מרגע שהשעון עבר לחצות ב-15.12, כל עולם ה-NBA התחיל לדבר רק על דבר אחד, טריידים. לכן, הנחתי שגם הטור שלי השבוע יעסוק בצורה כזו או אחרת בשוק הטריידים שנפתח. אבל כשראיתי את כמות הדיבורים והכתבות על הנושא, כבר לא היה לי מה לחדש ולכן חיפשתי נושא אחר. בעודי חושב ומשתף חבר בעבודה בהתלבטות, הוא זרק לי "תכתוב על סלי נצחון". וכך, עם ההמלצה הזו, יצאתי "לשטח" לחקור את הזריקה המרגשת במשחק, הבאזר-ביטר.

ניתן להסתכל על זריקות הבאזר מכל מיני זוויות, הזווית שבה אני בחרתי להתמקד בטור הזה היא הזווית האסטרטגית. בטור הקודם כתבתי על העלייה בשיעור השלשות, וכעת ברצוני לבחון האם וכיצד שינוי שיטת המשחק לכיוון הזריקות משלוש השפיעה על האסטרטגיה של קבוצות בזמן הקריטי ביותר במשחק.

לפני שנעבור לממצאים, נגדיר תחילה מהי זריקת "באזר" לצורך טור זה. הקריטריונים שבהם השתמשתי לקביעת זריקת באזר הם:

  • התוצאה היא בין פיגור שלוש לשוויון (כלומר, גם כפיית הארכה נכללת)
  • הזמן שנותר על השעון הוא פחות מ-2 שניות לסיום הרבע הרביעי או הארכה. העדפתי להשתמש ב-2 שניות ולא באזר מוחלט כי אם נשארו פחות מ-2 שניות, סביר להניח שהאסטרטגיה של הקבוצה התוקפת הייתה לסיים את השעון, וכן, הסיכוי שהיריבה תצליח להגיב בפחות מ-2 שניות הוא ממש מזערי, למרות שהיו מקרים מעולם (דרק פישר, לא נשכח לא נסלח).

כעת, נבחן את האסטרטגיה של זריקת הבאזר במהלך העשור האחרון. בגרף להלן מוצג שיעור השלשות מכלל זריקות הבאזר לאורך העשור:

מהגרף ניתן לראות שמהפכת השלשות לא פסחה גם על זריקות הבאזר וישנה עלייה גם במספר השלשות הנלקחות בשנייה האחרונה. אם במחצית הראשונה של העשור נזרקו 44% מהזריקות מחוץ לקשת, במחצית השנייה של העשור נלקחו כ-52%.

נתקדם כעת לחלק היותר מעניין שהוא בחינת האסטרטגיה האם לקחת זריקה ל-2 או ל-3 בכל אחד מהמצבים: פיגור 3 נקודות, פיגור 2 נקודות, פיגור בנקודה אחת ושוויון.

נתחיל במצב הפשוט ביותר, פיגור 3 נקודות. לכאורה, במצב הזה ישנה אסטרטגיה אחת בלבד, זריקה ל-3. ובכל זאת, במחצית הראשונה של העשור 13% מכלל זריקות הבאזר נלקחו מטווח 2 הנקודות לעומת 6% בלבד במחצית השנייה של העשור. קשה לחשוב על סיבות לכך שקבוצה תיקח זריקה ל-2 בפיגור 3, ההשערה הכי טובה שלי היא שקבוצות פשוט ניסו להגיע לסל כמה שניות לפני הבאזר והניסיון פשוט נתקע ולבסוף לא הייתה ברירה אלא לחלץ זריקה כלשהי.

נעבור למצב הרבה יותר מעניין, פיגור 2 נקודות. כאן נפגוש קרב אמיתי בין הרגש לשכל. אם אתם הייתם מאמנים, מה הייתם עושים אם היה לכם את הכדור ביד לפוזשן אחרון והקבוצה שלכם מפגרת ב-2 נקודות? מצד אחד, הנטייה האנושית היא ללכת כמה שיותר על בטוח, לנסות להשיג זריקה עם אחוזי קליעה כמה שיותר טובים ולחשוב על ההארכה רק כשהיא תגיע, שם, בטח המומנטום כבר יביא את הניצחון.

מצד שני, מתמטית עדיף לזרוק ל-3. הרי אם לזריקה ממוצעת ל-2 יש 50% להיכנס והסיכוי לנצח את ההארכה הוא גם באזור ה-50% (בעולם האנליטי לא מייחסים חשיבות למומנטום) ,יוצא שהסיכוי לניצחון הוא 25%, בעוד שזריקה ממוצעת לשלוש מניבה 35%. זהו יתרון משמעותי ביותר וגם אם ננסה לשכנע את עצמנו שלקבוצה שלנו ספציפית יש סיכויים טובים יותר בזריקה ל-2 או סיכוי טוב יותר לסחוט עבירה או סיכוי טוב יותר בהארכה עדיין כנראה שזה לא סוגר את הפער.

