אתמול אל הורפורד חתם בבוסטון ובתור אוהד של ההוקס (כנראה היחיד בארץ בערך) הייתי שבור. את אטלנטה התחלתי לאהוד ב2011 , קבוצה שהורכבה מג'ו ג'ונסון, ג'וש סמית' , אל הורפורד וג'מאל קרופורד כשחקן שישי. בסוף העונה, קרופורד חתם בפורטלנד. שנה אחרי, ג'ונסון הועבר בטרייד לברוקלין. עוד שנה, וסמית חותם בדטרויט. מכל הקבוצה המדהימה הזו נשאר רק אל הורפורד (גם טיג היה שם אבל התפקיד שלו היה מזערי באותה עונה). כל שנה מ2011, הקבוצה שינתה את עצמה: או מבחינת השחקנים החשובים ברוסטר או מבחינת גישה שונה לשחק כדורסל. הדבר היחיד שנשאר בכל שנה היה אל הורפורד.

 

בשביל אוהד אטלנטה, אל הורפורד הוא אטלנטה. לפני שהגיע, אטלנטה הייתה קבוצה אפרורית ולא נחשבת (בערך דנבר היום במקום והכישרון). בדראפטים לפניו, אטלנטה עשו בחירות רעות וקיבלו שחקנים אפרוריים (ב2005 למשל, אטלנטה פספסה את כריס פול ובחרה במרווין וויליאמס במקום). ג'ו ג'ונסון, הכוכב של הקבוצה דאז, היה נחשב לשחקן של ממוצעים ריקים. הקבוצה הייתה צריכה משהו שיתן לה זהות ומוטיבציה כדי להגיע לרמה של הילדים הגדולים.

 

בדראפט 2007, אטלנטה בחרה פאוור פורוורד בן 21 שהוביל את המכללה שלו פלורידה, לאליפות הNCAA השנייה שלה ברצף. בזמן שלו שם להורפורד היה מזל לשחק עם הרבה שחקני מכללות מוכשרים (קורי ברואר, ג'ואקים נואה, ועוד פחות מוכרים) ומאמן מדהים בשם בילי דונובן (המאמן של אוקלהומה היום). מכל הצוות של פלורידה, הורפורד נבחר מעל כולם. אל הורפורד לא נבחר במקום השלישי בדראפט כי הוא היה  אתלטי כמו ברואר, או היה רים פרוטקטור אדיר כמו נואה, ובטח שלא בגלל שהיה צעיר עם פוטנציאל ענק.

 

הורפורד מגיע לאטלנטה ובעונת הרוקי שלו הקבוצה מגיעה בחריקת שיניים לפלייאוף במקום 8. שנה אחרי, הם כבר מקום 4 במזרח וכך נוצרה אטלנטה הבינונית שאני כל כך אוהב. באטלנטה מתגבש טריו: ג'ו ג'ונסון: הכוכב עם הקלאץ' והקליעה. ג'וש סמית': החוסם והמגן האדיר .גם אל הורפורד שם. מה בדיוק הביא אל הורפורד לטריו?

 

אל הורפורד הביא אופי לקבוצה. מה זה אבל האופי של הורפורד? אל הורפורד נמצא בגבול שבין גלו-גאי לכוכב של הקבוצה. הורפורד הוא כוכב, ללא ספק, אבל האם הוא כוכב של ממוצעים שמוציאים לך את העיניים  מהמקום? האם הוא השחקן הכי מוכשר בקבוצה? התשובה לשאלות הללו היא לא. האם הוא פשוט רק גלו גאי מוכשר מאד? להורפורד יש משחק אול-אראונד מדהים והוא מצוין בכל העבודות השחורות שלא רואים בסטטיסטיקה. הוא ללא ספק גלו-גאי, אבל הוא לא רק גלו-גאי. אל הורפורד כוכב כי הוא זה שמביא בסוף היום את הניצחון.לכל קבוצה יש חוסר: מסירות, ריבאונדים, קליעות… אל הורפורד הוא זה שכל שנה מפצה על החסרונות האלה.הוא זה שמצליח לפצות על כל חיסרון אפשרי שיש לשחקן אחר בקבוצה איתו, ובלי שמישהו שם לב הוא לוקח את הפיקוד. זה כוכב מדרגה ראשונה.

