שנה שניה ברציפות שקליבלנד וטורונטו נפגשות בסיבוב שני, רק שהשנה הנסיבות כל כך שונות. האם זה ישנה את התוצאה? האם הראפטורס יכולים להשתחרר פסיכולוגית מהצל של לברון? ומה קשור נתן זך? פנינו למומחה הראפטורס שלנו (יונתן גנדלר) ולמומחה הקליבלנד שלנו (טוב נו, הוא בכלל אוהד דאלאס, אבל הוא היחיד שהיה פנוי) משה דוידוביץ' לנתח את הסדרה.

טורונטו ראפטורס והגורילה על הגב

יונתן גנדלר:

עם פתיחת הפלייאוף, טורונטו זכתה ליחס אמביולנטי מהקהל ומהפרשנים. מצד אחד, הקבוצה שבהדרכתו של קייסי הצליחה לקחת בפעם הראשונה את המקום הראשון במזרח בעונה הסדירה, והפגינה רוב הזמן כדורסל מרשים, עקבי ומבטיח. מצד שני, ההסטוריה שגרמה למידה רבה של סקפטיות באשר ליכולות של טורונטו בפלייאוף.

אחרי שעברה את הסיבוב הראשון, טורונטו שוב ניצבת במעמד דומה. מצד אחד, הצליחה ״לאכזב את המאוכזבים״ ולצלוח את הסיבוב הראשון בצורה יחסית טובה, תוך שהיא מראה סימנים מבטיחים של תיקון הבעיות שממנה סבלה לאורך ההיסטוריה. מצד שני, היא הולכת לפגוש את לברון ג׳יימס, משוכה שעד עתה טורונטו לא הצליחה לעבור בפלייאוף.

אז איך זה ייגמר? האם, כמו שהצליחה לשבור את ה״נאחס״ של משחק מס׳ 1, תצליח טורונטו לנצח סדרה נגד קליבלנד, או ששוב לברון יראה ששום דבר לא עוצר אותו בדרך לגמר ה-NBA?

אז בואו ונביט לרגע על טורונטו של פלייאוף 2017-18.

נתחיל עם שני הכוכבים שספגו הרבה ביקורת בפלייאוף של העונה הקודמת. קייל לאורי משפר את הממוצעים שלו, ומ-15.8 נק', 3.1 ריב' ו-5.9 אסיסטים, הוא עולה ל-17.2 נק', 4.5 ריב' ו-8.3 אסיסטים. הוא גם זורק (וקולע) יותר לשלוש: 2.8 שלשות ב-43.6% בפלייאוף הנוכחי, לעומת 1.6 שלשות ב-34.2% בפלייאוף של העונה הקודמת. זאת כאשר הוא משחק מעט פחות דקות (36.2 לעומת 37.5 בשנה שעברה). נתון מרשים נוסף הוא מדד הפלוס-מינוס (ל-100 פוזשנס): פלוס 27.9 בפלייאוף השנה לעומת פלוס 8.9 בלבד בעונה הקודמת.

אצל דמאר דרוזן גם ניתן לראות שיפור בממוצעים (למעט כדורים חוזרים): מ-22.4 נק', 4.9 ריב' ו-3.4 אסיסטים הוא עולה ל-26.7 נק', 3.3 ריב' ו-4.8 אסיסטים. גם הוא משחק מעט פחות (37.3 דקות עונה שעברה לעומת 36.3 דקות בפלייאוף הנוכחי). ושימו לב לשינוי הדרמטי בקליעות לשלוש: 1.7 שלשות ב-38.5% בפלייאוף הנוכחי לעומת 0.1 שלשות ב-6.7% בעונה הקודמת. במדד הפלוס מינוס דרוזן מראה שיפור מרשים ממינוס 13.1 בפלייאוף של העונה שעברה לפלוס 15.6 בעונה הנוכחית.

