במרץ האחרון עלה לערוץ של ג'יי ג'יי רדיק ראיון עם דמיאן לילארד. בערך בנקודת האמצע של הפרק, אחרי שלילארד דסקס את הנאמנות שלו לפורטלנד, תצוגות הקליעה שלו בענוה האחרונה ומכניקת הקליעה שלו שמאפשרת לו לקלוע ממרחקים גדולים, רדיק ניווט את השיחה אל מאחורי הקלעים של החדרי ההלבשה ב-NBA. אחרי שהם סיימו לדבר על הדרך בה משחק השלשות שינה את הליגה, רדיק פנה אל לילארד ושאל אותו מה עוד השתנה מאז כניסתו לליגה ב-2012. "אני חושב שההבדל המשמעותי ביותר מאז שנכנסתי לליגה", התחיל דיים לענות, "כשנכנסתי לליגה ג'ייסון קיד פתח בחמישיה של הניקס. גראנט היל, קורט תומאס, קניון מארטין. שחקנים שהיו מבוגרים יותר, קיבלו דקות. כשאני נכנסתי לליגה היה איתי בקבוצה ג'ארד ג'פריס, הוא היה בן 40 או 41 או משהו. ארל ווטסון היה בן 40 כששיחקתי איתו. שיחקתי עם 'ותיקים' אמיתיים. והיו הרבה דברים שלמדתי על להיות רכז, על איך להוביל ממו וויליאמס וארל ווטסון וג'ארד ג'פריס. גם אם הם לא שיחקו. הם הראו לי איך דברים צריכים להעשות, לא הייתה לי ברירה אלא לכבד את המשחק. המילה שאני מחפש היא 'זכאות'. כשנכנסתי לליגה היית צריך להרוויח את מה שאתה מקבל מהקבוצה. הקבוצה לא הייתה פשוט מוענקת לך. ואני חושב שעכשיו פשוט אין לך את הנוכחות הותיקה הזו יותר".
יש כמה דברים שאפשר ללמוד מהמונולוג הזה של לילארד, שרק חלק קטן מובא ממנו כאן, הראשונה היא שעבור אנשים צעירים אנשים שמבוגרים מהם יהיו תמיד 'זקנים'. ג'ארד ג'פריס "בן ה-40 או 41" לפי דיים, היה בן 31 בפתיחת עונת הרוקי של לילארד. ארל ווטסון 'בן ה-40' העביר את העונה האחרונה שלו לצידו של דיים, הוא פתח אותה בן 34, מבוגר סה"כ בשנה מגילו של לילארד בפתיחת העונה הקרובה. גם הקביעה שלו לגבי השחקנים שלא 'מקבלים את הקבוצה' מהרגע הראשון לא הייתה מדוייקת ב-100%. רק שנה לפני הדראפט של דיים קליבלנד בחרו בקיירי אירווינג שסים את עונת הרוקי שלו כקלע המוביל של הקאבס. קמבה ווקר, הבחירה השמינית בדראפט של קיירי, סיים את העונה שני ביוזג' בקבוצה שלו. אבל אם עושים 'זום אאוט' מהדברים של לילארד ומסתכלים על הסנטימנט ולא על הפרטים, אפשר להתייחס לטענות שלו קצת יותר ברצינות.
נושא ה'ותיקים' ב-NBA הוא לא נושא שיחה פופולרי בקרב פרשני טלוויזיה. את הקהל הרחב מעניין הרבה יותר לדבר (או לשמוע) על לוקה דונצ'יץ' או ג'ייסון טייטום מאשר על התרומה של ג'ורג' היל להתפתחות של טייריס הליברטון או על מה שראג'ון רונדו הביא לחדר ההלבשה של קליבלנד בשנה שעברה. מצד שני זה אחד הנושאים הכי בוערים בקרב שחקני NBA כשהם מגיעים לפודקאסטים. במקרים מסויימים הטענות שלהם לחלוטין נופלות לבורות של 'פעם היה יותר טוב', נוסטלגיה הוא רגש מתעתע, אתם יודעים. אבל לפעמים, רק לפעמים, הנקודות שהם מעלים מעוררות מחשבה.
