. קבוצות כמו מילווקי, טורונטו והלייקרס יאבדו את מה שעבדו עליו עונה שלמה.
בוסטון ויוסטון עשויות להיות המרוויחות הגדלות.
אריק זילבר: אין פה אף מרוויחה. המשחק הזה אמור להיות משוחק אל מול קהל. לשחק במגרש ריק זו חוויה לא טבעית לספורטאי. זוהי סיטואציה חריגה וקשה מאוד להכריע איך תשפיע על כל קבוצה, קשה להסתכל על מאזני ניצחונות בבית או בחוץ ולנסות לנתח מה תהיה ההשפעה על היכולת של הקבוצה. אבל אם כבר להיות יומרני אז אני אהמר נגד מיאמי, קבוצה שנמצאת במקום השלישי בליגה במאזן הבית שלה וגם בעלת גרעין שרובו מורכב משחקנים צעירים, כקבוצה שתפסיד מהמהלך ותעוף בסיבוב הראשון. קבוצה שיכולה להרוויח מזה זו פילדלפיה, אחת מקבוצות החוץ הרעות בליגה שכנראה הייתה משחקת את כל סדרותיה בלי יתרון ביתיות.
יאיר זעפרני: הביתיות בליגה בשנים האחרונות היא לא מה שהייתה פעם ותעיד על כך סדרת הגמר האחרונה בה חמישה מתוך שישה משחקים הסתיימו בניצחון של הקבוצה האורחת ולכן לא בהכרח יהיה אפקט משמעותי אבל זה בטח יוריד את המוטיבציה של לא מעט מהשחקנים להוכיח את עצמם וזו בהחלט פגיעה. האם שחקן כמו לברון יהיה חד כמו תמיד בלי הצגות לקהל? לא בטוח. ובכל זאת, הייתי מציין את הת'אנדר והראפטורס ככאלו שצריכות קהל ואת קוואי והקליפרס כמי שיסתדרו היטב גם בלי…
שרון דוידוביץ': רגע, צריך לכתוב עד 100 מילים? חבל, אפשר ב-10: מדורגות 1 עד 4 יפסידו מהיעדר ביתיות, מדורגות 5 עד 8 בפלייאוף ירוויחו. וברצינות – כולן מפסידות. כסף, עניין, מגרש ביתי. אי אפשר לקרוא למה שהולך להיות בחידוש הליגה, רווח – רק מזעור נזקים.
איך מפצים קבוצות עם מאזן טוב יותר על אבדן הביתיות?
שרון דוידוביץ': שהם יתחילו את המשחק במקום כדור ביניים… שמעו, לא יודע. אין מה לעשות כל כך. המיקום שלך לא יקנה לך יתרון ביתיות, אלא רק מפגש עם מדורגת נמוכה יותר ובתקווה לקבוצה חלשה יותר. אם רוצים לקחת דוגמאות מהליגה הדנית בכדורגל – אז אפשר שבמשחקי "הבית" של המדורגות הבכירות, יהיו להן יותר אוהדים בזום שימוקמו ביציע. יותר מזה? אין לי מחשבה.
אריק גנות: לא ברור שהמשחקים יהיו מול אפס קהל בכלל. יכול להיות שיתנו לבני המשפחה ולצוות של הקבוצה "המארחת" להיכנס ובכך יתנו לפחות אווירה כלשהי של עידוד.
מעבר לכך קשה לראות דרך הגיונית לפצות. זו תהיה עונה מוזרה, ואובדן האפשרות לביתיות אמיתי הוא חלק מהמוזרות הזו. בעתיד נדע אם מסמנים עליה כוכבית בראייה היסטורית.
