ג'יימס נייסמית', ממציא הכדורסל, כתב בזמנו על המשחק שהמציא כך:
"יש שתי סוגים של עבודת צוות. Cooperative Team Work, שבה כל שחקן משתמש בחבריו לקבוצה בזמן הנכון, במידה הנכונה, ונעשה כל כך מורגל בכך שהוא לא עוצר לחשוב, אלא פועל באופן אינסטינקטיבי. ויש Machine Team Work, שבו כל שחקן עושה את מה שאמרו לו לעשות ועושה כך בכל פעם"
כדור סל, הוסיף נייסמית', מסוגל לכל אחת מהצורות הללו.
הטור הקודם, על התמחות, עסק בעבודת הצוות המכנית. הטור הנוכחי נבנה על היסודות הללו, אבל מוסיף את הרמה החדשה לחלוטין של עבודת הצוות השיתופית, שמכונה כאן תיאום דינאמי. 2,000 מילים ראשונות על תופעה שגם 20,000 מילים יתקשו להסביר
על קבוצות ויחידים
כל מי ששיחק בילדותו בקבוצה מכיר את התרגיל הבא: מתבצעת תחרות בין שני שחקנים שצריכים לעבור את המגרש במסירות, ובין שחקן שמנסה לעבור את המגרש בכדרור. יש מאמני ילדים שאוהבים להציב בתפקיד המכדרר את השחקן הכי מהיר בקבוצה, ועדיין, בקרוב ל-100 אחוז מהמקרים, השניים מסיימים לפני האחד. אין שחקן שיכול לכדרר באותה המהירות שבה הכדור עובר באוויר.
התרגיל הפשוט הזה מדגים נהדר מה ההבדל בין קבוצות ויחידים. בשניים, נפתחות אפשרויות שלא קיימות לשחקן הבודד. שחקן באחד על אחד צריך להשתמש בכל הכישורים שלו כדי להגיע לנקודה ממנה הוא רוצה לזרוק. שחקנים ב2 על 2 יכולים לחסום אחד לשני כדי לערער את ההגנה וליצור יתרון של 2 על 1, או לאפשר לאחד להתמקם בפוסט ואז למסור לו את הכדור. מספר האפשרויות, או שנאמר מורכבות התרגיל, עולות, וכך גם היעילות הפוטנציאלית של התרגיל אם משתמשים בו נכון. עכשיו דמיינו את זה בשלושה שחקנים. או בחמישה. וזה, על רגל אחת, הרעיון של התיאום הדינאמי.
ביוני 2014 הגיעה לגמר הליגה סן אנטוניו ספרס ללא אף סופרסטאר בשיאו, וללא אף שחקן בעל שורה סטטיסטית מרשימה, בלשון המעטה. הקלעי המוביל של הקבוצה בפלייאוף, טוני פארקר, קלע 17.4 נקודות למשחק. אף אחד בקבוצה לא הגיע ל-10 ריבאונדים, או מסר 5 אסיסטים במשחק.
מולם התמודדה שלישיית סופרסטארים בהובלת השחקן הטוב ביותר בליגה. הסופר-טים הגדולה ביותר ב-20 השנים האחרונות, עד לגולדן סטייט הנוכחית. זה היה אמור להיות חד צדדי, וזה אכן נגמר חד-צדדי. 1-4 לספרס, כאשר ארבעת הניצחונות היו בהפרש ממוצע של 18 נקודות. כבר כתבנו על הגיבורים האלמוניים של הספרס שבמקום להיזרק מהליגה מצאו את עצמם מנצחים את גמר ה-NBA. עכשיו זה הזמן להעביר את הדיון הזה לרמה של מודל. קודם כל ברמה המחשבתית, ואחר כך לנסות להתקדם משם גם למודל אנליטי.
