איך ג'ורג' מהפרלמנט אומר, זה האובייסט להתבאס על הפציעות בסיבוב הראשון של הפלייאוף. זה לגיטימי לכעוס על כך שנשדדנו מעוד כמה משחקים מפוארים של סטף קרי ושהקליפרס מרגישים את החלון שלהם נאטם לחלוטין בעקבות הפציעות של כריס פול ובלייק גריפין, אבל זה משהו שקורה כל שנה. הפלייאוף לרוב מוכרע לא רק בזכות מי שנמצא על הפרקט, אלא גם, ואולי במיוחד, בגלל מי שלא נמצא עליו. בעונה שעברה אלו היו קווין דוראנט, ווסלי מת'יוס, קווין לאב, קיירי ארווינג, ג'ון וול ומייק קונלי שנעדרו מהפלייאוף או מחלקים ממנו. לפני שנתיים זה היה סרג' איבקה, לפני שלוש ראסל ווסטברוק ולפני ארבע דרק רוז. פציעות זה פשוט חלק מהמשחק. וצריך לדעת להתמודד עם זה.
בעוד הקליפרס ככל הנראה לא ימשיכו איתנו לשלב הבא (תתכוננו להמון כתבות על העתיד של הקבוצה הזו ולאן פניה מועדות אחרי עוד כשלון בפוסט-סיזון), מה שמעניין יהיה לראות זה איך הווריורס יתמודדו עם השינוי. זה יהיה מעניין כי מצד אחד, סטף הוא לא דומיננטי עם הכדור כמו פול או בלייק או ג'יימס הארדן, כך שההיעדרות שלו לא אמורה להשפיע על סגנון המשחק של הווריורס, אולם מצד שני, כל כך הרבה ממה שהווריורס עושים מושפע, ישירות או בעקיפין, מסטף. כח המשיכה שלו והעובדה שחייבים להצמיד אליו שומר אחד לפחות פותחת כל כך הרבה אפשרויות לגולדן סטייט. אפשרויות שמצטמצמות עכשיו.
תחשבו על זה. מהו הגו-טו-מוב של גולדן סטייט בקלאץ'? או כשהם צריכים סל באופן דחוף? פיק-אנד-רול של קרי עם דריימונד גרין. הפיק-אנד-רול הזה בדרך כלל מוביל לדאבל-טים על קרי, כי היריבה חרדה שהוא ימטיר עליה מבול של שלשות. במצב הזה הוא מעביר את הכדור לגרין שמשחק 4 על 3, ואין הרבה שחקנים טובים מגרין בסיטואציות הללו (לאחרונה, מייסון פלמלי מראה יכולות דומות). כאן למטה יש דוגמא מובהקת לכך.
עכשיו המהלך הזה נעלם. שון ליווינגסטון לא דורש דאבל-טים. אם כבר, השומר יכול לרדת מתחת לחסימה ושום אסון לא יקרה (עם ממוצע קריירה של 19% מהשלוש שאף אחד לא יתרגש מהמהלך הזה). אפשר לנסות לשים את קליי תומפסון בפוזיציה של קרי, אבל אין לו את יכולת המסירה של סטף או את העלייה תוך כדי כדרור (35.8% בזריקות פול-אפ מהשלוש לתומפסון לעומת 42.8% לקרי בעונה הרגילה). אז מה עושים? מה האופציות של גולדן סטייט כל עוד קרי לא על המגרש? ואיך האופציות הללו יראו מול קבוצה שבניגוד ליוסטון, מסוגלת ורוצה לעשות הגנה?
אפקט הפרפר הראשוני הוא שקליי תומפסון הופך להיות משמעותי הרבה יותר. מה שיפה אצל תומפסון זה שהוא לא זקוק יותר מדי לכדור כדי להפוך למשמעותי יותר. בניגוד לסיטואציה הרגילה שאנחנו רגילים אליה, שבה כאשר הכוכב הראשי נפצע הכוכב המשני לוקח על עצמו הרבה יותר (ראסל ווסטברוק באוקלהומה סיטי או כריס פול בקליפרס הם הדוגמאות שקופצות לי מיד לראש), תומפסון מסוגל לקחת על עצמו יותר מבלי להשתלט על כל ההתקפה. זהו אחד היתרונות האדירים שלו שלא זוכים למספיק קרדיט.
כל עוד הווריורס ימשיכו לדאוג לתומפסון לחסימות איכותיות הוא יכול להמשיך לעשות את מה שהוא עשה כשקרי היה בריא. רק ה-Volume של הזריקות שלו אחרי חסימות יגדל.
מול יוסטון זה היה אפקטיבי מאוד כי, נו, זה יוסטון. מול פורטלנד (כנראה), קבוצה שיש לה סוללת ווינגמנים (סי.ג'יי מקולום, אל פארוק אמינו, מו הארקלס, אלן קראב, ג'ראלד הנדרסון) וגבוהים ניידים (פלאמלי ואד דייוויס) ושהטקטיקה שלה היא להחליף כמעט על כל חסימה, האפקטיביות של המהלך הזה יורדת. עם זאת, עדיין לתומפסון יש את היכולת לייצר לעצמו סל מכדרור בסמי-בידוד. את אותו דבר אפשר להגיד על האריסון בארנס ומו ספייטס הרותח. זה אולי לא הכי יפה לעין ולא הכי ווריורסי, אבל זה יכול להיות שווה כמה נקודות ולהציל פוזשנים שנתקעים.