שחקן נוסף ששווה להזכיר הוא יונאס ולנצ׳יונאס, שלמרות שהשינוי בסטטיסטיקה היבשה שלו פחות מרשים, 11.2 נק', 6.7 ריב' ו-0.2 אסיסטים בפלייאוף של העונה שעברה ל-13.5 נק', 7 ריב' ואסיסט בפלייאוף הנוכחי, הוא מראה שיפור אדיר במדד הפלוס-מינוס: ממינוס 2.6 לפלוס 29.7! הוא דווקא משחק מעט יותר: 24.7 דקות לעומת 22.6 בעונה הקודמת.

אבל כפי שראינו לאורך רוב העונה הסדירה, שוב זה הספסל המעולה של טורונטו שמצליח להפתיע. בסוף העונה הסדירה נשמעו מספר טענות לגבי השימוש בספסל בפוסט-סיזן: על כך שבפלייאוף הרוטציות מתכווצות ושלא ניתן יהיה להפעיל את הספסל באותה יעילות, על כך שהספסל יפגוש יותר שחקני חמישיות של היריבות ויתקשה להתמודד איתם, על כך ששחקני הספסל צעירים וחסרי ניסיון בפלייאוף (לטורונטו יש את הרוסטר השני הכי צעיר בסבב הפלייאוף הנוכחי).

ובכן, בהתחלה היה נראה שאכן יהיה קשה, בייחוד במשחקי חוץ. במשחקים 3 ו-4 בוושינגטון המחליפים של טורונטו התקשו. חוסר הניסיון של השחקנים הצעירים בא לידי ביטוי ונראה היה שטורונטו ״שבה לסורה״. שוב ראינו הרבה מהלכי איזוליישן של דרוזן, פחות הנעת כדור, פחות מסירות ופחות ספייסינג. התוצאה: וושינגטון לוקחת את שני משחקי הבית וקובעת שוויון 2-2 בסדרה.

אבל אז בא משחק 6, בוושינגטון, ופרמטר אחד השתנה – פרד ואן-וליט חוזר מפציעה ולראשונה (בחייו) משחק דקות משמעותיות בפלייאוף. כל עוד ואן-וליט היה פצוע ולא שותף, עד משחק 6 (למעט 2 דקות אומללות במשחק 2), קייסי נאבק בנסיון למצוא הרכב ספסל בלעדיו. קייסי ניסה לא פחות מ-52 (!) הרכבים במהלך הסדרה, כאשר ההרכב הפותח משחק 108 דקות ואף הרכב אחר לא יותר מ-16 דקות. חוסר השקט הזה הגיע לסיומו במשחק 6. ואן-וליט חזר ובפעם הראשונה ראינו את החמישיה השניה בהרכב המלא שלה על המגרש: פרד ואן-וליט, דלון רייט, סי. ג׳יי מיילס, פסקל סיאקם ויאקוב פלטל שוב שיחקו כחמישיה אורגנית והתוצאה לא אכזבה. כדי להבין את התרומה של ואן-וליט, הנה השוואה של מדד פלוס-מינוס של חמישיות ספסל מרכזיות שקייסי ניסה בהעדרו: דרוזן + הספסל: מינוס 63, לאורי + הספסל: פלוס 2, פאוול + הספסל: פלוס 9. לעומת הרכבים אלו, ההרכב האורגני עם ואן-וליט: פלוס 48, וזה עוד כולל את שתי הדקות הנוראיות ממשחק 2. אם מנטרלים את משחק 2, הנתון משתנה לפלוס 100 – מרשים ביותר!

אז נכון שמדובר בדגימה קטנה, ושהסטטיסטיקה מדגימה כזו יכולה להיות מאד מוטה, אבל עדיין ניתן לראות את התרומה האדירה של ואן-וליט לטורונטו, ואת התרומה המיוחדת של החמישיה השניה האורגנית של טורונטו כשואן-וליט מנהיג אותה על המגרש.

האם לאורי ודרוזן ימשיכו לתת תפוקה טובה בהמשך הפלייאוף? האם ולנצ׳יונאס יוכל לתת דקות משמעותיות ולהמשיך להוביל מדד פלוס מינוס מרשים? האם מה שראינו מהספסל במשחק 6 בוושינגטון יעבוד גם בהמשך, ובייחוד במשחקי חוץ מכריעים? האם כל זה יספיק מול קליבלנד ולברון? נראה שבהחלט מחכה לנו סדרה מעניינת!

