צל כבד – מה יהיה עם הספרס?

אוהד הכדורסל הממוצע שהיה נתקל בתוצאת המשחק בין קליבלנד לסן אנטוניו ביום ראשון האחרון בטח היה חושב לעצמו שמדובר בניצחון נפלא. שלמרות כל החריקות והשמועות על יחסים עכורים עם קוואי לנארד, הספרס מתחילים לעלות חזרה על דרך המלך. שהרי, על הנייר, מדובר בניצחון ב-16 הפרש בחוץ נגד קבוצתו של לברון, שנמצאת במקום השלישי במזרח. קבוצה שעברה מתיחת פנים רעננה לפני פגרת האולסטאר ושואפת להגיע גם השנה עד לגמר.

אם אותו אוהד היה בוחן את הסטטיסטיקות ואת תקציר המשחק הוא עוד יותר היה משוכנע בצדקתו. ההגנה של סן אנטוניו ברבע הראשון וברבע האחרון הייתה נפלאה. השחקנים הגבילו עד כמה שאפשר את לברון ג'יימס, מיררו את החיים לשאר חבריו לקבוצה והחזיקו את היריבה על פחות מ-100 נקודות בפעם ה-34 העונה (הכי טוב בליגה). התקפית למרכוס אולדריג' היה נפלא כהרגלו, דני גרין היה ביום צליפה נדיר וגם דז'ונטה מורי וקייל אנדרסון הצעירים הראו ניצוצות. נהדר, לא?

אז זהו, שהתמונה לא כל כך חד-צדדית. יש לא מעט דברים מעודדים שאפשר לקחת מהמשחק הזה אבל אסור לתת למספרים להטעות – יש גם עדיין סיבות לדאגה בממלכתו של פופוביץ' ושאלות שצריך לשאול, וחלקן באו לידי ביטוי גם במשחק הזה.

לאן ילכו הצעירים?

נתחיל בזה שהמשחק אתמול היה צמוד במשך שלושה רבעים. למעשה הבריחה החלה בסוף הרבע השלישי, כשלברון ג'יימס היה על הספסל, ונמשכה בתחילת הרבע הרביעי בניצוחו של דז'ונטה מוריי, שהסתער על המגרש בהגנה ובהתקפה. הרבע הזה קצת השכיח את המחצית הראשונה האומללה של מוריי, שבה הוא התקשה מאוד לקלוע. הזריקה שלו נראתה רע מאוד ואין ספק שהוא יצטרך לעבוד עליה בקיץ. בגלל שמדובר בשחקן שנה שנייה אפשר לתת לו ליהנות מהספק שהוא עוד ישתפר, אבל זה לא חתום ונעול, ונכון לעכשיו זה בטח לא יספיק במאני-טיים.

גם סביב אנדרסון, שבכלל נותן את עונתו הטובה בקריירה, מרחפים סימני שאלה. למרות שהוא לא אתלט הוא שחקן חכם שיודע לעשות מצוין את מה שהוא טוב בו בהתקפה, ושחקן הגנה נהדר שלא מוותר גם כשהוא מופקד רוב המשחק על לברון ג'יימס. אולם אסור לשכוח שהוא נמצא בעונת חוזה, שגורמת לו להתאמץ 200% יותר מהרגיל. אם הייתי מקברניטי הקבוצה ברור שהייתי מעדיף שהוא ישחק נהדר ויקבל אחלה חוזה מאשר שיהיה גרוע, אבל חייבים לתהות אם היכולת הזו תימשך ואפילו תשתפר גם בעונות הבאות? ואם לא, האם העונה הזו תגרום לו לקבל בקיץ חוזה גבוה ממה שבאמת מגיע לו? ואיך הוא ישתלב אם וכאשר קוואי יחזור לסגל, כשיאלץ להתחרות על דקות איתו ועם רודי גיי? ואיך משתלבים שאר הצעירים, ברין פורבס ודאוויס ברטאנס (האחרון בכלל לא שיחק נגד קליבלנד)? אפילו לפופוביץ' אין עדיין תשובות לשאלות האלה.

האם הקלעים יתחילו לקלוע בעקביות?

