קושייה לפלייאוף

כשהייתי בן 16, משהו כזה, יצא הספר השישי בסדרה של "הארי פוטר". באותם ימים הייתי קורא נלהב של הרפתקאות הארי, רון והרמיוני ותכננתי לשים את ידי על "הנסיך חצוי-הדם" במהירות האפשרית, אבל עוד לפני שהספקתי לעשות זאת, אחד מחבריי פלט שבסוף הספר, דמבלדור מת.

 

אני מניח שכל אחד פה מכיר את התחושה הזו כאשר ספוילר לא מתוכנן נוחת לפתח רגליך. מעין תחושת חוסר אונים ובזבוז שמלווה ברצון להחזיר את הזמן לאחור. זו בדיוק הייתה התחושה שלי באותם רגעים. הרגשתי שהספר נהרס לי כי הסוף התגלה.

 

עם זאת, עדיין הלכתי וקראתי את הספר, ואמנם באמת דמבלדור מת בסוף, כמו שציפיתי, אבל הספר עצמו היה מרתק, מלהיב וסוחף. היו שם אנקדוטות על ילדותו של הלורד וולדמורט, על המורכבות של סוורוס סנייפ, על הקשר שבין הארי למנהל הדגול. המוות של דמבלדור אמנם היה הרגע המכונן והכי זכור מהספר, אבל הוא לא היה הרגע היחיד, ונהניתי מהספר למרות שידעתי מה הולך להיות בסופו.

 

במעבר חד מעולם הפיקציה לעולם ה-NBA, זה שאנחנו יודעים שהווריורס הולכים לעשות בק-טו-בק לא אומר שאנחנו לא יכולים להנות מהפלייאוף. זה שאנחנו יודעים איך הסיפור הולך להיגמר לא אומר שאנחנו לא יכולים להנות מהדרך. מעבר לכך שהווריורס בעצמם הם אולי הקבוצה הכי כיפית לצפייה בהיסטוריה של הליגה, הפלייאוף הוא תמיד כר פורה לסיפורים ונרטיבים בלתי נגמרים שהם גן עדן עבור עכבר NBA שכמותי. סיפורים כמו איך תיזכר הקריירה של כריס פול, ומה יקרה לקליפרס אם הם שוב יכשלו בפוסט-סיזון? האם בוסטון תקבע את מקומה כקבוצה הכי אטרקטיבית בליגה לכוכבים שמחפשים קונטנדרית? האם טורונטו תעבור סוף סוף סיבוב? האם סטיבן אדאמס יגלח את שפם האנס שלו?

 

יש כל כך הרבה זוויות שאפשר להסתכל דרכן על הפלייאוף הממשמש ובא, אולם מכיוון שהאינטרנט כבר עמוס לעייפה ב-Previews לכל סדרה וכל פרשן מנתח את המצ'-אפ בין חסן ווייטסייד לקודי זלר כאילו עתיד המזרח התיכון מוטל על הכף, החלטתי להתמקד בשאלה אחת מרכזית שמעניינת אותי מאוד ערב הפלייאוף, והיא האם הקונספציה של קליבלנד הולכת להתנפץ בפלייאוף הקרוב?

 

הקאבס הם הקבוצה הטובה במזרח, והם צפויים להגיע לפיינלס (תזכורת: זו תהיה ההופעה השישית ברציפות של לברון ג'יימס בפיינלס, אם וכאשר), אבל בכלל לא בטוח שהסגל שלהם מתאים לקבוצה שרוצה לקחת אליפות. לפחות לא בעידן הנוכחי.

 

 

לברון ג'יימס הוא עדיין כנראה שחקן הכדורסל הכי טוב בעולם והשבוע הוא שבר את השיא של קארל מלון וג'רי ווסט עם 12 עונות רצופות של מעל 25 נק' בממוצע, שזה אומר שבערך מאז שיצא הספר השישי של הארי פוטר לברון קולע מעל 25 נק' בממוצע, אבל הוא לא מוקף בשחקנים שאפשר לקחת איתם אליפות. אולי בשנים אחרות, שנים בהן לא היה כל כך הרבה מידע שחושף את החסרונות של הרוסטר הזה ולא הייתה גולדן סטייט, אבל בעונה הנוכחית, הסגל של הקאבס הוא כמו בניין יוקרה עם שני עמודים לא קשורים בכניסה בדמות קיירי ארווינג וקווין לאב ומעלית יקרה מדי בדמות טריסטן תומפסון.