מידן בורוכוב: שאלה קשה. עקרונית הפלוס בסיבובים הראשונים הוא לקבל יריבה נחותה יותר. אם רוצים לתת יתרון כלשהוא אולי כדאי לתת לקבוצת עם יתרון ביתיות פלוס של כמה נקודות בהתאם למיקום:
+4 במשחקים 3 4 ו 6 לקבוצה במקום ה 1
+3 לקבוצה במקום ה 2
+ 2 לקבוצה במקום ה 3
+ 1 לקבוצה במקום ה 5
אריק זילבר: אני לא חושב שיש דרך אמיתית לפצות קבוצות על אובדן הביתיות, מה שכן אפשר לעשות כדי לתגמל את הקבוצות שסיימו עם המאזנים היותר טובים טיפה יותר, הוא רעיון שלגמרי עומד על הפרק של ביטול הקונפרנסים ומעבר לסדרות מבוססות מיקום על סמך מאזן בלבד. כלומר, הקבוצה עם המאזן הראשון בטיבו תתמודד מול הקבוצה עם המאזן ה-16 בטיבו ללא קשר למיקום הגיאוגרפי שלה וכן הלאה… הייתי מציע תוספת אפילו יותר קיצונית, שבכל סיבוב המאץ' אפים יקבעו לפי המאזן כך שבכל שלב תהיה לו משמעות וכך קבוצה עם מאזן פחות טוב שתעבור קבוצה עם מאזן יותר טוב לא תרוויח בצורה קיצונית.
יאיר זעפרני: שאלה טובה. זה נראה על פניו כמעגל שאי אפשר לרבע וצריך הרבה יצירתיות. הרעיון של ליצור פליאןף עם הבדלי רמות משמעותיים, זאת אומרת עם יותר קבוצות (ואז יותר קבוצות חלשות) זה סוג של פתרון כמו גם לדרג את הכניסה לפליאוף לפי מאזנים ולא לפי מאזני מערב-מזרח, יכולים להוות פתרון אבל בסוף אולי הפתרון האולטימטיבי זה שהקבוצות עם הביתיות בתיאוריה יצטרכו להוכיח את עצמן על הפרקט…
מבין האופציות המוצעות: פלייאוף בלבד\פלייאוף פלוס\כל 30 הקבוצות ל-72\76 משחקים מה ההעדפה שלך?
יאיר זעפרני: בימים האחרונים נרקם רעיון לעשות איזה מונדיאל NBA ואני חייב להגיד שאני ממש אוהב את הרעיון. למה למען השם להחזיר את הניקס לשחק? עד שלתושבי ניו יורק יש יתרון אחד בקורונה אז לקחת להם אותו?! 24 קבוצות תחרותיות בשיטה שתברור את הבר מהתבן בסיבוב הראשון ותשאיר אותנו עם 16 הטובות ביותר (או אפילו 8) בסוף לפליאוף קלאסי זו השיטה המועדפת עליי.
שרון דוידוביץ': אני חושב שכל הקבוצות צריכות להשלים 76 משחקים, ואז לבצע שני פלייאופים: 15 עד 22 כדי לקבוע את העולות לפלייאוף האמיתי. 23 עד 30 – בואו נעשה פלייאוף שהמנצחת בו תזכה לבחירת דראפט גבוהה יותר. ואז, בשנים הבאות, לקחת את הרעיון הזה ולהשתמש בו קבוע, במשהו שיכול למנוע טנקינג. לאחר מכן, פלייאוף 'רגיל' בין מדורגות 1 עד 16, בלי מזרח ומערב.
אריק גנות: כאוהד כדורסל הייתי רוצה לראות טורניר בין כל הקבוצות שנמצאו בעמדה לפלייאוף. מצד אחד המשך העונה הרגילה בעיקר מעיק, ומצד שני לא הוגן לסנן קבוצות שלא היו במיקום לפלייאוף אבל עברו את החלק הקשה בלו"ז שלהן ואולי היו מגיעות – בפרט הפליקנס.
כשחקן פנטזי הייתי רוצה לראות את המשך העונה הרגילה ככל שניתן, כאשר 76 משחקים בהחלט יכולים להביא לסיום הגיוני של עונות הפנטזי. זו לא פרספקטיבה שולית – יש כנראה מספר דו ספרתי של מיליוני שחקני פנטזי NBA בצפון אמריקה בלבד.
מידן בורוכוב: העדכון האחרון מדבר על חזרה ב 31 ליולי. אני לא חושב שעונה מקוצרת זה פתרון הוגן לקבוצות במקומות 9-12 במערב בגלל הקושי לסגור את הפער. הייתי מעדיף על שיטה שתיתן סיכוי הוגן. לחזור באופן מיידי לפלייאוף יהיה לרעת המובילות, לא רק שאיבדו את יתרון הביתיות תהיה חזרה למשחק ללא יכולת לרוץ קצת לפני שמתחילים לשחק.
