"This depression get the best of me"

מי שמחפש בספורט רק ניצחון או הפסד מפסיד חוויות מאוד עוצמתיות. מפסיד לדעתי את המהות של הספורט. באן.בי.איי יש כל כך הרבה יותר מניצחונות והפסדים, ומי שניצחון זה הדבר היחיד שמרגש אותו שם, מפספס המון רגש ובשבילי בשביל זה קיים המשחק. להתרגש.

להתרגש מהקבוצה שלי, להתרגש מהכדורסל, מהאסתטיקה, כמו סן אנטוניו של 13-14, או כמו מיוקיץ'. יש כאלה שאוהבים יותר כוח, זה גם סבבה, כל אחד עם מה שמרגש אותו. להתרגש מהדמויות שעושות את המשחק הזה ומהנרטיבים שלהם. לראות מישהו מעורר השראה כמו באטלר, עם סיפור חיים קשוח כמו שלו, ולהתרגש מהדרך שעשה, להתרגש מלראות אותו נלחם על כל הזדמנות, כי הוא הגיע ממציאות שהזדמנויות אסור להחמיץ. ואלה יכולות להיות דמויות אחרות, לאו דווקא באטלר. כל אחד עם הדמויות שעושות לו את זה ומוציאות ממנו את המיצים בבטן.

לא תמיד אפשר לשלוט על הרגש. הלוואי והייתי יכול. אם הייתי יכול הייתי רוצה לאהוב יותר את יאניס. הוא בחור כל כך טוב, הגיע ממציאות קשה ומסמל בעיני את כל מה שטוב בספורטאי. את ההזדמנות שהספורט נותן ואת היכולת להעניק בחזרה. הייתי שמח לאהוב אותו יותר, אבל על המגרש אני לא מצליח להתחבר אליו, אז הייתה לי שמחה שכלתנית כזאת כשהוא לקח אליפות, שמחתי כי מגיע לו, אבל לא באמת התרגשתי.

איכשהו אף פעם לא אהבתי את דרוזן. סגנון המשחק שלו תמיד שעמם אותי, אפילו כששיחק בס"א אהובתי לא הצלחתי להתחבר אליו. הוא גם דמות אפורה כזאת, מופנמת, בלי הרבה צבע. לא מאוד קשוח במשחק שלו, הכל כזה אפרורי בעיני. חסר לי אצלו משהו.

אף פעם לא התרגשתי מדרוזן, עד אתמול.

ב-17 לפברואר 2018 דמאר דרוזן צייץ את המשפט שבכותרת ונהיה דמות להעריץ. רק שאני פספסתי את זה.

אני לא חושב שמישהו יכול להבין באמת מה זה דיכאון בלי לחוות את זה. גם ב-2022 יש עדיין המון בורות סביב הנושא הזה ו-4 שנים אחורה לחשוף את זה שאתה סובל מדיכאון בתור ספורטאי מקצועני, ועוד אחד כזה שתמיד מתפקד הרבה פחות טוב בפלייאוף, זה חתיכת דבר אמיץ לעשות. זה אמיץ, אבל זה גם משחרר את המעמסה הרגשית של לסחוב את הסוד הזה. ישר קופצות הסטיגמות, ישר מתחילים לשייך את חוסר ההצלחה למצב המנטאלי, ואולי גם בצדק, לפחות חלקית. אבל דרוזן לקח את זה עליו והלך עם זה, וזה חתיכת מסר לכולם. למי שלא מכיר את זה ובעיקר לכל מי שסובל מזה. זה מסר הכי משחרר ואמיתי שיכול להיות. זה מסר שגם ספורטאים מקצועיים, גם דמויות להערצה סובלות מהקושי הזה ושזה לא מדלג על מצליחנים, ספורטאים, עשירים, סלבריטאים. זה פשוט שם, ואם יש לך את זה, אתה צריך ללמוד לחיות עם זה ולטפל בזה, לא לפחד ולא להתבייש בזה. ודרוזן חתיכת בחור קשוח מקומפטון עם סיפור חיים קשה שהתמודד עם הרבה בחיים, אז גם עם זה הוא מתמודד.

אתמול בסוף המשחק, אחרי שדרוזן חדר לסל וקלע את הסל שסגר את המשחק, הוא שכב על הרצפה וחייך, וזה היה נראה חיוך כזה של אנחת רווחה, חיוך כזה של משהו עצום שירד לו מהכתפיים ומאז אני לא מפסיק להתרגש.

אף פעם לא אהבתי את דרוזן, אבל לקראת המשחק הלילה נגד מילווקי ובכלל, בפלייאוף הזה, הלב שלי איתו, כי הצלחה שלו תהיה דבר הרבה יותר גדול מפשוט ניצחון או הפסד במשחק כדורסל, זו תהיה השראה ומסר חזק להרבה אנשים ואותי זה נורא מרגש.