 

על קווין לאב כבר דיברנו המון העונה וחוסר ההתאמה שלו וחוסר הניצול שלו בקליבלנד כבר נותח מכל כיוון אפשרי. גם על העובדה שהסגל של הקאבס עמוס ביותר מדי גבוהים יקרים שלא יכולים לשחק אחד ליד השני (או לא יכולים לשחק בכלל מול מצ'-אפים מסוימים) כבר דובר רבות, אבל לא דובר מספיק על קיירי ארווינג, והאם הוא האיש הנכון להיות הווינג-מן של לברון ג'יימס בשלב הזה של הקריירה שלו, או ווינג-מן בקונטנדרית באופן כללי.

 

איכשהו הנתון הזה עבר מתחת לרדאר העונה, ככל הנראה בעקבות הפציעה של קיירי, אבל בפועל, הקאבס משחקים טוב יותר כשהוא לא על המגרש. אמנם ההתקפה נפגעת כשהוא יוצא ויורדת מ-110.4 נק' ל-100 פוזשנים ל-106.4 נק', אבל ההשפעה החיובית של ההיעדרות שלו על ההגנה מאזנת את זה, ובסופו של דבר ה-Net Rating של הקאבס בלי ארווינג (5.9+) טוב יותר מה-Net Rating שלהם איתו (5.7+). זה לא אומר שקיירי לא חשוב ושלא צריך לשחק איתו וכבר ציינתי מעל כמה וכמה במות ש-Net Rating הוא לא חזות הכל, אבל אי אפשר פשוט להתעלם מהנתון הזה. חייבים לנסות להבין את המשמעות שלו.

 

 

היתרונות של קיירי הם די ברורים. אמנם העונה הוא ירד באחוזי הקליעה שלו משלוש (32.1% בלבד), אבל הוא עדיין קולע 37.8% בממוצע לאורך הקריירה שלו. מבין הגארדים בליגה שזורקים לפחות 4 זריקות מהאזור הזה, הוא קולע באחוזים הכי טובים מהמיד-ריינג' ובנוסף, הוא אחד השחקנים הכי טובים בליגה בבידודים (0.95 נק' פר פוזשן ב-44.3%, הרבה יותר טוב מלברון ונתון מצוין לשחקן שבכל פוזשן שישי שלו הולך לבידוד), אבל זה לא הדיון פה. לכולם ברור שקיירי הוא אחד השחקנים הכי מוכשרים בליגה. הדיון פה צריך להיות האם היתרונות והכשרון של קיירי ימוצה בקליבלנד של לברון ג'יימס.

 

כי קליבלנד של לברון ג'יימס לא באמת צריכה שחקן שטוב בבידודים. היא לא באמת צריכה שחקן שקולע מהמיד-ריינג' בקרוב ל-50%. היא לא צריכה שחקן שאחוזי ה-Usage שלו מגרדים את ה-30% (חוץ מאוקלהומה סיטי, הקאבס הם הקבוצה היחידה שיש לה שני שחקנים בטופ 20 של Usage). זו הייתה התכנית המקורית כאשר לברון חזר לקליבלנד, שקיירי יהיה סוג של אלפא-דוג מדומה כדי שלברון יוכל לנוח ולשמור את עצמו לפלייאוף, אולם בפועל שום דבר מהתכנית המקורית כאשר לברון חזר לקליבלנד לא באמת עבד כמתוכנן, ולברון למעשה מתמודד עם עומס דומה לזה שהיה לו במיאמי (הוא אמנם משחק 2 דק' פחות ממה ששיחק במיאמי, אבל היו לו רק 6 משחקי מנוחה העונה וה-Usage שלו בקאבס העונה ובעונה שעברה היה גבוה יותר מבשנתיים האחרונות שלו בסאות' ביץ'). אז אם לברון עדיין נמצא בפול גז, אולי כדאי לשים סביבו שחקנים שמתאימים יותר לסגנון המשחק שלו, כלומר קלעים שמסוגלים לרווח את המשחק ולעשות הגנה ברמה סבירה?

