המדור השבועי עם השאלות הבוערות והפעם התכנסו:אריק גנות, מידן בורוכוב, רענן טאובר, אורן לוי ואורח מיוחד: גבריאל היידו.
רגע העונה
גבריאל היידו: יש כמה רגעים שבלטו לי. שיי גילג'ס אלכסנדר משיג מהלך 3 נקודות על אנתוני אדוארדס בסיום המשחק הכי חלש שלו העונה, ושומר על רצף 20 נקודות. שלושה שחקנים אלמונים מיוטה וממפיס משיגים טריפל דאבל באותו משחק שמגדיר בצורה הקיצונית ביותר כמה נורא היה הטאנקינג השנה. אבל הרגע הגדול- שייך לדני אבדיה. תאשימו אותי בפטריוטיות יתר או בתגובה למה שהכי עכשווי, לא אכפת לי. 41 נקודות, 12 אסיסטים מול פיניקס ב"פליי אין". תצוגת ווינריות, מנהיגות יעילות, במשחק הכי גדול בקריירה שלו שמוביל את פורטלנד לפלייאוף כשחקן המוביל בקבוצה- דני You are the man
רענן טאובר: ה"רגע" של העונה הוא ללא ספק 83 הנקודות של באם אדבאיו מול הוויזארדס. אם הייתם אומרים לי שמישהו יעקוף את ה-81 של קובי בראיינט, באם כנראה לא היה בטופ 50 של הניחושים שלי. נכון, וושינגטון עשתה טנקינג מפואר ו"עזרה" לו ביישורת האחרונה, אבל סנטר עם ממוצע שמגרד את ה20 למשחק שקולע 83 נקודות זה אירוע היסטורי וסוריאליסטי. תצוגת קליעה שתיזכר לנצח בדברי הימים של הליגה כרגע חריג ובלתי נתפס.
אריק גנות: סטטיסטיקות לא מחשיבות את הפליי אין כחלק מהעונה, וכמובן שיש recency bias, פרובינציאליות וזה, אבל קשה לראות איך רגע העונה הוא לא האנד וואן של דני אבדיה שמעלה את פורטלנד לפלייאוף. משחק מכריע? צ'ק. מהלך גדול? צ'ק. סיכום של משחק ענק באופן כללי? 41, 8, 12, צ'ק', צ'ק וצ'ק.
הרגע הזה מסכם עונת פריצה של דני, שגם אם לא תסתיים בסוף עם MIP או חמישיות עונה היא עדיין מעל ומעבר למה שמישהו דמיין.אולסטאר. ישראלי. בפלייאוף. שחקן מוביל בלתי מעורער, ששובר שיאים סטטיסטיים של פורטלנד מימי דרקסלר. מוביל את הליגה באנד וואן. קלאץ'. מה עוד אפשר לבקש?
מידן בורוכוב: אני לא יודע אם זה בהכרח רגע קלאסי שבוחרים כרגע העונה אבל המשחק/שיא של באם אדביו שקלע 83 נקודות נגד הוויזארדס יהיה ״רגע״ שילווה את הליגה להרבה שנים(בהנחה שאף אחד לא יקלע מעל 83 ב 4-5 שנים הקרובות).
זה רגע שמלבד כמות הנקודות ההיסטורית הוא גם רגע שנוי במחלוקת.
הדרך של אדביו לשיא הייתה מאוד מכוערת, הוא שיחק במשחק גמור מול קבוצה גמורה עם מטרה אחת, לעבור את קובי בריאנט (מילא היה משחק על השיא של ווילט, אני לא שמעתי על מישהו שמנסה לנפץ את התוצאה השניה בטיבה בעולם).
בכל אופן, זה רגע היסטורי ואולי ה-ההיסטורי מהעונה הזו.
אורן לוי: הדאנק של וומבי על דריימונד. סצנה מושלמת מכל הבחינות. הריב המטופש לפני הוצאת החוץ, הבולשיט הקבוע של גרין, והתגובה הסטואית של ויקטור, שפשוט נעמד מתחת לסל, חיכה למסירה והטביעה על הראש של גרין בנונשאלנטיות ששמורה רק לשחקני כדורסל מדהימים בגובה 2.25 מ׳. וזה לא שפתאום יש צדק בעולם, והקארמה כבר מזמן תלתה את הנעליים. אבל לרגע אחד אני ושאר יפי ויפות הנפש קיבלנו קצת נחת. האם זה הרגע הכי משמעותי של העונה? לא. אבל זה הרגע שלי ואני לא שואל אתכןם.
