סדרות שבהן השמינית מנצחת את הראשונה הן בדרך כלל סדרות של שבירה מנטאלית, שהאנדרדוגית מפעילה עוצמות כל-כך גדולות שמסתירות את הפערים בכישרון ולקונטנדרית אין תשובה. גולדן סטייט של 2007 סיפקה מפגן כזה של מהירות ואתלטיות שלדאלאס של נוביצקי לא הייתה תשובה אליה. ארבע שנים אחרי, ממפיס טחנו בכוח ואגרסיביות את סן אנטוניו המזדקנים. שתי הסדרות נגמרו ב4-1 מוחץ לאנדרדוגיות, שלחצו את היריבות שלהן עד נקודת הכניעה. והפלייאוף הזה, פגשו יאניס והבאקס את המנטאליסט מספר אחד, האיש שמצבים בלתי אפשריים מובילים אותו לעשות דברים בלתי אפשריים. במשחק מספר ארבע, ג'ימי באטלר השתלט על הרבע האחרון עם 21 נקודות ו-56 נקודות במשחק כולו כדי לנצח משחק שכבר היה בידיים של מילווקי. במשחק מספר חמש, הבאקס הובילו ב-14 ברבע האחרון ו-2 נקודות שתי שניות לסיום, לפני שבאטלר תפס את הכדור מעל לפאט קונהנטון, ועם ג'רו על הגב ובנפילה לאחור שחרר – קרש וסל – המשחק הולך להארכה. ולא היה לך לרגע ספק מי הולך לנצח בה.
אני אסיר תודה לצפות בתופעה שנקראת ג'ימי באטלר בפלייאוף, ויש מעט מאוד שחקנים שהגיעו לרמות המשחק אליהן הוא הגיע. שלוש פעמים הוא ניצב מול יאניס בסדרת פלייאוף, עם צוות מסייע קצת או משמעותית פחות טוב, וניצח בשתיים מהסדרות. הוא לקח מיאמי בינונית מאוד לגמר, והיה מרחק שלשה אחת שלא נכנסה מול הסלטיקס כדי לעשות זאת שוב. את הסיבוב הראשון הוא סיים עם 37.5 נקודות ב-67% TS, בתוספת 6 ריבאונדים, 5 אסיסטים ו-2 חטיפות, מול שומרים מהטובים בליגה – זו סדרה שלהרבה HOF אין ברזומה.
אם להסתכל על הפלייאוף בלבד – ג'ימי באטלר הוא חצי מדרגה מתחת לאגדות כמו צ'ארלס בארקלי וקארל מאלון, בתור השחקנים הגדולים ביותר שמעולם לא זכו באליפות. מצד שני, 10-20 שנה מהיום, על מי ידברו כשחקן הטוב יותר – ג'ואל אמביד, עם תואר MVP באמתחתו, או ג'ימי באקטס, בקושי חמישיית עונה שלישית?
תכננתי לכתוב קטע שמהלל את באטלר, אבל השאלה הבאה לא עזבה אותי לאורך כל הטור – עד כמה הפער בהערכה שלנו של שחקנים מסוימים הייתה משתנה אם היינו מסתכלים רק על העונה הרגילה, לעומת רק על הפלייאוף? זאת אומרת, נדמה שבמדיה ובשיח על שחקנים נותנים יותר מדי משקל לעונה הרגילה, שם קל לנפח מספרים במשחק סוף עונה מול שארלוט או ליהנות משיטת משחק ייחודית (שמפסיקה לעבוד כשהיריבה מתכוננת אליך במיוחד), ואולי פחות מדי משקל לשחקנים שעושים את מה שכוכבים באמת אמורים לעשות – לתת את המקסימום כדי להתחרות על האליפות.
ופה חשבתי על משחק נחמד: מה אם נשווה את הכוכבים שלנו על מה שהם עשו בעונה הרגילה – למה שהם עשו בפלייאוף שהגיע בדיוק אחריה. שימו לב – זו לא השוואה של ממוצעי עונה רגילה וממוצעי פלייאוף – אלא נקודתית כל עונה והפלייאוף שאחריה – אצל מי נראה את ההבדל הגדול ביותר? לטובה, או לרעה?
ברור שאי-אפשר לבחון הכל, אבל לשם השעשוע, אלו כללי המשחק:
- מסתכלים על השחקנים הבכירים ביותר בעשור האחרון – MVP's או טוענים לכתר, וג'ימי באטלר אחד. רצוי לפחות 50 משחקים, אמנם שיוקיץ' ואמביד נכנסו עם 48 ו-44, בהתאמה. קחו את התוצאות שלהם בעירבון מוגבל.