אז מה המאמנים עושים בפועל? ניתן לראות שגם במקרה הזה, המהפכה האנליטית עושה את שלה כפי שמראה הגרף להלן:

ניתן לראות שבמחצית הראשונה של העשור מאמנים נטו לקחת זריקה ל-2 במצב הזה בעוד שבמחצית השנייה המגמה התהפכה לכיוון השלשה. כמו כן, ייתכן שהרצון בשנים האחרונות לא להעמיס על השחקנים יותר מדי תרם אף הוא לטובת השלשה על חשבון הניסיון להגיע להארכה (שמשום מה עדיין אורכת 5 דקות).

כעת נעבור למצב השלישי, פיגור של נקודה אחת. גם כאן, האסטרטגיה השולטת אמורה להיות זריקה ל-2, שהרי אין שום סיבה לנסות להוביל ב-2 נק' כשכבר אין זמן על השעון. ובכל זאת, גם כאן יש יותר זריקות ל-3 ככל שמתקדמים עם השנים, אם כי לא בצורה חד משמעית כמו בפיגור של שתי נקודות. מה שמעניין יותר בפיגור נקודה הוא עלייה נוספת בשלוש השנים האחרונות (כולל העונה), שאותה אולי ניתן להסביר בכך שקבוצות כבר מתורגלות לזרוק שלשות ולפעמים הזריקה הפנויה ביותר תהיה מחוץ לקשת.

עתה נעבור למצב האחרון, שוויון. כולם זוכרים את הזריקה המדהימה של דמיאן לילארד בפלייאוף האחרון ששלחה את OKC הביתה, מה שאולי פחות זוכרים זה שהשלשה הזו נקלעה במצב של שוויון במשחק. פול ג'ורג', ששמר עליו במהלך הזה אמר לאחר המשחק שזו הייתה זריקה רעה שפשוט נכנסה. ההיגיון אומר שג'ורג' צודק ואכן אין שום סיבה לקחת זריקה כזו במצב של שוויון, אבל אם זה אכן כך, מדוע 33% מזריקות הבאזר בחמש השנים האחרונות במצב של שוויון הן זריקות ל-3?

יתרה מכך, מדוע במצב של שוויון זורקים יותר לשלוש מאשר בפיגור של נקודה, והעלייה בשלוש השנים האחרונות אף חדה יותר?

מכיוון שאין לי עדיין קו ישיר לאף אחד מהמאמנים ב-NBA אני יכול רק לשער מדוע זה כך. הסיבה המרכזית לדעתי להעדיף זריקה ל-3 על פני זריקה ל-2 במצב שוויון היא שליטה בכדור. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לקבוצה במצב שוויון בפוזשן אחרון של המשחק הוא איבוד כדור, ולכן כדי לא להסתכן באיבוד מיותר שייתן ליריבה הזדמנות לנצח עדיף פשוט לא למסור ולא להיכנס לסל. במיוחד אם יש לך שחקן שמסוגל לקלוע זריקה קשה מהמקום ואף מתאמן על הזריקה הזו כמו לילארד. הרי במקרה הכי גרוע אפשר לנסות לנצח בהארכה.

דבר נוסף שהאסטרטגיה הזו מעניקה הוא שליטה מלאה בשעון, כששחקן מכדרר רחוק מהסל הוא יכול לתזמן טוב יותר את הזריקה כך שלא יישאר שום זמן ליריבה. אלו כנראה גם הסיבות מדוע זורקים יותר לשלוש במצב שוויון מאשר בפיגור נקודה, שם ההתקפה תהיה מוכנה יותר להסתכן באיבוד כדור תמורת זריקה טובה יותר.

נותר לנו רק לשאול את שאלת השאלות: האם השינוי באסטרטגיה עובד? כידוע, מהפכת השלשות של השנים האחרונות העלתה את הרייטינג ההתקפי בליגה לשיאים חדשים ומגמה זו כנראה תימשך בשנים הבאות. עכשיו נותר לבדוק האם גם במצבי "באזר" היעילות ההתקפית עלתה.

הגרף הנ"ל בוחן את אחוזי השדה האפקטיביים (EFG%) לאורך העשור בזריקות באזר. תחילה, ניתן לראות שזריקת באזר היא מאד לא יעילה. זריקת הבאזר הממוצעת בעשור האחרון הניבה כ-25% EFG% שזה בערך חצי מזריקה רגילה. כמו כן, ניתן לראות ששינוי האסטרטגיה משפר במעט את האחוזים לאורך השנים במיוחד בשנתיים האחרונות. אם במחצית הראשונה של העשור ה-EFG% היה כ-23%, במחצית השנייה הוא כבר טיפס ל-26%. אמנם העלייה לא מובהקת כמו השינוי בשיעור השלשות, ואפשר אולי להסביר אותה במדגם הקטן יחסית של הזריקות, אבל בכל זאת כנראה שגם כאן, המתמטיקה עובדת.

 

כל הנתונים נלקחו מהאתר basketball-reference.com, מוזמנים להשאיר הארות/הערות בתגובות או בטוויטר Hovav7@.