כשמנסים להבין איך חמישייה של קוואי הצעיר ומאנו הזקן (אף אחד מהם לא הגיע ל-15 נקודות בממוצע למשחק), בתוספת בוריס דיאו, טיאגו 'אני לא מספיק טוב לאטלנטה' ספליטר ופאטי מילס שולטת מול חמישייה של לברון ג'יימס וכריס בוש, כדאי להתחיל מהקטע הבא
ההתקפה הזו היא מופת של כדורסל קבוצתי דינאמי. החסימה של דיאו לפאטי מילס נתנה למילס את היתרון כדי לחדור לצבע, והחיתוך של ג'ינובילי בדיוק בתזמון המתאים הוביל ללייאפ קל יחסית. האלמנט המרשים בהתקפה הזו הוא שאף אחד מהמהלכים הבודדים לא היה מורכב במיוחד: המסירות בתחילת ההתקפה היו פשוטות וכל שחקן בליגה מסוגל למסור אותן. המעבר של מילס על הבייסליין אחרי החסימה של דיאו היה גם טריוויאלי יחסית, והרבה רכזים עושים את המעבר הזה, הגם שלרוב הוא לא מניב תוצאות בגלל המחסור ביכולת לסיים ביער הידיים מתחת לסל. החיתוך של ג'ינובילי בטיימינג המתאים היה רגע של קבלת החלטה מעולה ואולי המרכיב הקשה ביותר לביצוע בהתקפה. אבל למאנו בן ה-37, שכבר איבד רבות מהיכולות שלו, עדיין נשארו כמה טריקים בשרוול.
הדיסוננס בין הפשטות של כל אחד מהמהלכים האישיים, ובין המורכבות של הפעולה הקבוצתית, היא בדיוק משמעות המשפט השחוק השלם גדול מסך חלקיו. חמישה שחקנים בינוניים מינוס יכולים לפתח כימיה כזו, שהתוצר שלה הוא ברמה הגבוהה ביותר. למעשה, חלק מהאלמנטים פשוטים למדי – הנכונות לוותר על הכדור, למשל. ככל שיש לקבוצה יותר כוכבים, לפחות בעיניי עצמם, כך האינסטינקט ללכת לבד ולא למסור את הכדור בטיימינג המתאים גובר. אבל בשביל לקיים כימיה קבוצתית לא מספיק למצוא פתרונות קסם כמו "למסור". יש צורך ברגישות גבוהה מאוד לסיטואציה ולמרכיבים שלה, בפרט לשחקנים האחרים בקבוצה, ובמנגנונים שיוצגו בהמשך הטור. תשע מתוך עשר מעברי בייסליין כמו של פאטי מילס היו נגמרים בכלום, אלמלא החיתוך של ג'ינובילי. ההבנה של מה שחקן לקבוצה עומד לעשות, והיכולת להגיב בהתאם לכך, היא יכולת שאינה מובנת מאליה ועוד נחזור אליה בהמשך. בינתיים קטע קצר שמציג את התקפת הספרס בפלייאוף 2014. אף אחד מהמהלכים האישיים לא היה גדול כמו זה של דמיאן לילארד מפורטלנד. אבל כשכל אחד מהשחקנים יודע איפה האחר אמור להימצא, גם שחקן כמו דני גרין יכול להפוך למוסר דגול.
להבין סינרגיה
אז מהם המנגנונים שיכולים להפוך גם שחקן כמו דני גרין למוסר טוב בספרס? בשביל להבין את זה נצטרך לעבור לנקודת מבט קוגניטיבית. יש שחקנים גדולים שיסתדרו בכל מצב. לברון ג'יימס לדוגמה. או כריס פול, או ג'יימס הארדן. שחקנים שמבינים את המשחק, שזורמים איתו, שרואים דברים שאחרים לא. למוסרים הגדולים יש אינטליגנציית משחק, מודעות למיקומים של השחקנים האחרים והיכולת לזהות את התנועה שלהם בשבריר שניה וגם למסור את הכדור בצורה מדויקת. רוב השחקנים בליגה אינם כאלו. היכולת שלהם מוגבלת יותר. הם יודעים לעשות בעיקר את מה שהם יודעים, ולא הרבה מעבר. זה המקרה של דני גרין. אני משוכנע שבמידה ויעזוב את הספרס, המוגבלויות שלו יתגלו במהרה. אלא בשביל להצליח למסור בקבוצה מסוימת אין צורך באינטליגנציית משחק כללית גבוהה.