- מה שחשוב זו רק ההשוואה – אנחנו לא שואלים *מי השחקן הטוב יותר*, אלא מי השחקן שנעריך בצורה השונה ביותר באם מסתכלים על העונה הרגילה או הפלייאוף
- קודם כל משווים כל עונה לעצמה (רגילה לפלייאוף) ואז ממשקלים לפי כמות המשחקים שהשחקן שיחק בפלייאוף באותה עונה. למה? לדוגמה – אם מסתכלים על הממוצעים של יאניס באותן העונות בהן הוא שיחק בפלייאוף, נראה שהביצועים שלו בפלייאוף השתפרו. בפועל, הם ירדו בכל אחת ואחת מאותן העונות. מי שמעניין אותו איך זה קורה, יכול לקרוא יותר על פרדוקס סימפסון
- מסתכלים רק על 10 השנים האחרונות, לא כולל את העונה. אני לא רוצה ליצור מדד שמשתנה מיום ליום. מצד שני, פלייאוף אחד לא אמור לשנות כל כך הרבה.
- ואחרי הכל – זה רק משחק. יש הרבה פרמטרים שלא יילקחו בחשבון. יש שונות שלא קשורה לשחקן עצמו – יריבות שונות, סדרות שונות וכו'. אפשר וכדאי לחשוב באופן ביקורתי על התוצאות
ואחרי ההקדמה הזו, נתחיל:
המשחק הראשון: מי קולע יותר ומי קולע פחות בפלייאוף
משחק פשוט. בעונה הרגילה קל לנפח ממוצע נקודות במשחקי סוף עונה מול ההרכב השלישי של שארלוט. בפלייאוף כל נקודה נחשבת. מי השחקנים שמצליחים לשמור על אותו קצב נקודות, ומי לא מצליחים מול ההגנות של הפלייאוף. מאחר ושחקנים משחקים בדרך כלל יותר בפלייאוף, כל ההשוואות מנורמלות ל-36 דקות משחק, גם בעונה הרגילה וגם בפלייאוף.
כרגע נשים את החריגות הסטטיסיות של יוקיץ' ואמביד בצד, שניהם שיחקו פחות מ-50 משחקים. באטלר, כמו לברון וקוואי, לא יורד בממוצע הנקודות שלו פר. 36 דקות בפלייאוף, להבדיל מהכוכבים האחרים. הוא גם לא עולה בביצוע – לצד משחקי ענק, יש לו לא מעט משחקים בהם הוא נותן לאחרים לנסות, או סתם נחלש. מול בוסטון בעונה שעברה היו לו משחקים חסרי הכרה של 47 ו-41 נקודות, לצד משחקים של 6, 8 ו-13. מהצד השני, יאניס לא מצליח להביא את הדומיננטיות שלו לפלייאוף, והסיפור הגדול מכולם – ג'יימס הארדן. ההתקפה שלו בעונה הרגילה היא לעיתים ברמה היסטורית. בפלייאוף זה סיפור אחר.
המשחק השני: ועכשיו עם יעילות
נקודות זה חשוב, אבל גם היעילות שבה הן נקלעות. יש מי שלוקח בפלייאוף את כל הזריקות על עצמו, בין אם הן נכנסות או לא, ויש את מי שדואג קודם כל להכניס את החברים שלו לקבוצה לעניינים, אבל דואג לספק את הסחורה כשצריך.
על ציר ה-Y – כמעט אותו הניתוח שהיה קודם, רק שההבדל עכשיו הוא באחוזים. למשל, אם שחקן קלע 25 נקודות בעונה הרגילה, לעומת 22.5 בפלייאוף, ציר ה-Y יראה -10%. על ציר ה-X יהיה השינוי ביעילות הקליעה, היינו %TS (למי שלא זוכר איך הוא מחושב, זה מספר הזריקות מהשדה, ועוד מספר הזריקות מהקו מוכפל ב-0.44)
גם כאן, בולטים כמה ממצאים מעניינים: קוואי בליגה משלו ביעילות. באטלר ולברון, לא רק שמצליחים לשמור על אותו קצב יצירת נקודות, הם גם עושים זאת כמעט באותה היעילות כמו בעונה הרגילה. ווסטברוק מפתיע עם הירידה הגדולה ביותר – כבר בעונה הרגילה הוא השחקן הפחות יעיל מבין העשרה, אבל בפלייאוף אחוזי היעילות שלו מגרדים את ה-50% TS, וגם יאניס ודוראנט לא רחוקים, תזכורת לימי הפלייאוף באוקלהומה סיטי שבהן דוראנט הלך לבידוד, ועוד בידוד, ולאחריהן מהלך בידוד נוסף.
המשחק השלישי: ומשהו על הצלחה קבוצתית
עד כמה הקבוצה של שחקן מצליחה יותר בפלייאוף, יחסית לעונה הרגילה? בשביל זה נשתמש במנגנון הניקוד הבא:
- קבוצה ממקומות 5-8 אמורה להפסיד בסיבוב הראשון של הפלייאוף. לכן אם הם עוברים לסיבוב השני, השחקן מקבל 1+. אם מגיעים לגמר האיזורי השחקן מקבל 2+, גמר הליגה שווה 3+ ואליפות 4+
- קבוצה ממקומות 3-4 אמורה לעבור סיבוב אחד ולהפסיד בחצי הגמר האיזורי. לכן הפסד בסיבוב הראשון שווה 1-, הגעה לגמר איזורי שווה 1+ וכך הלאה.