האופציות האחרות שיש לסטיב קר במשחק העומד הן לא רעות. פוסט-אפ של שון ליווינגסטון לדוגמא (1.0 נק' פר פוזשן העונה הרגילה, מדורג 14 בליגה מבין השחקנים שביצעו לפחות 50 פוזשנים של פוסט-אפ) זו תמיד אפשרות טובה. אתה יכול לסמוך על דריימונד גרין שימצא דרך להשיג קצת נקודות, בין אם זה בפיק-אנד-פופ או סתם במסירה חכמה שאף אחד לא מצפה לה, ותמיד יש את המהלכים הטיפוסיים האלה של גולדן סטייט, כמו פה למטה, כאשר תומפסון חוסם לגרין רחוק מהכדור ושם אותו בפוזיציה של ליי-אפ כשההגנה לא יודעת מה נחת עליה.
בסופו של דבר, לווריורס יש מה להציע במשחק העומד, אבל מול קבוצה מאומנת שיש לה את היכולת לבצע חילופים אוטומטיים ביעילות, יהיה להם יותר קשה. וזו הסיבה שהמפתח להצלחה של הווריורס בלי קרי היא היכולת שלהם להשיג נקודות לא דרך המשחק העומד. מול יוסטון הם עשו זאת בקלילות. הווריורס כפו על הרוקטס אינספור איבודים שהובילו לנקודות קלות במתפרצות ואחרי כמעט כל ריבאונד דריימונד גרין שעט לכיוון הסל וניצל את הירידה המביכה של הטילים להגנה. אם הווריורס יצליחו לשכפל מהלכים כמו אלו שכאן למטה וישיגו באזור ה-15-20 נק' למשחק במתפרצות, הם יכולים לנצח גם בלי קרי.
זו בעצם הבטן הרכה של כל מי שאומר שהווריורס יתקשו בלי קרי. ההגנה שלהם לא תהיה חלשה יותר בלי קרי. אמנם המספרים אומרים שכאשר קרי לא על הפרקט ההגנה שלהם נחלשת ביותר מ-8 נק' ל-100 פוזשנים, שזה שווה ערך להבדל בין ההגנה הטובה בליגה (הספרס) להגנה ה-18 בטיבה בליגה (הניקס), אבל קשה להתייחס ברצינות לנתון הזה כאשר הרבה מאוד מהדקות של הווריורס ללא קרי היו גארבג' טיים ברבע האחרון כאשר המחליפים רק מעבירים את הזמן. בפועל, בזכות האורך של ליווינגסטון והעובדה שאנדרה איגודלה לבטח יקבל יותר דקות בהיעדרו של סטף ההגנה של גולדן סטייט עלולה להיות אפילו חזקה יותר מאשר עם סטף. לראיה, בסיבוב הראשון, כאשר סטף שיחק למעשה רק במשחק אחד, יש להם את ההגנה הכי טובה, וזה עוד מול קבוצה שהייתה לה התקפת טופ 10 בעונה הרגילה. אם ההגנה שלהם תמשיך להיות כל כך חזקה, ואין שום סיבה להאמין שהיא לא תמשיך להיות כזו, הם יוכלו להשיג את אותן 15-20 נק' במתפרצות גם בלי קרי, ובפלייאוף, 15-20 נק' זה המון.
זה בעצם סוד ההישרדות של גולדן סטייט. מול הקליפרס בגרסה הבריאה שלהם יכול להיות שזה לא היה מספיק. כריס פול היה דואג שהקליפרס לא יאבדו את הכדור, האורך של ליווינגסטון בהגנה לא היה משנה מול הלובים לדאנדרה ג'ורדן ובלייק גריפין היה מתיש את דריימונד גרין בהגנה, מה שהיה פוגע באפקטיביות שלו בהתקפה.
מנגד, גם הבלייזרס עלולים להיות מסוכנים עבור הווריורס. דמיאן לילארד יכול להיות השחקן הכי טוב בסדרה שכזו. היכולת של הבלייזרס לבצע חילופים אוטומטיים בחסימות יכולה, כאמור, להאט קצת את ההתקפה של גולדן סטייט וכמעט בכל ערב מישהו מבין אל פארוק אמינו/מו הארקלס/אלן קראב/אד דייוויס/ג'רלד הנדרסון יכול לתפוס ערב שיסחוף לניצחון, וזה עוד בלי לדבר על היכולת הנהדרת של סי.ג'יי מקולום ומייסון פלאמלי. עם זאת, הקבוצה הזו עדיין צעירה מאוד וראינו בשני המשחקים הראשונים מול הקליפרס כמה היא מתקשה מול קבוצה שיודעת לעצור את האופציה הראשונה והשנייה שלה בהתקפה. אמנם הווריורס יהיו בלי סטף (לפחות בתחילת הסדרה), אבל הם יכולים לשרוד את הסדרה הזו גם בלעדיו, בטח כשיתרון הביתיות בידיהם.
וזה בעצם מה שחשוב מבחינת הווריורס, לשרוד את חצי הגמר. על פי ההארכות, יש סיכוי לא רע שסטף יהיה כשיר לגמר המערב, בטח אם סדרות חצי הגמר יתארכו לאזור ה-6-7 משחקים (וסביר להניח שהספרס-ת'אנדר לא יגמר בפחות מכך. בטח כשראסל ווסטברוק מרגיש שמישהו מפקפק בסופרסטאריות שלו). אם זה באמת יקרה, יכול להיות שהווריורס בכל זאת יגיעו לפיינלס. זו תהיה דרך הרבה יותר קשה מהדרך המקורית, והרבה דברים עוד יכולים להשתנות עד אז, אבל הם עדיין יכולים להגיע לשם.
בינתיים, בצד השני של ארה"ב, לברון ג'יימס יושב בבית, רואה את בוסטון ואטלנטה מטיחות לבנה אחר לבנה, וחוכך ידיו בהנאה.