דני גרין אמנם היה חם נגד קליבלנד כשהיו צריכים אותו, אבל לא סתם הכינוי שלו זה Icy Hot – או בעברית "יום אסל, יום בסל". על כל משחק שבו הוא צולף מחוץ לקשת יש לו משחק שבו הוא בעיקר מיידה אבנים וקולע באחוזים של גבינה בולגרית. בניגוד לעונות הקודמות, העונה הוא מראה גם יכולות לחדור לצבע, אבל על כל משחק שבו הוא קלע בדו-ספרתי היו שני משחקים שבהם הוא גירד את ה-10 מלמטה במקרה הטוב. בעונה הקודמת הוא החל להראות סימני דעיכה, ויכולות ההגנה הנדירות שלו הן ששומרות עליו בסגל פעם אחר פעם, אבל הקבוצה צריכה ממנו שיוכיח שיש לו יותר מהגנה ותרגיל התקפי אחד או שניים בשרוול.

גם פאטי מילס לא נראה סגור על עצמו העונה – הוא מכריח המון זריקות, וכמו גרין היו לו יותר מדי משחקים שבהם הוא לא בא לידי ביטוי, כולל נגד קליבלנד. בשני המשחקים האחרונים פופוביץ' ניסה אותו בתור קלע לצד הרכז, במקום להיות רכז מחליף כמו שעשה בעונות האחרונות והעונה, בהיעדרו של פארקר. למען האמת הוא תמיד היה יותר קלע ממוביל כדור. הפרשנות הרווחת אומרת שהוא הוסט לעמדה הזו בשני המשחקים האחרונים בגלל המחלה של דני גרין, אבל אני חושב שיכול להיות שמדובר בהחלטה אסטרטגית של פופוביץ', שמנסה למצוא לו תפקיד חדש בפאזל שנקרא סן אנטוניו. בשישי מול דנבר זה עבד (למרות ההפסד, הוא היה הקלע השני המוביל) אבל נגד קליבלנד קצת פחות. הימור שלי שזה רק ימשיך וישתפר.

על רודי גיי אין בכלל טעם לדבר בינתיים, בעיניי. ניתן לו ליהנות מהספק של חזרה מפציעה, אבל משחקן שתורם 18+ נק' בממוצע כמעט בכל אחת מ-15 העונות שלו הוא ירד ל-11, וזו ההגדרה של אכזבה במילון. עם 9 מיליון מובטחים לעוד עונה אם רק ירצה, כדאי שיסיר מהר את החלודה אם סן אנטוניו רוצה להצליח במאבקים הקשים על תמונת הפלייאוף במערב. לא נשאר עוד מספיק זמן להתאוששות איטית, והוא חלק אינטגרלי ברוטציה.

מה יהיה עם הרוטציה?

למעשה, בהיעדר קוואי עיקר הרוטציה של סן אנטוניו נשענת על שלושה צירים: קלעים לא יציבים, צעירים מבטיחים ווטרנים מבוגרים (פאו גאסול, טוני פארקר ומאנו ג'ינובילי). אולדריג' מנווט את הספינה היטב אבל נגד הקבוצות החזקות זה לא הספיק עד עכשיו, וודאי לא יספיק בהמשך. הווטרנים גם מאוד מוגבלים בדקות העונה, אבל גם בעונה הקודמת כשמאנו הוגבל בדקות הוא לא היה פצוע כל כך הרבה.

אם נשים רגע בצד את סאגת קוואי, לא היה לסן אנטוניו עדיין משחק אחד שבו כל הסגל התלבש. תמיד מישהו נח או היה פצוע (נגד קליבלנד היה זה מאנו, שנחבל בעצם החזה) וב-61 משחקים פופ פתח עם 19 חמישיות שונות. לשם ההשוואה, קליבלנד פתחה עם 15 וגולדן סטייט עם 18, אבל לשתיהן היו חמישיות יציבות שפתחו יחד הרבה משחקים (20 ו-32 בהתאמה) ואילו אצל סן אנטוניו הכי הרבה שיחקה החמישייה של אולדריג', גאסול, אנדרסון, גרין ומוריי – 12 משחקים. כשמסתכלים על הרוטציה העמוקה יותר, פופוביץ' ניסה כמעט כל קומבינציה אפשרית ועדיין לא מצא את נוסחת הקסם שעובדת בשבילו.