החוקר הרוסי ניקולאי ברנשטיין הביא חקר במחצית הראשונה של המאה ה-20 את תנועת השרירים בגוף, והביא למהפכה בהבנת התחום. בפשטות אפשר לתאר את הבעיה כך: כדי לבצע פעולה מוטורית מסוימת, שרירים ומפרקים רבים צריכים לעבוד בתיאום ובאותו הכיוון. אולם, יש מספר גדול של דרכים שונות לבצע את אותה פעולה מוטורית. ומעבר לכך – אין אף גורם מרכזי שמגדיר לכל שריר באופן פרטי מה לבצע. איך כל השרירים והמפרקים מצליחים לתאם ביניהם את אותה הפעולה? הבעיה הזו מכונה בעיית דרגות החופש.
הבעיה הזו מקבלת תוקף בכל פעם שחמישייה עולה על מגרש הכדורסל. שחקן כדורסל עומד בכל רגע בפני בחירה איזו פעולה לבצע, ולאיזה כיוון לנוע. לתנועה הזו יש משמעות רק אם היא קוהרנטית עם התנועות של ארבעת האחרים בקבוצה. חיתוך בק-דור יכול להיות נהדר במידה והשחקן עם הכדור צופה את התנועה ואף שחקן אחר לא נכנס לצבע, אבל טיפשי ביותר במידה והמכדרר בדיוק מנסה חדירה מאותו כיוון של המגרש. רוב ההחלטות הן ברזולוציה קטנה בהרבה – חצי מטר לתוך או מחוץ לקשת זה בדיוק הריווח שיכול לעשות את ההבדל בין חדירה מוצלחת ובין שחקן שנתקל בעזרה הגנתית ומאבד את הכדור. ויחד עם זאת, הבעיה גדולה הרבה יותר מההחלטה של השחקן הבודד. חמישה שחקנים צריכים, בכל רגע נתון, לקבל החלטה סימולטנית.
לבעיה הזו הציע ברנשטיין פתרון. ומהות הפתרון הזה הוא הפחתת דרגות החופש. שריר לא צריך לבחור בכל פעם מתוך כל האופציות שניצבות בפניו לתנועה. שריר מגיב לאותות שמגיעים ממערכות גבוהות יותר, וכל מה שבפניו לעשות זה להתאים את עצמו לאותות הללו. דרך אחת לחשוב על זה היא בעולם של ברנשטיין, המערכת כוללת את הלברון ג'יימסים, כריס פולים וג'יימס הארדנים שיש להם את החופש המרבי להחליט על הכיוון שאליו הפעולה הולכת, ואת הטריסטן תומפסונים, דיאנדרה ג'ורדנים וראיין אנדרסונים שמקבלים את הכיוון מהם וכל שעליהם לעשות זה להגיב בהתאם. כמו שראיתם בשני הטורים הראשונים, יש סיבה טובה לכך שרוב הקבוצות בליגה הולכות לכיוון המודל ההיררכי.