ראשית צריך להגדיר מהו ה'ותיק': מבחינת הכוכבים הותיקים אנחנו נמצאים בעידן מוצלח מאד, כמעט חסר תקדים: כמעט שליש מהנבחרים לחמישיות העונה בשלוש העונות האחרונות (13 מ-45) עברו את גיל שלושים, המספר הגבוה ביותר במילניום הנוכחי. גיל הנבחרים הממוצע העונה עבר את ה-28 בפעם השניה בשלוש שנים, אחרי שלא הגיע לשם מאז שנת 1999. אבל לא על הכוכבים והנבחרים לחמישיות העונה דיבר לילארד. הוא התייחס לשחקנים הותיקים שנמצאים בחדרי ההלבשה, לאו דווקא משחקים. בשלוש השנים האחרונות עסקו לא מעט במשמעות של יודוניס האסלם למיאמי. האסלם הוא הדוגמה האולטימטיבית ל'ותיק' (וגם לאנפורסר, עוד מוסד שנעלם מהליגה עם העלמת הפיזיות), אבל כמה כמוהו יש?
אם מסתכלים על המקום של 'ותיקים', ולצורך הדיון 'ותיקים' הם בני 35+ ב-NBA, אפשר לראות סוג של דפוס 'גלי'. בסוף שנות ה-90 ותחילת ה-2000 הייתה עליה משמעותית במשקל של בני ה-35+ בליגה. שלהי דור 'נבחרת החלומות' ושחקנים גבוהים שנשארו בליגה בעיקר כדי לשמור על הסנטרים. במקרה, או שלא, זו נחשבת לאחת מהתקופות עם הכי מעט כישרון בליגה בעשורים האחרונים. לאחר מכן הגיעה ירידה חדה: אם ב-2001 בני ה-35+ היו אחראים לכ8-9% מהדקות והנקודות בליגה, ובממוצע אחד מעשרה שחקנים פותחים היה בן 35 או יותר, חמש שנים אחר כך המספרים האלו נחתכו לאזור ה-3% בלבד. בסוף העשור הראשון הייתה עליה מחודשת, עם מגמת ירידה בחצי השני של העשור. ב-2019 רק אחד מכל 20 שחקנים פותחים עבר את גיל 35, והותיקים היו אחראים על פחות מ-2% מהנקודות. בשלוש העונות האחרונות אפשר, אולי, לזהות תהליך נוסף של התחזקות הותיקים, אבל אנחנו עדיין רחוקים מהמספרים של לפני 10 שנים, ובוודאי בהשוואה לתחילת המילניום.
את החיתוך בשנים האחרונות אפשר להסביר, חלקית לכל הפחות, בשינוי המשחק. מהפכת הפייס אנד ספייס אינה מותאמת לגארדים שכבר אין להם רגליים לשמור על הדיארון פוקסים של העולם, וגם לא לגבוהים שהזריקה מבחוץ לא הייתה בהגדרת התפקיד שלהם כשנכנסו לליגה. שחקנים דוגמת ניק קוליסון, אלטון בראנד וכריס אנדרסן שבעבר היו מוצאים מקום בחלק מהקבוצות למרות המגבלות שלהם הולכים ומתמעטים בליגה. הנהלות מסתכלות על התרומה המקצועית, על מה שהשחקן מוסיף לקבוצה על המגרש, ובפרמטר הזה לשחקנים המבוגרים קשה להתחרות ברגליים הצעירות.
אז למה השחקנים – המבוגרים יותר, בכל אופן – טוענים שצריך להקצות מקום לותיקים? כנראה שמעורב גם פחד על המקום שלהם. לפחות בקרב שחקני ההווה. כשפול ג'ורג' מדבר על חשיבות הותיקים כשהוא בן 33, הוא כנראה גם חושב על המקום שלו בליגה ב-2025, כשהחוזה שלו עם הקליפרס יסתיים. גם הנוסטלגיה, כאמור, משחקת תפקיד. עדיין, כשכל כך הרבה שחקנים משמיעים את אותו הטיעון, שווה לקחת אותו ברצינות.