 

 

מעבירים זמן קדימה לקיץ 2013. סמית' עוזב ובמקומו חותם פול מילסאפ. לארי דרו מסיים חוזה ואטלנטה ממיינים מאמן חדש, מייק בודנהולזר. טיג תופס תפקיד דומיננטי וקורבר פתאום פותח לגיטימי. ככה נבנית לה אטלנטה מחדש כשרק נשאר ממנה אל הורפורד. הורפורד, יחד עם העזרה של בודנהולזר, הופך את האופי שלו לתרבות של הארגון. פתאום שחקנים מפצים על החסרונות של עצמם והופכים ליותר שלמים. קורבר מסוגל לעשות הגנה ולחדור. מילסאפ מרחיב את מרחק הקליעה שלו. טיג משפר הגנה ויעילות.

 

אטלנטה מקום שלישי במזרח אבל אז נפצע הורפורד. בנחישות רבה אטלנטה תופסת בקושי את מקום שמונה ומגיעה לפלייאוף. אטלנטה מבינים שהחיסרון שלהם הוא שהם קבוצה שלא יכולה להיות בנויה על כוכבים. אטלנטה חוזרת עונה אחר כך עם כדורסל שמביא חוסר אגו לקיצוניות חדשה. ההתקפה שלהם מדהימה: כל אחד משפר את השני, מפצה על החסרונות של האחר, כל אחד כוכב לא בזכות הכישרון שלו אלא זה שהוא מסוגל לקחת פיקוד. אטלנטה מגיעה למקום שני בליגה כולה אבל לקראת הסוף קבוצות מבינים איך לעצור את ההתקפה הלא אנוכית שלהם ובפלייאוף לא מצליח להם. שנה אחרי (העונה הנוכחית) אטלנטה החליטו לשפר את ההגנה שאליה אחראי מאד הורפורד. ההגנה שלהם לא הייתה כזאת טובה בגלל כישרון או בריון שיודע לעשות בלוקים. הכוח שלה נבע מערמומיות, תושייה וקבוצתיות.

 

זה היופי של אטלנטה. אפשר בקלות להגיד שזו קבוצה חסרת כישרון עם מאמן טוב. אבל הכישרון של השחקנים הוא באינטליגנציה שלהם ובחוסר אנוכיות שלהם. כל החן של הקבוצה מגיע  מזה שהם לא קבוצה עם הרבה באזז תקשורתי או כוכבים אתלטים עם סטטיסטיקות יפות, היא קבוצה שטובה במה שלא רואים. זה מה שהופך את הורפורד לכוכב כל כך מיוחד ומה שהפך את אטלנטה לכל כך מעניינת.

 

אבל יש דבר שהורפורד לא היה מסוגל להביא לאטלנטה, מה שימצא בבוסטון: האוהדים. כדי שקבוצה באמת תגיע גבוה, היא צריכה אוהדים שרופים שיתנו לה את המוטיבציה לנצח את הבינוניות. אוהדים שיגידו לג'נרל מנג'ר "לא בא לנו מספיק טוב, בא לנו אליפות". מכל הקבוצות שנמצאות עכשיו, בוסטון הכי קרובה לאופי של הורפורד. הוא ישתלב שם מצוין ויביא את הקבוצה רחוק ממה שהיה מסוגל עם אטלנטה.

 

עם  העזיבה של הורפורד מסתיימת לה תקופה מהיפות בהיסטוריה של הפרנצ'ייז. תשע שנים של קבוצה שאולי לא הייתה האלפא, או הגיעה להיי-לייט, או הייתה עם בסיס אוהדים טוב (רוב התושבים באטלנטה אוהדים של הניקס או הלייקרס. זה פשוט משפיל) אבל היה לה כדורסל סתגלני שכל שנה התאים את עצמו מחדש, הייתה לה שיתופיות, והשקעה בחלקים במשחק שלא נראים מעל השטח אלא רק מתחתיו הם בעדיפות ראשונה בקבוצה הזו. אל הורפורד הוא מי שהביא את זה לפרנצ'ייז והביא  את זה לשחקנים ששיחקו איתו. אל הורפורד הוא הפרנצ'ייז וכל מה שאני יכול להגיד כאוהד הוא להתראות ותודה רבה.