אולם אפשר להבין את הרעיון הזה גם בצורה הוליסטית יותר. וכאן נכנס המושג של סינרגיה. שרירים מקובצים לקבוצות, שבמסגרת הקבוצות הללו יש להם תבניות של קו-אקטיבציה, דפוס פעילות שבמסגרתו השרירים פועלים יחד – מגיבים אחד בהתאם לשני, באופנים של התאמה ופיצוי. כדי להעביר את זה לעולם הכדורסל, קודם כל צריך להתחיל בקבוצה שמאומנת היטב. מעבר לכך, צריך שכל אחד מהחמישייה יכיר ויהיה מודע במידה מספקת לדפוסים של השחקנים האחרים ולאופן הפעולות שלהם. אולם בסופו של דבר, כדי שדני גרין יצליח למסור מסירות כאלו, כל מה שהוא צריך לעשות זה להכיר מספיק את קוואי ואת דפוס התנועות שלו
בדרך כלל בשלב הזה היינו מגיעים כבר למספרים ולאנליטיקס. אולם הרעיון של הסינרגיה הוא לא משהו שאפשר למדוד במספרים הקיימים. אפשר לדבר על הכימיה בין סטף קרי לדריימונד גרין, שאחראי על 130 מהסלים של קרי (כפול מהבא אחריו, קווין דוראנט עם 67), אבל אין שום אינדיקציה אמפירית שזו תוצאה של כימיה אמיתית ולא סגנון המשחק של הווריורס, למשל. הדבר הנכון לעשות בעבודה עם נתונים, הוא קודם כל להבין את התופעה שרוצים למדוד ולאחר מכן לחפש את הנתונים שאמורים למדוד אותה (ולמרבה הצער, רוב העוסקים בדבר פועלים בדיוק הפוך). אז בואו נבין במה מדובר:
רעיון הסינרגיה של ברנשטיין הוא כיום רעיון מוביל בחקר מערכות דינאמיות מורכבות, ולא רק בתחום המוטורי. ישנם שני מנגנונים שמדברים עליהם בהקשר של סינרגיה. הראשון הוא סנכרון. כששני צדדים נמצאים באינטראקציה, אחד הסממנים להצלחה שלה הוא העובדה ששני הצדדים המעורבים מתאימים את עצמם אחד לשני – בתנועות גוף, קצב דיבור, טון הקול, הבעות פנים וכדומה. מדובר בתהליך שמתרחש בצורה לא מודעת. כשהאינטראקציה זורמת, הוא פשוט קורה. ולהיפך. מעבר לתיאום החיצוני, הסנכרון בין הפרטים מאפשר להם לחלוק ולתאם את מודל הפעולה שנמצא במוחו של כל אחד. מודלים אנליטיים של סנכרון (ואין כאלו פתוחים לקהל הרחב, ככל הידוע לי) יבחנו כיצד והאם פרמטרים כמו מהירות ריצה ממוצעת, לדוגמה, הופכת דומה יותר בין השחקנים בקבוצה מצליחה.
המנגנון השני הוא השלמה. יש פעולות שאין להן משמעות בפני עצמן, אלא שכאשר מחברים אותן לפעולות אחרות, מקבלים שלם בעל משמעות. זינוק אקרובטי מעל לשני שחקני היריבה כדי לקחת ריבאונד הוא פעולה שזוכה לתשומת לב בכל מצב. לעומת זאת, בוקס אאוט לריבאונדר הכי טוב של היריבה מקבל משמעות רק כאשר שחקן אחר מהקבוצה לוקח את הריבאונד. הנעת כדור מהירה משחקן לשחקן מרשימה הרבה פחות ברמה האישית מחדירה על שני שחקני הגנה, אבל בסופו של דבר היא יכולה להוביל לחשיפת חולשות בהגנה ויתרון התקפי. הערך המוסף של המוסר השני מתוך החמישה כנראה לא יתגלה מעולם בנתונים הנאספים היום, אבל אלמלא הוא היה מעביר את הכדור בזמן ההתקפה לא הייתה מגיעה לסוף החיובי שלה.
Summertime
עד עכשיו הסתדרנו ללא אנליטיקס. כדי להבין לעמק את המנגנונים שתוארו בטור, יש צורך בניתוח מעמיק של נתוני תנועה של שחקנים. אבל גם המוטיבציה לחלוק את הכדור יכולה להסביר כמה תופעות.
תחילת עונת 2014-15 החליפו גולדן סטייט ווריורס המוכשרים מאמן למרות 51 ניצחונות בשנה החולפת. תוך עונה הם עשו את הקפיצה ל-67 ניצחונות ולאליפות. זאת, למרות שלא היו שינויים משמעותיים בסגל השחקנים ואפילו, כפי שקואץ' ניק מסביר בסרטון הבא, כמעט וללא שינויים בתרגילים שהקבוצה הריצה
מעבר להסבר של קואץ' ניק, יש שינוי משמעותי נוסף שהלוחמים עברו כקבוצה: הם עברו לחלוק את הכדור בהתקפה. ב 2013-14, היו הלוחמים הקבוצה שמסרה הכי מעט מסירות בליגה, עם 246.6 למשחק. הספרס, אלופי הליגה באותה שנה, היו לעומת זאת שניים בקטגוריה עם 338.2 למשחק. בעונה הבאה, גולדן סטייט עלו למקום השביעי עם 316 מסירות למשחק, עליה של 28%. האחרונים במדגם ה-4 שנים האחרונות, אם שאלתם, הם אוקלהומה סיטי ת'אנדר של פלייאוף 2016, עם 228 מסירות למשחק. הת'אנדר אמנם היו רחוקים משחק אחד מההעפלה לגמר ה-NBA, אבל בעיקר בזכות הכישרון האישי של השחקנים ולמרות כמות עצומה של זריקות שנלקחו עם שומר בפנים.