הפתעת העונה
אורן לוי: זו הייתה עונה די פלופה, אבל יותר מכל דבר אחר, אני חושב שההצלחה של הסלטיקס תפסה אותי לא מוכן. וד״ש לג׳יילן בראון שאיכשהו אוכל קש מכולנו בכל פעם שהוא מטפס מדרגה. אמרנו שאם הם יצליחו להישאר בתמונת הפלייאוף ולמשוך את הזמן, אולי לג׳ייסון טייטום תהיה סיבה לחזור, וגם זה יהיה בגדר נס. א-מה-מה, מסתבר שהם יכולים לצאת מהמזרח גם בלעדיו. ועכשיו קבוצה שהיא מועמדת לאליפות מקבלת בחזרה את השחקן הכי טוב שלה, שנראה נהדר בהתחשב בנסיבות. מזולה המציא את ההתקפה שלו מחדש, מבלי לוותר על העקרונות שלו, והוא עדיין הציטוט הכי טוב בליגה, אבל זו לא הפתעה…
גבריאל היידו: לו אמרתם לי בתחילת העונה שמישהו יקלע יותר מה81 של קובי, הייתי מהמר על דונצ'יץ' או שיי. אם הייתי צריך לבחור מתוך 100 שחקנים, באם אדביו לא היה אחד מהם. שחקן הגנתי, שקלע פעם אחת בקריירה 41 נקודות וכמעט לא עבר 30 נקודות באף משחק אחר, מתפוצץ עם 83 נקודות, ו- 43 זריקות עונשין, שני רק לוילט צ'מברליין. זה כל כך מופרך, זה קרה בצורה כל כך מעפנה, זה כל כך מסריח ויסריח למשך שנים כשהשם של השחקן החביב הזה יהיה לצד אגדות אמיתיות- מודה שזה רגע עצוב כי זה ימשיך להביך אותי עד לקץ הימים.
רענן טאובר: הפריצה האדירה של הספרס. קבוצה צעירה, אחרי עונה מאכזבת של 34-48 ומקום 13 במערב. היה צפוי שהספרס יפרצו קדימה ברמה מסויימת, כנראה יהיו בפלייאין, במקרה הטוב יצליחו להשתחל למקום השישי. אף אחד לא צפה את מה שהולך לקרות. ההשפעה האדירה של וומבי בשני צידי המגרש שמיתרגמת לנצחונות, סטפון קאסל משדרג את המשחק שלו משמעותית בשנת הסופומור ושחקנים מתחברים וקונים את השיטה של מיץ' ג'ונסון בצורה כל כך מוצלחת. זה הסתכם ב-62 נצחונות מרשימים ומרחק לא גדול מהת'אנדר בפסגת הליגה.
אריק גנות: יש פה שלוש מועמדות: שארלוט, בוסטון והספרס. שארלוט עשתה את הקפיצה מקבוצת תחתית חסרת מסורת וחסרת תקווה למרעננת הרשמית של הליגה, ונמצאת בעת כתיבת שורות אלה משחק אחד מול המג'יק המאכזבים מהפלייאוף. בוסטון היתה אמורה להשתרך בתחתית, אבל היא הקבוצה השניה במזרח ונחשבת פייבוריטית לזכות כשטייטום חזר; והספרס נחזו לגרד פלייאוף בתחזית האופטימית, אבל סיימו עם 62 נצחונות ונחשבים קונטנדרים.
אם צריך לבחור אחת, אז זו בוסטון. אף אחד לא חשב שקבוצה שאיבדה את הולידיי, זינגיס, הורפורד וטייטום לרוב העונה תתקרב לצמרת הליגה, ואפילו היו שחזו לה עונת טנקינג. אבל המסורת, הגאווה ובראון שהתעלה הביאו אותם הכי רחוק שאפשר.
מידן בורוכוב: הפתעת העונה בפער עצום זאת העונה של הספרס. זה לא עניין של מה בכך לעשות עונה של 61 ניצחונות וגמר טורניר גביע העונה הרגילה. יש משהו מאוד מיוחד בספרס, קבוצה עמוקה (וכמעט היסטורית עם עוד 5 נקודות של האריסון בארנס).
קבוצה שלא הייתה בפלייאוף להיות הקבוצה השניה בליגה בקונפרנס לא קל. וומבאנימה עמד בציפיות ומלבדו יש תלכיד תחרותי ועמוס בכשרון. חשבתי שתגיע ירידה אבל הספרס הלכה והתחזקה ככל שהעונה התקדמה.
מלבד הספרס מגיעה מילה טובה לאטלנטה ולבלייזרס.
הפתעה שלילית? סקרמנטו, ממפיס ומילווקי אבל למי היו ציפיות?
תחזית לסדרות המזרח (אחת או יותר)
מידן בורוכוב: דטרויט ממתינה לאורלנדו צפויה סדרה טובה אבל פערי הרמות יהיו בצד של דטרויט שצריכה לנצח ב 5 משחקים.
