נניח שאתם ועוד אדם נעצרתם על ידי המשטרה בחשד לפשע (מוזמנים לבחור את הפשע החביב עליכם). בזמן החקירה, אתם מבינים שלמשטרה אין הרבה ראיות נגדכם ומכחישים כל קשר למקרה. לאחר כמה זמן, החוקר מפריד ביניכם ומציע לכל אחד עסקה: אם תשתף פעולה וחברך לא, אתה תשתחרר והוא יכנס לכלא ל-20 שנה, אם שניכם לא תשתפו פעולה – תיכנסו לכלא לשנה (בעוון עבירה קלה יותר), ואם שניכם תשתפו פעולה תיכנסו שניכם לכלא ל-15 שנים (הרי שניכם הודיתם במעשה). הוא הציע את אותה ההצעה גם לחברך, ויש לכם עד מחר בבוקר להודיע מה בחרתם.
ניתוח רציונלי של הסיטואציה מראה שלכל אחד כדאי לשתף פעולה ולבגוד. אם החבר שותק, עדיף לכם לבגוד ולצאת לחופשי מיד בלי לשבת שנה. אם החבר בוגד, עדיין משתלם לכם לבגוד ולשבת 15 שנים במקום 20. מכיוון ששניכם עושים את אותו החישוב, התוצאה היא 15 שנים לכל אחד, ושניכם הפסדתם למרות שפעלתם בצורה הגיונית למיקסום הרווח האישי.
בתורת המשחקים, נקראת הסיטואציה דילמת האסיר. עיקרה סיטואציה בה כל אחד מהמשתתפים פועל באופן שאמור למקסם את הרווח שלו (שחקן רציונלי), אך התוצאה הסופית היא שכל המשתתפים מפסידים. פתרון סיטואציות אלו הוא דרך שינוי כללי המשחק והתמריצים. למשל, אם לפני ביצוע הפשע מגיע ראש המאפיה ומודיע לכם ששיתוף פעולה עם המשטרה יוביל לרצח שלכם ומשפחתיכם, אז התגמול עבור שיתוף פעולה מתגמד לעומת המחיר, ושניכם תשתקו ותשתחררו לאחר שנה.
איך כל זה מתקשר לטנקינג? באופן דומה, עבור קבוצות שלא מתחרות על האליפות, האסטרטגיה השולטת היא להפסיד בכוונה על מנת לקבל בחירת דראפט גבוהה. אם קבוצה א' לא עושה טנקינג, אז לקבוצה ב' כדאי להפסיד כמה שיותר כדי להבטיח בחירה גבוהה בדראפט. אם קבוצה א' עושה טנקינג, אז קבוצה ב' חייבת לעשות גם, אחרת היא תישאר עם בחירה נמוכה מדי. בשני המקרים, טנקינג היא האסטרטגיה השולטת. הבעיה מתעוררת כשכולן עושות טנקינג, ואז המוצר נפגע. המשחקים הופכים למשעממים והערך של הליגה יורד. ב-NBA המצב אפילו מורכב אפילו יותר, כי הנפגעים הישירים אינם המנג'רים שמקבלים את ההחלטה, אלא הבעלים שמפסידים כסף כתוצאה מירידת ערך הקבוצות והליגה.
אז מה אפשר לעשות? כל עוד הטנקינג היא האסטרטגיה הדומיננטית, הבעיה נשארת, ולכן, כמו במקרה של ראש המאפיה, על הליגה לשנות את התגמולים. ניסיון להשטיח את אחוזי הלוטרי (כמו ב-2019) לא יעבוד, מאחר והתמריץ להפסיד נותר בעינו, גם אם הסיכוי לבחירת דראפט גבוהה יותר ירד. דילמת האסיר מראה לנו שפתרון אמיתי חייב לכלול הפסקת תגמול על הפסדים (או לפחות להקטין את הקשר בין הפסדים לבחירת דראפט גבוהה) ויצירת נתיבים חלופיים לבניית קונטנדרית (וכך קבוצות יכולות לא להיכנס ל"משחק" של להפסיד בכוונה או לא). כרגע יש שני פתרונות שבעיני יכולים לעבוד:
- קביעת המיקום בלוטרי לפי ניצחונות. יש כל מיני וריאציות לשיטה הזאת, אבל לכולן עיקרון משותף: החל משלב מסוים (תאריך בשנה, או ברגע שקבוצה מודחת מתמטית מהפלייאוף), ככל שקבוצה מנצחת יותר כך הסיכוי שלה לקבל בחירה גבוהה עולה. מודל זה "יעניש" קבוצות שמפסידות יותר מדי, ויעודד אותן להמשיך להיות תחרותיות. אני אישית מעדיף את ספירת הניצחונות מרגע שקבוצה מודחת מתמטית מהפלייאוף, כי הוא עדיין נותן יתרון לקבוצות פחות טובות, אבל לא מעודד טנקינג אגרסיבי.
- ביטול שחקן חופשי מוגבל (RFA). כיום, הדרך הכמעט יחידה של קבוצות בשוק קטן לבנות קונטנדרית היא דרך הדראפט, כי מנגנון ה-RFA מאפשר לקבוצות "לכלוא" שחקנים לשנים ארוכות. ביטול מנגנון זה והפיכת כל שחקן שמסיים חוזה רוקי לשחקן חופשי, יגרום לירידה בערך של הדראפט כנכס בטוח. קבוצות יצטרכו להשקיע בניהול חכם, בתרבות ארגונית ובפיתוח שחקנים כדי לשכנע אותם להישאר, במקום להסתמך על צבירת הפסדים כדרך ודאית להשגת כישרון.
לסיכום, בעיית הטנקינג ב-NBA אינה נובעת מניהול כושל של מועדונים בודדים, אלא היא תוצאה ישירה של מבנה תמריצים שבו "בגידה" בערך התחרותי היא הפעולה הרציונלית היחידה עבור מרבית הקבוצות. כל עוד הליגה תמשיך להסתמך על תיקונים קוסמטיים באחוזי הלוטרי, התמריץ להפסיד יישאר חזק יותר מהשאיפה לנצח, וקבוצות ימשיכו לבחור באסטרטגיה השולטת. כדי להבריא את הליגה ולשבור את דילמת האסיר המובנית בה, נדרש שינוי מהותי שינתק את הקשר בין כישלון על המגרש לבין תגמול בדראפט. אימוץ מודל בחירת דראפט המבוסס על ניצחונות ופתיחת שוק השחקנים החופשיים דרך ביטול מנגנון ה-RFA הם צעדים הכרחיים שיהפכו את הניצחון לאסטרטגיה המשתלמת ביותר. רק כאשר חוקי המשחק יתגמלו תחרותיות ולא דעיכה מכוונת, הליגה תוכל להחזיר לעצמה את היושרה הספורטיבית ולספק מוצר איכותי לאוהדיה.