גרג פופוביץ' כינה את הנכונות הזו למסור Summertime. "זה כשאתה פשוט משחק, הכדור עובר והמשחק זורם", אמר ברט בראון, אז העוזר של פופ והיום המאמן הראשי של הסבנטי סיקרס. "יש לך חצי שניה. יש לך זריקה טובה ולו יש זריקה נהדרת, אז אתה מוסר לו את הכדור, והנה זה. Summertime".
אפילוג
"אין סימן טוב יותר בהישג אתלטי מאשר במשחק שבו הכדור, בלי איזו תכנית מוכתבת מראש, נמסר מאיש לאיש בסדרה של תנועות מבריקות ונוחת במטרה.." (ג'יימס נייסמית')
עליית האנליטיקס בתחילת המאה ה-21 פעלה בדיוק לכיוון המנוגד לחזונו של נייסמית' למשחק הכדורסל. קל בהרבה למדוד את היחיד מאשר למדוד תופעות שמתרחשות בין יחידים. אפילו המדדים הבודדים שמעידים על איכות קבוצתית, כמו הפלוס מינוס, מתארים את קיום התופעה אבל לא איך ולמה היא מתרחשת. לצד זאת, העתיד של התחום הוא במדידת אלמנטים פסיכולוגיים, קוגניטיביים ובעיקר – קבוצתיים. בשנים האחרונות צצים לא מעט מחקרים שמנסים לתקוף את הבעיה מכיוונים שונים. מחקר ההיי-פייב הנלעג (ודי בצדק) שנערך בסאנס העונה מבוסס על ספרות מחקרית ענפה שמראה כיצד מגע פיזי משפר תקשורת ותחושות. מחקר קוגניטיבי של חוקרים צרפתיים עקב אחרי קבוצת שחקנים בני 16-18 בליגה הבכירה לנוער בצרפת, בניסיון להבין ולתאר איך שחקנים לוקחים בחשבון את פעולותיהם של השחקנים האחרים בעת ביצוע מהלכים. ספרם של פליקס לבד ופרופ' מיכאל בראלי מאוניברסיטת בן גוריון מנסה ליצור מסגרת תיאורטית לאופן שבו שחקנים בקבוצה מתאמים תנועה, מודלי פעולה וקבלת החלטות (ולא באופן פשוט להבנה). בסופו של דבר אנחנו לא רחוקים מהיום שבו לצד הניתוח של ממוצע הנקודות, ה –BPM וה-VORP של שחקן, נוכל לדבר אמפירית על מדדים של מורכבות ותיאום בין שחקנים ובמקום (ואולי גם במקרה הזה, בנוסף) ללנסות לבנות סופר טימז באמצעות הבאת כוכב נוסף, לבנות את הסופר טים באמצעות שיפור האינטראקציה בתוך הקבוצה עצמה.
בוידיאו למטה – בחודשיים הראשונים של 2014-15 הובילו דאלאס מאבריקס את הליגה באופנסיב רייטינג עם מדד של 113.5 (לשם השוואה, אף קבוצה לא סיימה את עונה עונה עם רייטינג של 110). הכדורסל של המאבריקס היה מופת של תיאום דינאמי כפי שנייסמית' חלם. קואץ' ניק מסביר איך זה עבד. מה קרה אחר כך? בניסיון לעשות עוד צעד לקראת התמודדות, המאבריקס הביאו את רג'ון רונדו, אז עוד על תקן שחקן בכיר בליגה, תמורת שלושה שחקני ספסל. מאותו רגע ואילך, ההתקפה של דאלאס תפקדה 13 בליגה עם רייטינג של 104.1. תיהנו