- קבוצה ממקום 2 אמורה להפסיד בגמר האיזורי, ולכן הפסד בסיבוב הראשון שווה 2-, גמר הליגה שווה 1+ ואליפות שווה 2+
- קבוצה ממקום ראשון יכולה לקבל נקודות (1+) רק אם זוכה באליפות, וכל תוצאה פרט להגעה לגמר הליגה שווה ניקוד שלילי
טוב, התוצאות קצת טריקיות, והן קשורות לאופן הגדרת הניקוד. ברור שמיאמי של לברון, ב-2014, אמנם שסיימה שניה לאינדיאנה בעונה הרגילה, לא "הפתיעה" בזה שהגיעו לגמר אלא דווקא בכך שהפסידו לספרס (קיבלו 1+ נקודות במשחק). גם הווריורס, אחרי שניצחו 73 משחקים בעונת 2016, אכזבו יחסית בגמר (0 נקודות על העונה ההיא). אבל המגמה לא רעה, וממשיכה חלק ממה שכבר ראינו במשחק הקודם – יש שחקנים שאפשר לסמוך עליהם יותר שיביאו תוצאות בפלייאוף, ויש כאלו שפחות. ומכאן, כמו שנהגו לומר בחבורת מונטי פייתון – למשהו אחר לגמרי.
אז ג'ואל אמביד זכה ב-MVP. האם הוא ראוי לתואר, ואת מי זה מעניין מלבדו?
ג'ואל אמביד זכה בשבוע שעבר בתואר ה-MVP של הליגה לעונת 2022-2023 עם 73% מהקולות, והקדים את ניקולה יוקיץ' ויאניס אדטקומבו. אמביד הצהיר במהלך העונה עד כמה הוא רוצה את התואר, ולא ויתר על המספרים עד סוף העונה, בזמן שיריבו למירוץ הדו-ראשי, הג'וקר, נח בשני המשחקים האחרונים של העונה וקלע 14 ו-6 נקודות, בהתאמה, בהפסדים של דנבר (שלא השפיעו על המקום הראשון שלהם במערב). אם יוקיץ' היה מציב לעצמו למטרה לסיים עם טריפל דאבל, ועוד ניצחון או שניים של דנבר – התואר כנראה היה שלו. אבל מבלי לשחק ב'אם' ונדמה לי, ואם הולכים לפי חוקי הפורמט – אמביד הוא הMVP הלגיטימי. לא נתווכח עכשיו האם 33 נק', 10 ריב' ו3.5 חסימות עדיפים על 25, 12 וכמעט 10 אסיסטים, ביעילות קליעה פנטסטית (זה לא רלוונטי). המאזן של פילי יותר טוב מזה של דנבר, ואמביד ראוי לתואר דווקא בגלל הצד ההגנתי של המגרש. לפי הדירוג ההגנתי הריאלי של ESPN, אמביד מדורג עשירי בליגה בהשפעה ההגנתית שלו, עם ניקוד של 6.28. יוקיץ רק במקום ה-83. עם שלוש וחצי חסימות למשחק, אמביד גם היה מהאחראים לכך שפילדלפיה הייתה מהקבוצות שזרקו מולן הכי פחות מה restricted area ומהצבע.
אלא שהזכייה של אמביד, כמו עוד לא מעט זכיות MVP בעבר, הוכיחו שאתה לא צריך להיות השחקן הטוב בליגה כדי לזכות בפרס. כמעט כל שחקן מהמילייה הבכירה יכול לנפח את הנתונים שלו, אם על ידי אגרסיביות מוגזמת, לקיחת ריבאונדים ריקים או מסירת אסיסטים מוגזמת (מכדרר, מכדרר ומכדרר ובסוף מוסר לשחקן לא פנוי. אם קלע – נרשם אסיסט). כמו שכתבו רועי ויינברג ואחרים, המשחק של אמביד מאוד מבוסס על סחיטת עבירות, ובפלייאוף אין סיכוי שיקבל את כולן (ירד מ-11.7 זריקות מהקו בעונה הרגילה ל-9.8 בפלייאוף עד עכשיו), ווהמירוץ אחרי התואר בעונה הרגילה גוזל הרבה כוחות לקראת המאמץ הפיזי העצום שצריך להשקיע בפלייאוף, בטח עבור סנטר שחי בפוסט. ובפלייאוף, באופן קבוע מדי עונה, התפוקה של אמביד יורדת בנקודות, ביעילות קליעה, ובניצחונות בסדרות בפלייאוף.
תואר ה-MVP הפך, במובן מסוים, למין גרסה של טקס האוסקר לסרטים חובבניים. כל במאי מקצוען שילך על התואר יקבל הזדמנות אמיתית לזכות בו. רק שהמירוץ לתואר האמיתי הרבה יותר מעניין.