הלב אומר – ראפטורס ב-7

השכל מתעקש  – לברונ'ס ב-6.

קליבלנד לברונירס – המסע נמשך (בקושי)

משה דוידוביץ':

בשיניים, בציפורניים, עם התכווצויות, ותוך כדי זה שהיא קולעת 40 נקודות פחות (!) מאינדיאנה, הצליחה קליבלנד לעבור את אינדיאנה בשבעה משחקים ולהגיע בשארית כוחותיה לסיבוב השני של הפלייאוף במזרח, כדי לפגוש את המדורגת ראשונה טורונטו.

למעשה זה לא ממש נכון.

קליבלנד לא עברה את אינדיאנה.

לברון עבר.

לבד.

בסדרה מול אינדיאנה לא הייתה קבוצה. היה בנאדם אחד. ששיחק 41 דקות למשחק, קלע 34.4 נק' למשחק, לקח 10.1 ריב', חילק 7.7 אסיסטים, והוסיף מעל חטיפה וחסימה למשחק. שלוש פעמים בסדרה לברון קלע מעל 40 נקודות, וקליבלנד הייתה צריכה כל אחת ואחת מהם. קווין לאב, השחקן היחיד של הקאבס, מלבד לברון, שהגיע לדאבל פיגרס נתן סדרה פאתטית מבחינתו. עם 11.4 נק' ופחות מעשרה ריב' למשחק. ג'י אר סמית היה חלש, ג'ורג' היל היה פצוע רוב הסדרה, קלרקסון והוד לא היו קיימים, טריסטאן הופיע רק למשחק האחרון ולארי נאנס נתן הרבה התלהבות ומעט כדורסל. למעשה, השחקן היחיד בקאבס שלברון יכל לסמוך עליו שיופיע עם קליעות גדולות ברגעים חשובים היה קייל קורבר.

עכשיו, קייל קורבר הוא קלעי גדול. באמת גדול. פעם שאלו אותו בראיון באיזה שלב בזריקה הוא יודע אם הכדור הולך להכנס. "כבר בשחרור הכדור" ענה קורבר " אני יודע אם זה נכנס או שזה קצר מידי או שזה ארוך מידי". "ומה עם ימינה או שמאלה?" שאל הכתב. "זה אף פעם לא הולך ימינה או שמאלה" ענה קורבר. הוא צודק בעיקרון. אצל אחד הצלפים הגדולים של המשחק השאלה היא לא הכיוון, אלא רק העוצמה. אבל, קייל קורבר בן 37, ואף פעם הוא לא עשה הרבה מעבר ללקלוע, ובטח שהוא לא יתחיל עכשיו.

כשהשחקן היחיד שלברון יכול לסמוך עליו הוא קלעי חד ממדי בן 37, המצב קשה מאוד.

הטריידים שעשה קובי אלטמן בפברואר היו הכרחיים. על כך אין מחלוקת. להפטר מאיזייה תומאס ודרק רוז ושאר הרעות החולות שכיבו את הקבוצה מנטלית היה נצחון בפני עצמו. לקבל כמה שחקנים צעירים עם פוטנציאל פלוס ג'ורג' היל אחד היה הבונוס. הבעייה? הצעירים לא מוכנים או לא מספיק טובים, ג'ורג' היל לא ממש מזכיר את היל של אינדיאנה ויוטה ונאבק בפציעות טורדניות, וקיירי אירווינג הוא זכרון רחוק מימים שבהם היה לקליבלנד גו טו גאי נוסף אמיתי, ולא צילו החיוור של קווין לאב שמופיע לכמה שבועות, ואז נעלם לכמה שבועות וחוזר חלילה. ("לא נורא קיירי" חושב לעצמו לברון, "חכה חכה אנחנו עוד ניפגש. העולם הוא עגול").

כמעט עשור עבר מאז שללברון ג'יימס היה צוות מסייע כל כך חלש. מאז ששיחק עם הרכז האוברייטד מו ויליאמס, הסנטר החביב אילגאוסקאס, והאבא החורג שלו דלונטה ווסט, לא היה צריך לברון לקחת על הגב צוות מסייע כל כך חלש על גבו במסע הסיזיפי שבמקרה הטוב יסתיים בהשפלה בגמר, ובמקרה הפחות טוב ייעצר כבר מול טורונטו או פילי (יסלחו לי אוהדי בוסטון, אבל עם הפציעה של ג'יילן בראון אתם צעד אחד מלעלות בחמישייה את כארם משעור).