החידה העיקרית שטרם נפתרה ברמת הרוטציה היא בעמדות הגבוהים. למעט אולדריג', כמעט שאין בסן אנטוניו גבוה איכותי או אתלט ופופוביץ' מנסה לבדוק מה עובד הכי טוב. פאו גאסול נותן עונה נפלאה במונחים שלו, אבל יש לא מעט רגעים, כולל במחצית הראשונה נגד קליבלנד, שבהם הוא נראה כמו מישהו שבקיץ יהיה בן 38, והרגליים שלו כבר לא מספיק זריזות. עם כל הרצון הטוב, עם דאוויס ברטאנס וג'ופרי לוברן לא מתמודדים נגד גולדן סטייט ויוסטון, ואי אפשר באמת לשחק סדרות שלמות כשאנדרסון, גיי, אולדריג' ופאו עושים ביניהם רוטציה בעמדות 4-5.

מה קורה עם קוואי?

גם אם כל החלקים בפאזל יסתדרו – הצעירים ימשיכו במגמת שיפור, הקלעים יהיו יותר מועילים ממזיקים וגאסול, ג'ינובילי ופארקר ימצאו את מעיין הנעורים – מעל לכל עדיין מטילה צל כבד העננה שנקראת "הפציעה של קוואי לנארד". לאף אחד אין מושג מה קורה איתו, והשמועות זורמות כמו יין מהסוג שפופוביץ' דווקא לא אוהב לשתות. גם אם אין נתק בינו לבין הקבוצה כמו שווג' מדווח, אסור לשכוח שעובדתית הצוות הרפואי של הקבוצה קבע שהוא לא כשיר לשחק חלק ניכר מהעונה. לפי הדיווחים האחרונים קוואי אמור לחזור לשחק בסביבות מרץ, אבל גם בתחילת העונה כל פעם היו דיווחים כאלה ואחרים סביבו שלא קרו ורק לפני שבוע וחצי היה דיווח מווג' שהוא והקבוצה בנתק. עד שלא אשמע במו אוזניי את המילים יוצאות מהפה של פופוביץ', מבחינתי לא ברור מתי ובאיזה כושר הוא יחזור לשחק.

הספרס הם אחד מהמועדונים הכי מחושבים ומתוכננים, שחושבים כמה צעדים או עונות קדימה, ונדמה שהעונה יותר מתמיד פופוביץ' נאבק ומנסה לשבור את הראש איך מעמידים קבוצה מנצחת ומועמדת לאליפות. זה נשמע ברור מאליו לאור העובדה שבתחילת העונה טרפו לו את כל הקלפים עם פציעת השחקן הכי טוב, אבל דווקא כאן בעיניי נמצא המפתח לאופטימיות. נדמה שהחל מהרגע שקוואי הושבת מחדש, אחרי שכבר חזר, פופוביץ' מנסה להכין את הקבוצה לרגע שעשוי לקרות, שקוואי לא יחזור לקבוצה, או שיחזור אבל לא יהיה אותו קוואי. זה רגע שרוב אוהדי הספרס, ואוהדי הליגה בכלל, חרדים מפניו, אבל האם זה כל כך גרוע?

עד כמה שזה קר ואכזר, לכל בנאדם יש תחליף. כן, זו תהיה מכה קשה מאוד. קוואי הוא זן נדיר, שחקן עם סט כישורים ייחודי בשני צידי המשחק שהספרס טיפחו וגידלו והיו מוכנים לוותר על אחד מהשחקנים האהובים שלהם תמורתו עוד כשאף אחד לא חשב למדוד מוטת כנפיים, אבל הוא רק שחקן במערכת שבה השלם גדול מסך חלקיו. תסמכו על פופוביץ', שבדיוק כמו שגידלו וטיפחו אותו, המערכת של סן אנטוניו כבר עובדת על יהלומים אחרים ומלטשת אותם כדי לא לשים את כל הביצים בסל אחד. הם אולי לא יהיו קוואי, אבל הם לא צריכים להיות. אף אחד לא ידע מי זה הילד הצרפתי עם זריקת הטיר-דרופ המוזרה ולא ציפה שהארגנטינאי החייכן ימסור אסיסטים בין הרגליים של טובי השחקנים בליגה, ואף אחד לא השווה אותם לכוכב הגדול של אותה קבוצה, טים דאנקן. בדיוק כמו שאף אחד לא חשב, עד הלילה, שאנדרסון הגמלוני, שחותך לסל בהילוך איטי ונראה כאילו הוא עומד לאבד את הכדור כל רגע, יוציא מלברון ג'יימס צעדים ויחסום אותו מאחור ברגעים המכריעים של המשחק. אף אחד, חוץ מפופוביץ'.