השחקנים הצעירים של היום מגיעים לליגה עם הייפ שלא נראה כמותו בעבר. היו תופעות נוסח לברון ג'יימס, אבל הן היו בשוליים. ההתרוממות של המדיות החברתיות, בעיקר יו-טיוב, אינסטגרם וטיק-טוק, הפכה כל פרוספקט תיכונים ל'תופעה'. השחקנים מגיעים עם מעריצים לליגה, ו – אזהרת בומריות לפניכם – בטוחים שהם יודעים הכל. "אנשים צעירים לא יודעים שום דבר, בייחוד לא את זה שהם צעירים", אומר דון דרייפר לרוג'ר סטרלינג כשזה מנסה לשכנע אותו לשכור כותבים צעירים יותר. גם כוכבים צעירים לא יודעים שהם צעירים. הם לא מכירים את המשמעות של 82 משחקים בשנה, איך להכין את הגוף שלהם ל-10 שנים ב-NBA. איך מתמודדים עם סטרצ'ים ארוכים של משחקים שבהם המאמן חושב שאיזה שחקן שאתה לא בטוח איך הוגים את השם שלו עדיף עליך ברוטציה. שחקנים כמו יודוניס האסלם – או דני גרין, או ג'ורג' היל – כבר ראו הרבה שחקנים באים והולכים, הם מכירים את רוב ההתמודדויות שניצבות מול שחקנים צעירים והדרך שבה הם משפיעים נמדדת ביכולת שלהם לעזור לאותם השחקנים לעבור את ההתמודדויות האלו. התמודדויות שלא תמיד נגמרות מתי שהמשחק מסתיים.
במהלך הקיץ גילברט ארינאס התייחס, שוב, לסאגת ג'ה מוראנט. "אתה צריך שיהיה לך) שחקן ותיק), ולא סתם שחקן ותיק, אלא סופרסטאר ותיק שיכול ללמד אותך איך להתנהל כסופרסטאר. חברי הקבוצה שלי לא יודעים עם מה אני מתמודד. אם אין לך את זה אתה צריך להתמודד עם זה בעצמך. ככה זה עם ג'ה: אין שם אף אחד שיודע לומר לו איך להתנהג כמו סופרסטאר". זוכרים שהזכרנו את המעריצים שעוקבים אחרי השחקנים בזכות המיקסטייפים שלהם מהתיכון ברשת? התופעה הזו גדלה אקספוננציאלית עם ההגעה לליגה. להיות שחקן NBA, שלא לדבר על כוכב NBA, זו פריבילגיה, אבל כזו שגוררת איתה לא מעט אחריות. בארבע העונות של ג'ה מוראנט בממפיס הקבוצה שיתפה ילידי שנות ה-80 ב-16 משחקים בסה"כ: אנתוני טוליבר ששיחק ב-13 משחקים עם מוראנט הרוקי ודני גרין שעלה ל-3 משחקים בעונה החולפת. סביר להניח שהם לא היו השחקנים המתאימים לקחת את מוראנט תחת חסותם. גם אם מרחיבים את מושג ה'ותיקים' בממפיס מוצאים בשנתיים האחרונות אל סטיבן אדאמס, שסגנון החיים שלו לא מתכתב עם זה של ג'ה ואת קייל אנדרסון. ג'ה הוא דוגמה אחת, אבל הטענה נכונה גם לזאיון וויליאמסון וטריי יאנג. כשדוק ריברס דיבר בפודקאסט של ביל סימונס על העובדה שג'ואל אמביד לא ידע איך לאמוד מתי כאב אמור לגרום לך לפספס משחק ומתי צריך לשחק למרות העייפות, או שהוא לא יודע איך להתנהל מול חבריו לקבוצה מחוץ למגרש – זה נובע גם מזה שלא היו לו מספיק דוגמאות לכך מחברים ותיקים לקבוצה בתחילת הקריירה.
נקודת המעבר מקבוצה מפסידה לקבוצה מנצחת היא הנקודה בה המנהיגות בחדר ההלבשה הופכת להיות קריטית. הסיקסרס צירפו את ג'יי ג'יי רדיק לג'ואל אמביד ובן סימונס הצעירים, ג'מאל מורי וניקולה יוקיץ' קיבלו את ריצ'ארד ג'פרסון ודווין האריס. הנכונות ללמוד מצד הצעירים היא כמובן המפתח, אבל האפשרות צריכה להיות שם. בפרספקטיבה הזו מעניין לשפוט שינויים שבוצעו בשתיים מהקבוצות החלשות בליגה בעונה הקודמת: יוסטון ואורלנדו.