מצד שני, לברון, בגיל 33, ובמצב פיזי טוב מאי פעם, נותן תצוגות יוצאות דופן פעם אחרי פעם. שלשת הניצחון במשחק מספר 5 מול אינדיאנה, הביאה את הסטטיסטיקה שלו בסלי קלאץ' בפלייאוף כשיש 5 שניות ומטה ל-6/13. מייקל ג'ורדן, בכבודו עומד על 5/11 במצבים האלו.

אם לא ההתכווצות שרירים במשחק שבע שבגללה נח מספר דקות, לברון תכנן והודיע שהוא מתעתד לשחק את כל 48 הדקות במשחק. והוא היה עושה את זה. השאלה היא, כמה זה עוד יכול להמשך? כמה עוד דלק נשאר במיכל בשביל לסחוב לבד את העגלה הזו? "איך זה שכוכב אחד לבד מעז?" שאל פעם נתן זך, "שתוק שתוק מדברים פה כדורסל לא שירה" ענו לו כולם.

אבל מה, למזלו של לברון, בסיבוב הבא תעלה מולו טורונטו.

רגע, מה למזלו? זו הקבוצה הטובה במזרח לא? הקבוצה ששינתה סגנון משחק העונה, הקבוצה עם הספסל הטוב בליגה, הקבוצה שהפעם באמת נראית מוכנה גם לפלייאוף ולא רק לעונה הרגילה. הקבוצה עם המאזן הטוב במזרח, שהייתה מקום 3 בהתקפה העונה וגם מקום 5 בהתקפה. אף קבוצה אחרת בליגה לא הייתה טופ חמש בהתקפה וגם בהגנה. אפילו לא יוסטון וגולדן סטייט. טורונטו יכולה לשים על לברון את סיאקם, אננובי ואיבקה, שאולי אף אחד מהם לבד לא יכול לשמור על לברון (אבל מי בעצם כן?) ואולי שלושה שיכולים לתת גוף ואתלטיות יוכלו קצת להאט אותו?

אז למה בעצם למזלו? ובכן, ספורט מקצועני זה הרבה כשרון, אבל לא פחות הרבה זה הצד המנטלי. ובצד המנטלי, לברון נמצא לכל אחד משחקני טורונטו עמוק בתוך הראש. גם ככה לאורי ודרוזן, צמד גארדים אולסטארים בעונה הרגילה, מגיעים לפלייאוף ורועדים יותר מממייקל ג'יי פוקס, אבל כשהם מול לברון הבעייה מתעצמת פי כמה וכמה.

אז נכון, קליבלנד הייתה קבוצת ההגנה הכי גרועה בליגה העונה (טכנית היא הייתה מקום 29, אבל פיניקס לא קבוצת כדורסל), ונכון שהצוות המסייע חלש יותר מבעבר, וטורונטו טובה יותר מאי פעם, אבל עדיין, הרעידות הבלתי מוסברות של שחקני טורונטו יצטרכו לעבור כדי שהכשרון ידבר. או שאולי שחקני הספסל של טורונטו, הפרד ואן וליט והיקוב פולטל והדילון ברוקס של העולם, יבואו בלי פחד ובלי חששות וכל פעם שלאורי רואה מולו את לברון ומתבלבל, כל פעם שדרוזן נזכר שהוא לוזר, יבוא הספסל וימשוך את הקבוצה למעלה. אולי.

טורונטו יכולה לנצח.

טורונטו אמורה לנצח.

טורונטו חייבת לנצח.

רק שעם כל מה שאמרנו, בצד השני עומד אחד, לברון ג'יימס, וכשהוא על המגרש הכל אפשרי.

אמרתי בצד השני? סליחה טעות. הוא לא רק בצד השני. הוא עמוק בתוך הראש של טורונטו.

קליבלנד בשבע.