בוסטון מול פילי? יהיו משחקים טובים אבל בוסטון תנצח ב 5 משחקים.
קליבלנד מול טורונטו, יכולה להיות סדרה שתגיע ל-7 משחקים בעיקר בגלל חוסר היכולת של קליבלנד להתעלות. למרות שמבחינת מיקום זאת הסדרה הכי צמודה, קליבלנד חייבת לעבור את טורונטו.
הסדרה בין הניקס לבין ההוקס צריכה להיות הסדרה היותר צמודה במזרח. מבחן גדול לניקס שסיפקה עונה רגילה לא טובה (היתה חייבת לסיים ראשונה במזרח לאחר העונה הקודמת ושינוי המאמן). אטלנטה צעירה ורעבה ואם יש קבוצה שמסוגלת לשלשל במאני טיים זאת הניקס. הברק לא יכה פעמיים. אטלנטה ב 6.
אורן לוי: הסלטיקס יגיעו לגמר. אני פשוט סומך על הקבוצה הזו יותר מכל קבוצה אחרת, והתקרה שלהם גבוהה כמו של כל יריבה מזרחית, אולי למעט הניקס (אולי? ספרו לי עם אני טועה). אני חושב שמזולה ממשיך להשתפר כמאמן, והסגל הזה מתחבר ביחד בזמן. החיסרון שהם מציגים בעמדות הפנים לא גדול כמו החסרונות של הטוענות האחרות לכתר, וטייטום יראה טוב יותר ככל שהפלייאוף יתקדם. אני מאמין שהם יצלחו את הסיקסרס, וינקמו בניקס (שמצידם אמורים לנצח את ההוקס). בגמר המזרח, אם וכאשר, אני אלך איתם.
גבריאל היידו: היריבות בין הניקס לאטלנטה קצרה יותר מקלטת ההיילייט ההגנתיים בקריירה של טריי יאנג, אבל דווקא הוא חתום על אחד הרגעים המכוננים בה עם ניצחון בסדרה בדרך לגמר המזרח והפיכה לאויב של הניקס. רק שבלעדי טריי מדובר בקבוצה מסוכנת בהרבה, ההוקס במהלך קלאסי של Addition by substruction
הפכה לקבוצה חזקה בהרבה מאז שנפטרה מיאנג, ההיררכיה ברורה, ג'יילן ג'ונסון כוכב, ניקיל אלכסנדר ווקר הפך לשחקן המשתפר בליגה, וסי ג'יי מקולום מביא תפוקה די דומה ליאנג בהתקפה (ולצערם גם בהגנה). ההוקס ינצחו לפחות 2 משחקים ויאלצו את הניקס לעבוד קשה כדי לנצח בסדרה. זו תהיה הסדרה המסקרנת במזרח.
רענן טאובר: המזרח הולך לרתוח. בסיבוב הראשון, הניקס המגובשים והפיזיים של מייק בראון מול ההוקס המתחדשים (שסוף סוף נתנו את המפתחות לג'יילן ג'ונסון והוסיפו את מקולום ו-NAW) תהיה הסדרה הכי מרתקת. אבל במבט על, הפלייאוף במזרח הולך לכיוון ברור: אנחנו בדרך להתנגשות ענקים בגמר המזרח בין הסלטיקס לקאבס. התחזית שלי לסוף הדרך? ג'יימס הארדן מנער את השדים וחוזר לגמר ה-NBA לראשונה מאז ימי אוקלהומה סיטי.
אריק גנות: פערי הרמות במזרח די בולטים, בין המקום הרביעי והחמישי מפרידים שישה נצחונות.
בדרך כלל הסדרה בין המקום הרביעי והחמישי נחשבת צמודה, אבל לטורונטו אין מסורת פלייאוף וקליבלנד טובה יותר עם הארדן מארש בלעדיו, לכן המוקש הפוטנציאלי טמון בסדרה של הניקס מול אטלנטה.הניקס הסתבכו בעונה שעברה מול דטרויט, היה ערעור על מעמדו של המאמן העונה ובאופן כללי קשה לדמיין אותם עוברים את בוסטון. אטלנטה, לעומת זאת, זכתה לחיים חדשים מאז שהעבירה את טריי יאנג, נהנית מעונת שיא של ג'ונסון, אלכסנדר – ווקר ואוקונגוו, ומציגה הגנה נהדרת ודי חסרת חורים מאז עזיבתו של יאנג. היא לא פייבוריטית, אבל יכולה להפתיע.
תחזית לסדרות המערב (אחת או יותר)
אריק גנות: גם במערב רוב הסדרות הן לא כוחות. אוקייסי לא תאותגר מפיניקס או גולדן, ועם כל הכבוד לדני ופורטלנד, הם חלשים יותר בכל מובן מהספרס. לייקרס – יוסטון יכולה היתה להיות סדרה מצוינת, אבל בלי לוקה וריבס לברון יצטרך לחולל ניסים מול הרוקטס, גם אם הם מאכזבים מעט.