76 משחקים בלית ברירה היא האופציה הכי הוגנת.
אריק זילבר: אני חושב שהערך הספורטיבי של העונה כבר נפגע, אז הדבר האחרון שצריך עכשיו הוא משחקים חסרי משמעות. אין סיבה הגיונית להחזיר קבוצות שלא יכולות להגיע לפלייאוף. אני הולך בקלות עם הרעיון של טורניר עבור הקבוצות שמתחרות על המקומות האחרונים בפלייאוף ואז החלת פלייאוף בין כל 16 הקבוצות בלי חלוקה לקונפרנסים. אם הכוח היה בידי, לא הייתי עושה אפילו טורניר אלא סדרות פלייאוף מקדימות. הייתי נותן ל-13 הקבוצות עם מאזן חיובי את הכרטיס לפלייאוף ול-6 הקבוצות אחריהם להתחרות בסדרה על פי המאזנים. המנצחת עולה. ככה היינו מרוויחים עוד קצת כדורסל תחרותי וסדרות מעניינות כשהמנצחת עולה לפלייאוף והמיקום שלה נקבע לפי המאזן.
תקרת השכר הולכת לרדת משמעותית, וקבוצות שמשתדלות להישאר מתחת לתקרה ימצאו עצמן מעל שלא באשמתן, איך פותרים את זה או איך מפצים אם בכלל?
אריק זילבר: קשה להגיד עד כמה תקרת השכר הולכת לרדת, אבל בכל מקרה, בין אם הירידה אמורה להיות משמעותית או יותר קלה, אני הייתי חושב על רעיון של הורדה מתונה של התקרה, עם חריגה מהחישוב האחוזי למול הרווחים ואיזון שלה בשנה העוקבת או השנים העוקבות. אם ההנחה היא שנמצא דרך להתמודד עם הנגיף בשלב זה או אחר, הנחה הגיונית היא שהליגה תחזור להיקף העבודה הקודם וכך גם הרווחים, אז סוג כזה של "הלוואה" נשמע לי כמו רעיון הגיוני. אפשר אולי להוריד את תקרת המשכורות אבל להשאיר את תקרת המס גבוהה. לא יודע אם זה ישים אבל אם כן אני חושב שזה פתרון סביר.
יאיר זעפרני: אני חושב שהפיתרון המתבקש על אף שהוא קשה זה להחזיר את השוק לשפיות. ביננו, בשנים האחרונות שולמו סכומים מיותרים והזויים ללא מעט שחקנים ואיזשהו חזרה לנורמליות יכולה להיות טובה והגיונית. קיצוץ רוחבי של 25% במשכורות השחקנים לללא הבדל דת, גזע ומין + לתת הזדמנות לקבוצות להיפטר מחוזים הזויים או שהם לא ירשמו בתקרת השכר יעשו את העבודה.
זה אכזרי, אבל זה עדיף לדעתי על כלל האפשרויות האחרות.
שרון דוידוביץ': אני לא חושב שיש הרבה מה לעשות. כמו שהמציאות הכתיבה עלייה אדירה בשנים האחרונות בתקרת השכר ובחוזי השחקנים, כך המציאות מכתיבה, כנראה, סיטואציה חדשה. כולן יצטרכו לחיות על פיה.
אריק גנות: תצטרך להיות איזושהי התחשבנות בין השחקנים ובין הליגה בצורה שתקטין גם את החוזים החתומים. בסופו של דבר ההכנסות הולכות לקטון מאוד, ומישהו יצטרך להרוויח פחות. אם השחקנים יתעקשו על שימור החוזים הקיימים תיווצר תופעה של "דור א'" ו-"דור ב'", כאשר שחקנים שחתמו לפני 2020 ירוויחו המון אבל שחקנים שחותמים אחר כך ירוויחו הרבה פחות ויתקשו למצוא חוזים רציניים בליגה בכלל.
בעיני הדרך הטובה ביותר היא שהחוזים יקטנו לפי הקיטון בהכנסת של הליגה, כך שהבאלאנס באחוזים בין השחקנים לבין הקבוצות יישמר.
