מיאמי היט 2012-13: 1809 נסיונות לשלוש (22.1 למשחק), 39.6% הצלחה – מקום שני בליגה.
סן אנטוניו ספרס 2013-14: 1757 נסיונות לשלוש (21.4 למשחק), 39.7% הצלחה – מקום ראשון בליגה.
גולדן סטייט ווריורס 2014-15: 2217 נסיונות לשלוש (27.0 למשחק), 39.8% הצלחה – מקום ראשון בליגה.
כבר קשה לקרוא לזה טרנד. ב-1979 בירד ומג'יק היו רוקיס והליגה החליטה להוסיף את קו השלוש. המאמנים לא התלהבו, רד אורבך כינה את המהלך "מהלך פאניקה בעקבות ירידה ברייטינג" ובאותה עונה רק 3% מכלל הזריקות הגיעו מחוץ לקשת. במשך השנים כמובן שאחוז הזריקות לשלוש גדל אבל התייצב לבסוף על סביבות ה-20% לפני כעשור. כל מי שצפה במשחק שלהם השנה יכול להעיד שזאת לא רק תחושה ואכן גולדן סטייט גרסת 2016 היא מובילת הליגה הסדירה בנסיונות לשלוש עם 2592 לעומת 4567 זריקות לשתיים (36% מכלל הזריקות), עובדה שסייעה לה לקבוע בין השאר את שיא השלשות לעונה לצד עוד כמות הישגים לא מבוטלת ואם חשבתם שהם חריגים אז קליבלנד זרקה השנה 2427 שלשות לעומת 4461 זריקות לשתיים (35% מכלל הזריקות) והקיצון הגיע בסדרה מול אטלנטה עם 81 זריקות בלבד לשתיים מול 77 לשלוש.
רוב העלייה המטאורית של הווריורס בשנים האחרונות מיוחסת לפגיעה בול בבחירות דראפט, ניהול נכון ויישום מעולה של שיטת המשחק ההתקפית שניצנים ממנה ראינו כבר לפני עשור בפיניקס ובסן אנטוניו. מספיק מילים כבר נשפכו על ה-small ball (או ה-death-ball), וקצת פחות על ה-money ball. כשג'ו לאקוב בכיר בתעשיית ההון רכש את הקבוצה לפני שש שנים הוא לא ידע שסטף קרי יתפתח לשחקן שהוא היום, אבל הוא כן הכניס למערכת שימוש בנתונים, חדשנות ואסטרטגיה רחוקת טווח תרתי משמע ביחס לסגנון המשחק של הקבוצה שבין השאר תרמה להחתמה מחדש של קרי למרות הפציעות שחווה ולהתעקשות לשמור על קליי תומפסון בסגל למרות הזמינות המפתה של קווין לאב דאז.
בדיעבד קשה להגיד אם ההצלחה ומגמת השיפור של גולדן סטייט הגדילה את התלות שלה בשלשות או להיפך, אבל יותר ויותר קבוצות מסתכלות על ההתקפה במונחים של points per possession ושלשה תמיד השתלמה יותר בצורה מתמטית, הנתונים בצירוף עם הצלחה קבוצתית ותארים מכוונים לכך שבטווח הקרוב סביר שנראה דרישה גוברת לשחקני NBA שמסוגלים לפגוע מחוץ לקשת.
"להקיף את הכוכב בקלעים": בגיל 31 כבר צפינו בשיא של לברון ג'יימס, אבל נדמה שהשנה דייויד גריפין הצליח להרכיב את קבוצת הקאבס המותאמת ביותר עבור ג'יימס. החל בהגעה של לאב, הטרייד של וויטרס בעבור ג'יי אר סמית', ההתעקשות על ריצ'ארד ג'פרסון כשחקן וותיק חופשי וההגעה של צ'אנינג פריי אחרי תקופה קשה באורלנדו בטרייד אמצע עונה. היו שחקנים טובים יותר על הנייר, אבל למרות הזלזול המוצדק במזרח הפלייאוף הנוכחי מראה שהיכולת לזרוק כמות בלתי נדלית של קלעים לצד היכולות האישיות של ג'יימס ואירווינג פשוט עובדת. הג'נרל מנג'ר של הקאבס יודע מה הוא עושה, פיניקס של עונת 2009-10 בה תיפקד כסגן נשיא כדורסל הובילה את הליגה בנקודות ואחוזים לשלוש בין השאר בזכות הנוכחות של פריי שמצטיין בפלייאוף הנוכחי עם 57.6% לשלוש לצידם של סמית', ג'פרסון, לאב, אירווינג ושומפרט שעומדים כולם על סביבות ה45%.
יותר מתמיד הגמר הקרוב מפגיש שתי קבוצות שיודעות לנצל את היתרון שבשלשות ויש להן גם את הסגל המתאים לכך. התצוגות ההיסטוריות שראינו לאחרונה מהקאבס – 25 שלשות במספר שתיים של הקאבס מול אטלנטה, 77 שלשות בסוייפ (כשהשיא הוא 79 לסדרה של שבעה משחקים) ורצף של ארבעה משחקים עם לפחות 15 שלשות. מהצד השני שיא 11 השלשות של קליי תומפסון במשחק מספר שש מול אוקלהומה ו-7 השלשות של סטפן קארי (12 נסיונות) מזכיר שהצמד ההיסטורי בפני עצמו מגיע כשיר למפגשי הגמר החוזר.
ברוב הפרמטרים גולדן סטייט מובילה על קליבלנד ולכן גם מוצגת בצדק כפייבוריטית, אבל קליבלנד כשירה יותר ונכונה יותר לעמוד באתגר מאשתקד ובנוגע לתפיסה של סגנון משחק אופייני של פלייאוף אל תופתעו לראות בכל זאת הרבה זריקות לשלוש, לא מדובר בגימיק אלה בשתי קבוצות מצויינות שיודעות בדיוק מה הביא אותן לשלב הזה.