יוסטון הייתה כנראה הקבוצה הכאוטית בליגה. הם אמנם החזיקו באריק גורדון הותיק, אבל הוא בעיקר ניסה לכפות את דרכו החוצה. גם בובאן מריאנוביץ' היה שם, אך ההשפעה שלו על שחקנים כמו ג'יילן גרין או ג'בארי סמית' היא תאורטית. אחרי שלוש שנים בהן חיברו 59 ניצחונות תחת סטיבן סילאס, הרוקטס הלכו למייקאובר בקיץ האחרון. הם צירפו את דילון ברוקס ופרד ואן וליט, שני שחקנים שאולי לא נפלו להגדרה של 'ותיקים' (ואן וליט יהיה בן 30 במהלך העונה, ברוקס בן 28) אך מנוסים ומגיעים מקבוצות פלייאוף, וצירפו גם את ג'ף גרין. גרין זכה באליפות עם הנאגטס, והיה צפוי שישאר שם על חוזה לא גבוה. יוסטון הציעו יותר ו'גנבו' את גרין. ב-15 העונות שלו בליגה גרין הופיע בשני גמרים ובעיקר שיחק לצד כמה מהכוכבים הגדולים ביותר: דוראנט, ווסטברוק והארדן באוקלהומה, לברון בקליבלנד, הביג-3 של בוסטון והרכב הלוב-סיטי בקליפרס. גרין התמודד עם פציעות, בעיות לב, קבוצות מפסידות ועוד. הוא למד לעבור מתפקיד ראשי לתפקיד משני, ולהתאים את התרומה שלו בהתאם לצרכי הקבוצה. התרומה המקצועית שלו פחותה, כמובן, לעומת ברוקס ו-ואן וליט, אבל הניסיון שהוא מביא מ-11 הקבוצות שבהן שיחק נדיר ב-NBA הנוכחית.
אורלנדו, מצידה, הייתה קבוצה קצת יותר מסודרת. אך גם היא חסרה חדות. טרנס רוס היה השחקן הותיק בקבצה אך כמו גורדון, גם הוא ניסה למצוא את דרכו החוצה. אורלנדו חיפשו נוכחות משמעותית לחדר ההלבשה הצעיר שלהם ונפלו דווקא על ג'ו אינגלס מיודענו. בשמונה עונות עם הג'אז ועוד אחת עם הבאקס אינגלס הראה את הייחוד שלו בעיקר בקבלת ההחלטות. קל לראות איך הוא תורם, באופן המקצועי, להתפתחות של שחקן כמו פרנץ ואגנר. גם הגארדים הצעירים של אורלנדו יכולים ללמוד ממנו דבר או שניים. אינגלס גם קנה לעצמו שם של חבר מצוין לקבוצה ברחבי הליגה, זה כנראה מה ששכנע את אורלנדו לפתוח עבורו את הארנק ולשלם לו 11 מיליון דולר העונה – הרבה מעל שווי השוק שלו.
גם ממפיס עשתה שינוי של המסלול הצעיר אותו לקחה בשנים האחרונות. כמו ואן-וליט גם מרכוס סמארט יחגוג רק 30 במהלך העונה, אבל הוא מביא איתו ניסיון של 6 גמרים איזוריים ב-9 עונות עם הסלטיקס, ומוניטין של שחקן שלא מפחד להתעמת עם הכוכבים שלצידו במידת הצורך. חשוב יותר מממפיס יישמו את העצה שקיבלו מגילברט ארינאס – כן, אני יודע שבאופן עקרוני זה לא מומלץ – וצירפו את דרק רוז. רוז הוא אחד המודלים לעתיד של מוראנט. רוז היה השחקן הצעיר ביותר שזכה בתואר השחקן המצטיין, הוא התמודד עם בעיות על המגרש, בעיקר בתחום הפציעות, וגם עם בעיות מחוצה לו. בתחנות הקודמות שלו הוא הוכיח את הערך שלו כמנהיג והוא אמור להיות המנטור של מוראנט כשהוא לוקח את הצעד הבא, זה שרוז רק נגע בו.
דווקא בעידן שבו הרפואה מאפשרת לשחקנים להשתקם מפציעות בצורה מיטבית, היה ניתן לצפות שמקומם של הותיקים בליגה יהיה משמעותי יותר. חלקם עוברים לתפקידי אימון ופיתוח שחקנים אבל חלקם נדחקים החוצה מהליגה. דווקא בעידן שבו כל שחקן משקיע בהתפתחות האישית שלו, באימוני כושר או כישורים, בשמירה על הגוף ולעתים גם במאמן מנטלי או פסיכולוג, השחקנים הותיקים הם אלו שמחזיקים בידע המצרפי הגדול ביותר. נראה אם ה-NBA תחזור לאמץ אותם.