 

(הערת אגב קצרה: נראה שדייוויד גריפין, או לברון בעצמו, הבין את זה במהלך העונה. צ'נינג פריי הוא שחקן קלאסי לשחק לצד לברון)

 

התקפית, ארווינג הראה לא פעם ולא פעמיים שיש לו את היכולות להשלים את לברון. בסרטון למטה אפשר לראות איך לאב חוסם לקיירי שמשמש במהלך הזה כספוט-אפ שוטר לכל דבר. כשזה עובד, כדורסל נראה כמו הדבר הכי פשוט בעולם.

 

 

מצד שני, לא פעם ולא פעמיים ארווינג גם הראה שקבלת ההחלטות שלו היא לא טובה מספיק בהתקפה. במהלך למטה אפשר לראות דוגמה טובה לכך. עזבו את זה שלברון בכלל לא מעורב במהלך (הוא לא יכול הרי להיות מעורב בהכל), אבל קיירי החליט שהוא חודר לסל על שלושה שחקנים ובכלל לא ראה את קווין לאב שהיה פנוי לשלשה או את ג'יי.אר סמית' שהיה פנוי לשלשה מהפינה.

 

 

מצד שלישי, ההגנה של קיירי היא בעייתית. הוא מתקשה להישאר לפני השחקן שלו ויש לו מקרים (ממש כמו בסרטון כאן למטה) שההגנה שלו בפיק-אנד-רול היא פשוט רעה ושמה את השחקן השני, במקרה הזה קווין לאב, בסיטואציה שקווין לאב לא יכול לצאת ממנה טוב.

 

 

זה קיירי ארווינג. צריך לקחת את ה-Good עם ה-Bad. אבל צריך לתהות האם במאזניים הללו המשקל של ה-Bad הוא לא כבד יותר מהמשקל של ה-Good. האם ההשפעה השלילית של הנטייה של קיירי ללכת לבידודים יותר מדי והחולשה שלו בהגנה לא חזקה יותר מההשפעה החיובית של הקליעה שלו והיכולת שלו לייצר נקודות יש מאין, במיוחד בקבוצה שכבר יש לה את לברון ג'יימס, אחד השחקנים הכי טובים בהיסטוריה ביצירת יש מאין?

 

זו סוגיה שצריך לחשוב עליה. האם בקבוצה שיש בה את לברון ג'יימס יש צורך בשחקן כמו קיירי ארווינג? אם זה היה שחקן עם שם אחר שמעמיד את אותם מספרים ומציג את אותם הרגלים בעייתיים על הפרקט, האם לא הייתה קמה קול זעקה? האם לא כדאי לשים ליד לברון חיילים ממושמעים, כמו שהיה בפיינלס אשתקד?

 

המספרים אומרים שצריך בהחלט לחשוב על הסוגיה הזו. ה-Net Rating של ההרכב הפותח של הקאבס (לאב, לברון, סמית' וטריסטן תומפסון) עם ארווינג הוא 12.4+, בעוד ה-Net Rating של אותו הרכב עם מת'יו דלבדובה הוא 24.2+. שלא תבינו לא נכון, 12.4+ זה נתון מעולה שכל GM היה חותם עליו בשתי ידיים, אבל הנתון הזה מעורר תהיה. אולי עדיף לשים ליד לברון ג'יימס שחקן שכל מה שהוא יודע זה לקלוע שלשות ולעשות הגנה?

 

קליבלנד תצטרך להתמודד עם השאלות הללו באיזשהו שלב בפלייאוף הזה. גם אם הם יצלחו את המזרח (מה שסביר שיקרה) קשה לראות את הקבוצה הזו מנצחת 4 מ-7 מול הווריורס או הספרס, בטח בלי יתרון ביתיות. העונה כבר לא יהיה להם את התירוץ של הפציעות והם יצטרכו להסתכל על עצמם טוב טוב במראה ולשאול האם הקבוצה שנבנתה פה היא הקבוצה הנכונה? האם לא יכולנו לבנות קבוצה טובה יותר? והאם אנחנו עוד יכולים לתקן?

 

פלייאוף 2016. הולך להיות שמח.