עוד לפני שחגיגות האליפות ההירואית של לברון וקליבלנד שככו, הגיע שוק השחקנים החופשיים ב-1 ביולי והפך את הליגה. חודשי הקיץ חלפו עברו ביעף, הסתיו הגיע, ויחד איתו הריח של עונת NBA חדשה. רגע לפני שהעונה נפתחת, זה הזמן לסקור את הקבוצות.
הקבוצה היום: גולדן סטייט ווריורס
מאזן בעונה שעברה: 73-9
עזבו: (C) אנדרו בוגוט, (F) האריסון בארנס, (FC) מוריס ספייטס, (G) ליאנדרו בארבוסה, (C) פסטוס אזילי, (GF) ברנדון ראש
הצטרפו: (C) דמיון ג'ונס, (G) פטריק מקיו (דראפט), (F) קווין דוראנט, (C) זאזא פאצ'וליה, (FC) דייוויד ווסט, (C) ג'אוויל מקגי (שוק חופשי)
אז מה היה לנו שם?
פתיחת העונה הקודמת לוותה בהמון קריאות פקפוק על האליפות של הווריורס. הטענה המרכזית נגד האליפות הייתה העובדה שכל הקבוצות שהווריורס פגשו בפלייאוף היו עם פציעות של שחקנים מרכזיים, בזמן שהווריורס היו בריאים. לשחקני גולדן סטייט נמאס לשמוע על זה והם יצאו למסע הוכחה שכלל 24 ניצחונות רצופים בפתיחת העונה. שיא לא רק של ה-NBA, אלא של כל הספורט המקצועני בארה"ב. מילווקי הייתה הראשונה לעצור אותם, וגם היא נעזרה בבוסטון, שהתישה את הווריורס לילה קודם במשחק שנגמר רק אחרי 2 הארכות. מכאן הדברים נרגעו, אבל לא הווריורס. הם המשיכו בקצב רצחני, על מנת להשיג את שיא הניצחונות בליגה. לקראת הסוף התחילו גמגומים (הפסד למינסוטה בבית) אבל הווריורס הצליחו להשוות את השיא משחק אחד לתום העונה, ולשבור אותו במשחק האחרון של העונה עם 73 ניצחונות.
זה אחד הקאמבקים הזכורים, מפתיחת העונה:
זה לא היה השיא היחידי בעונה של הווריורס. כמו שפקפקו בווריורס, ככה פקפקו גם בתואר ה-MVP של סטף קרי, כשהיו שטענו שהפרס הגיע לג'יימס הארדן. אז גם קרי יצא לעונת הוכחה. הוא שיחק יותר דקות, זרק יותר, והצליח להקפיץ את ממוצע הנקודות שלו ב-7 נקודות. ה-MVP קפץ 3 מדרגות קדימה. הוא השווה את שיא הליגה לשלשות במשחק (12) עם השלשה הזו שכולנו זוכרים:
קרי קלע שלשות בקצב מטורף, וכבר באמצע העונה השווה את השיא שהוא עצמו קבע רק עונה אחת לפני כן. 286 שלשות. הוא נעצר על 402 שלשות בעונה, נתון מטורף לחלוטין, והיה הראשון לחצות את קו ה-400 שלשות, שלא לדבר על קו ה-300. במקום השני בליגה היה קליי תומפסון עם 276, וזה אומר די הרבה על התקפת הווריורס. הפיק אנד רול של קרי וגרין הפך לדבר הכי בלתי אפשרי לעצירה בליגה, ובאופן כללי ההתקפה של הווריורס הייתה עצומה. גם ההגנה הייתה מצויינת, ולא נראתה באופק אף קבוצה שיכולה להתמודד עם הווריורס. היחידה שעוד דיברו עליה הייתה סן אנטוניו.
ואז הגיע הפלייאוף. כבר במשחק הראשון של הפלייאוף קרי נפצע. הוא חזר למשחק הרביעי נגד יוסטון ונפצע שוב, הפעם בצורה טיפה יותר רצינית. זה לא הפריע לווריורס לעבור את יוסטון הרכה. גם נגד פורטלנד לא היו להם בעיות מיוחדות, למרות ההעדרות של קרי, והם הובילו 2-1 בסדרה לפני שקרי חזר במשחק הרביעי. התוכנית הייתה לתת לו מעט דקות, ולקח לו 3 רבעים להיכנס למשחק. ברבע המכריע הוא היה טוב אבל המשחק נכנס להארכה, ובה קרי היה פשוט פנטסטי עם 17 נקודות – שיא ליגה להארכה. לכולם היה נראה שקרי חזר.