מידן בורוכוב: אולי כדאי לעשות או לחשוב על דרך של תקרת שכר מדורגת. אם קבוצה לא תשנה את שכר השחקנים שהיא משלמת היא לא צריכה להענש. אם קבוצה תציע חוזים ותנסה להתחזק היא צריכה לשלם את המחיר.
בכל מקרה שחקנים על חוזי מקס יקבלו חוזים רזים, ואולי יהמרו על חוזים קצרים יותר.
מה הזכרון הבולט שלך מג'רי סלואן?
מידן בורוכוב: ג׳רי סלואן מאמן ענק ואישיות גדולה.
אחד הרגעים שזכורים לי ממנו קשור לריקי דיווס שניסה להשלים טריפל דאבל מול הג׳אז. הוא היה עם 9 ריבאונדים וזרק לסל של עצמו על מנת לקחת את הריבאונד.ג׳רי סלואן השתולל עליו. זה מראה על האהבה שלו למשחק ועל הרצינות. הוא לא ייתן לאף פרחח לעשות צחוק מהמשחק שכה אהב.
סלואן היה אחד המאמנים הכי טובים בכל הזמנים, 2 גמרים רצופים עם קבוצה מוגבלת כמו הג׳אז ו 17 עונות פלייאוף רצופות.
אריק זילבר: בתוך המונוכרומטיות של יוטה סלואן בלט בתור בן אדם ומנהיג מלא תשוקה, שלא פחד להתעמת עם שחקני היריבה או עם שופטים, אבל כשמדברים עליו אין מנוס מלדבר על יוטה של 1998. זאת קבוצה ששיחקו בה מלון בן 34, סטוקטון בן 35, הורנסק בן 34 ובריון ראסל. השחקנים האחרים היו חבורה חסרת כישרון שרובה נפלט מהליגה אחרי קריירות קצרות ומאוד לא מרשימות. זה היה פלייאוף מופלא של קבוצה שחסרה עומק וכישרון, אבל אחת שהייתה מאומנת וממושמעת עם טביעת יד ברורה של מאמן, שנתנה סוויפ אדיר ונשכח ללייקרס של שאקיל לפני שנכנעה לקבוצה שהכניעה את כולן בשנות ה-90.
יאיר זעפרני: קשה לי להעלות זיכרון אחד מסלואן אבל אולי זה בדיוק הסיפור של המאמן הנהדר הזה. הוא לא היה איש של רגע אחד, איש של שיא או של סדרה או משחק בודדים אלא איש של רצף איש של המשכיות, איש של שני עשורים בפליאוף, של עבודה סיזיפית. של שוב ושוב לגלגל את האבן על ראש ההר ולעולם לא להתייאש. לא עושים דרכים כה ארוכות היום, לא עושים עוד אנשים כאלה היום ואת הזכרון של איש כל-כך מיוחד שהוציא כל-כך הרבה מכל-כל מעט לא אשכח.
שרון דוידוביץ': שני זכרונות:
1. משחק מספר 6 בגמר המערב. ג'ון סטוקטון קולע "מעל" בארקלי ושולח את יוטה לראשונה לגמר המערב. לראות את סלואן, המאופק, הקשוח, העצבני, רץ, מרים ידיים והולך לחגוג עם הקבוצה, זו הסיטואציה כי דומה שזכורה לי לחגיגה המפורסמת של ג'ים ואלוונו בצפון קרוליינה סטייט 1983.
2. דרון וויליאמס. הסוף. הפנים במשחק האחרון כשדרון וויליאמס עושה לו סבוטאז'. לא נשכח – לא נסלח.
אריק גנות: הסדרה נגד הבולס ב-98'. הרגשתי שסלואן חולל פלאים עם סגל מבוגר, אנדרסייזד, לא מספיק מוכשר ולא מספיק אתלטי שעדיין הצליח איכשהו לתת פייט לאחת הקבוצות הגדולות בתולדות המשחק. היה ביוטה תיאום ומשחק קבוצתי של קבוצה שנמצאת ביחד המון שנים, והאימון של סלואן היה חלק גדול מהתלכיד הזה.