הווריורס השלימו את הניצחון על פורטלנד במשחק החמישי והגיעו לגמר המערב נגד אוקלהומה סיטי, שהפתיעה את סן אנטוניו בסדרה הירואית מצד ווסטברוק ודוראנט. כבר במשחק הראשון התגלו חריקות והווריורס רשמו הפסד ביתי ראשון. את המשחק השני הם נצחו, אבל במשחקים 3 ו-4 אוקלהומה סיטי פשוט הביסה אותם ללא תנאי. היה נראה שלת'אנדר יש את כל הפתרונות, והווריורס נראו חסרי אונים, בייחוד כשהם ניסו לשחק עם חמישיית המוות. הצוות הסופר אתלטי של אוקלהומה סיטי ניצל את האורך והמהירות בשביל לנטרל את כל היתרונות של הסמול בול, ולנצל את כל החסרונות של היריבה. הווריורס חזרו הביתה והצליחו לשמור על הסדרה בחיים לפני משחק 6 באוקלהומה סיטי. 5 דקות לסוף המשחק הת'אנדר הובילו ב-7, וזה נראה כאילו הווריורס יסיימו עונה עגומה. דווקא כאן הת'אנדר קרסו, בזמן שקליי תומפסון הוביל את הווריורס לעוד קאמבק ולניצחון הכי חשוב של העונה.
במשחק 7 הווריורס שמרו על הבית, ועלו לגמר ה-NBA, למפגש שני רצוף נגד קליבלנד.
הם שמרו על הבית בשני המשחקים הראשונים, והצליחו לנצח את משחק 4 בחוץ. הכל נראה מוכן לאליפות שנייה ברציפות, אלא שהפעם עמד מולם יריב בלתי מתפשר, והם שילמו על כל הטעויות שנעשו קודם. הגדולה שבהם היא הפראות של דריימונד גרין, והעובדה שהוא לא נענש עד השלב הזה. במשחק 4, אחרי שהמשחק כבר היה גמור, לברון הפיל אותו על הרצפה ועבר מעליו. גרין התעצבן ושלח אגרוף לכיוון האשכים של לברון (האזור החביב על גרין בפלייאוף). השופטים התעלמו אבל הליגה לא, והיא נתנה ל-2 השחקנים טכניות. מבחינת גרין המשמעות של זה הייתה הרחקה ממשחק 5. גם בוגוט נפצע, ולברון וקיירי ניצחו בשביל לשמור את הסדרה בחיים. גרין חזר למשחק 6 אבל המומנטום אצל לברון שהצליח להחזיר את הסדרה למשחק 7 באורקל ארינה. משחק על עונה שלמה.
כל המשחקים בסדרה היו חד צדדיים, למעט המשחק הזה, והוא התחיל כששתי הקבוצות קלעו בדיוק את אותו מספר נקודות בסדרה. לדקות הסיום הם הגיעו בשוויון 89, ואז גג ענק של לברון, ושלשה של קיירי על קרי הכריעה את האליפות. לקרי היה צ'אנס נוסף, וזה כל מה שיצא לו נגד אחד השומרים הגרועים בליגה.
הווריורס הפסידו את האליפות אחרי שהובילו 3-1 בסדרת הגמר (הראשונים) ואחרי 73 ניצחונות בעונה הרגילה. הם הפסידו 9 משחקים בכל העונה, ו-9 נוספים רק בפלייאוף. קרי וקליי, שהובילו את הווריורס כל העונה, לא הצליחו להסתדר עם ההגנה של קליבלנד בגמר. בארנס החטיא בלי סוף, ודריימונד לבדו לא הספיק.
אין לנו מה להוסיף על הציוץ הזה:
https://twitter.com/aznmatt10/status/744733806054215680
קיץ חם:
במהלך העונה שעברה התחילה להתפתח שנאה עזה לווריורס. הקבוצה שהייתה חביבת הקהל כאנדרדוגית הפכה לפייבוריטית, ומהר מאוד עוררה גל של שנאה. הגל הזה רק התחזק אחרי שהשחקן החופשי הכי טוב בשוק הסכים להצטרף אליהם. קווין דוראנט היה מחוזר על ידי כל הליגה, כולל אוקלהומה סיטי שבה שיחק, אבל לא היסס להצטרף לווריורס. זה שאב את האוויר מהחדר. הקבוצה הכי טובה בליגה בשתי העונות האחרונות (נניח), קבוצה שיש לה את ה-MVP, ועוד 3 שחקני טופ 20 בליגה, מקבלת עוד שחקן טופ 3, בשיאו. אפילו השבוע, 3 חודשים אחרי, יש המון ביקורת על הבחירה של דוראנט ללכת לשחק בווריורס.
בשביל להחתים את דוראנט, גולדן סטייט הייתה צריכה מהפכה קטנה בסגל. היא ויתרה על האריסון בארנס ופסטוס אזילי שהיו חופשיים מוגבלים ושלחה את אנדרו בוגוט לדאלאס כדי לפנות כסף מתחת לתקרת השכר. היא ויתרה גם על מאריס ספייטס וברנדון ראש שהפכו לשחקנים חופשיים, ובמקביל החזירה את איאן קלארק, ג'יימס מקאדו, ואנדרסון ורג'או, אבל זה לא מספיק. זאזא פאצוליה השלים את חילוף הסנטרים עם דאלאס כשהסכים להגיע תמורת חוזה מינימום. זו החתמה מצויינת לווריורס, מכיוון שמדובר בשחקן מאוד חכם וריבאונדר מצוין, עם כל האיכויות של בוגוט בהתקפה (מסירה, תנועה, חסימה, ריבאונד). אמנם אין לו את הרים פרוטקשן של הסנטר האוסטרלי, אבל הוא מפצה על זה בהגנה חכמה ומצוינת על הפיק אנד רול. בנוסף אליו הגיע דייוויד ווסט, שממשיך את מסעו בעקבות הטבעת, ומקווה לעונה טובה יותר מזו שהייתה לו בספרס.
מהדראפט הגיע דמיון ג'ונס שיפתח את העונה פצוע, ולא ברור מה בדיוק הוא יתרום. פטריק מקיו נבחר רק במקום 38, אבל בווריורס היו חמים עליו מאוד, ועושה רושם שהוא שווה יותר ממיקום הבחירה שלו. הוא יתחרה על דקות עם איאן קלארק (בעקרון לא משמעותי, אבל נראה שלא מעט משחקים יסתיימו במחצית). קבון לוני החלים אבל גם לו אין תפקיד גדול בווריורס.
ועכשיו מה, מה עכשיו?
השינוי הגדול בווריורס הוא בגישה. אחרי השיא וההפסד בגמר, בווריורס הבינו שהמרדף אחרי השיא היה מיותר והם מתחילים את העונה בהצהרות על מנוחה לכוכבים וויתור מראש על שבירת שיאים. מצד שני, שתי היריבות העיקריות שלהם במערב, אוקלהומה סיטי וסן אנטוניו, נחלשו על הנייר, והשאר לא ממש התחזקו, כך שקשה לראות איזו קבוצה בדיוק יכולה לעמוד מולם. עד כה רוב הקבוצות הימרו (בצדק) על האריסון בארנס, וספק אם יתייחסו באופן דומה לדוראנט. הנעת הכדור, הפיק אנד רול, החסימות, הכל נהיה קטלני יותר עם דוראנט במקום בארנס. גם חמישיית המוות. בארנס שיחק 4 בחמישייה הזו, ואילו דוראנט יכול לשחק גם 5. הוא רשום בליגה בגובה 6.9 רגל, כי הוא מעדיף שיתייחסו אליו כאל 3, אבל כל מי שראה תמונות שלו עומד ליד סנטרים יכול להבין שהוא לפחות 6.11 אם לא 7 רגל (2.13 מטר). הוא הרבה יותר ארוך מבארנס, וביחד עם גרין הם צמד גבוהים דיי קונבנציונלי עם יכולות סמול בול מדהימות.
סימן השאלה העיקרי לגבי הקבוצה הזו הוא האגו. האם האגו של השחקנים האלה ייתן להם לשחק אחד ליד השני? אם אחד מהכוכבים ייפגע סטטיסטית, איך הוא יגיב? האם הוא יקבל את זה בהבנה? במשחקי ההכנה נראה שקרי ודוראנט חיים טוב אחד עם השני ושניהם מגיעים למספרים שלהם. קליי הפגיז כשהיה חם, ופחות כשלא, אבל עדיין קיבל 13-14 זריקות למשחק. עושה רושם שמי שנפגע הכי הרבה מההגעה של דוראנט הוא דווקא גרין, שעד כה מראה ירידה עצומה במספרים. יכול להיות שברגע שהעונה תתחיל הוא יחזור לפחות למספרים ההגנתיים וזה יספיק. מנגד, הסיפורים שפורסמו השבוע על הדרייב של דריימונד לא עוזרים (צעק על שחקנים, בעיקר על קליי), אבל זה האיש. הוא חייב ללמוד להוריד את זה דרגה, מכיוון שאחרי הפלייאוף האחרון הליגה תבחן כל בעיטה וכל תנועה שלו, וכל רבע-ניסיון לעשות ביצים מקושקשות משחקן אחר יזכה להתייחסות.
אליפות היא המטרה, וכל דבר אחר יהיה אכזבה. על הנייר הם פייבוריטים אדירים, שלא לומר הקבוצה המובילה מבחינת כולם, כולל סוכנויות ההימורים (וגאס נתנה להם יחס של 40 ל-1, כלומר שעל 40 שקלים תקבלו 41). אם הם לא יסבלו מפציעות משמעותיות (וגם אז, צריך יותר מפציעה אחת), קשה לראות אותם מפסידים את האליפות.
תחזית: יתקרבו ל-70 נצחונות, ואם כולם יישארו בריאים, אליפות.
וגאס חזתה לגולדן סטייט 66.5 נצחונות. חושבים שאתם יודעים טוב יותר? בואו לשחק במשחק האובר-אנדר שלנו.