דנבר נגד מינסוטה אמורה להיות סדרה טובה. שתי הקבוצות נפגשו לפני שנתיים בסדרה אפית, שבה דנבר חזרה מ-3-0 ל-3-3 אבל לא הצליחה להשלים את המהפך. מינסוטה נתנה מאז עוד פלייאוף מצוין לפני שנכנעה לאוקייסי ללא תנאי, ודנבר התחזקה משמעותית בקיץ ונהנית מעונת קריירה של מארי. דנבר תנצח, אבל זה יכול ללכת ל-7 משחקים.
מידן בורוכוב: אוקלהומה מול הסאנס/גולדן סטייט זה לא כוחות. סווייפ כשאף משחק בסדרה לא מסתיים בחד ספרתי.
הספרס מול הבלייזרס בסדרה שכל העם היושב בציון יפקח עין עליה. צפויה להיות מרתקת ועם קצת מזל להגיע גם ל 7 משחקים. הבדלי הרמות גדולים אבל גם הספרס וגם פורטלנד צעירים וחסרי ניסיון. הספרס ב-7.
מיניסוטה מול דנבר עוד פוטנציאל לסדרה שתגיע רחוק. מצד אחד דנבר בכושר שיא. מצד שני מיניסוטה פותחת מבערים בפלייאוף. יוקיץ חייב לגמור את זה מהר. דנבר ב-5.
יוסטון מול הלייקרס סדרה עצובה כי הלייקרס ללא לוקה וריברס לא שייכת למעמד ויוסטון קבוצה מאוד טיפשה. סדרה ארוכה ולוקה עלול לחזור מה שיהיה לרעת יוסטון. יוסטון ב 5, שלא יהיו בושות.
אורן לוי: תחזית ראשונה: אנחנו הולכים לקבל את סן אנטוניו מול דנבר בסיבוב השני. תחזית שניה: זה יהיה פאקינג אפי. המשחק האחרון של יוקיץ׳ מול וומבי התחרה על תואר משחק העונה. ועל כן אני קובע, חד צדדית וללא אפשרות לערעור, שכל משחק בין השניים האלה יהיה חובת צפייה עד להודעה חדשה (לא כולל האולסטאר, עד שיוכח סופית שחזרנו להתאמץ). אני מתרגש לקראת הסדרה הזאת כמו ילד בקונדיטוריה. וזה לא שהמאץ׳ אפ שלהם עד כדי כך ישיר, למרות שגם, אלא בעיקר העובדה שנזכה לראות את שחקן ההתקפה הכי טוב של זמננו מול שחקן ההגנה הכי טוב של זמננו. אלה לא דברים שקורים כמעט.
גבריאל היידו: דנבר זוכרת היטב את ההדחה המעליבה בידי מינסוטה במשחק שביעי בבית ורק מחכה לנקום. הנאגטס עמוקים מאי פעם, בעוד מינסוטה דידתה את דרכה למקום השישי. יוקיץ וחבריו יעשו הכל כדי לרמוס את יריבתה שלא הרשימה העונה ולא מזכירה בכלל קבוצה שהגיעה פעמיים ברציפות לגמר מערב, זה יהיה ניצחון מוחץ שיגרום לשינויים פרסונליים עמוקים במינסוטה.
רענן טאובר: הסיבוב הראשון במערב יספק לנו בעיקר את הניסיון ההרואי של לברון לסחוב לייקרס פצועים מול דוראנט והרוקטס. אבל הפלייאוף האמיתי? הוא מתחיל בסיבוב השני. קרב הטיטאנים בין וומבי ליוקיץ' יהיה בלוקבאסטר היסטורי. מי שתשרוד את זה כנראה תפגוש את אוקלהומה סיטי של שיי. זה ליטרלי מטבע של שלושה צדדים כשכל אחת מהשלוש האלו יכולה לקחת אליפות, ותגיע לפיינלס כפייבוריטית ברורה.
מבין המודחות בפלייאין – מי יכולה להתקדם הלאה בעונה הבאה ומה עליה לעשות בשביל זה?
רענן טאובר: הקבוצה היחידה לטעמי שיכולה להתקדם כרגע זו ההורנטס. ההיט, קליפרס ו-ווריורס לא צעירות מאוד ולא מרגישות בדרך למעלה. העונה צ'ארלס לי הפעיל סוויץ' מדהים שהטיס אותם לטופ 10 בהתקפה ובהגנה בחצי השני של העונה. מילר התייצב על 20 נקודות למשחק, ולאמלו פינה מקום לקון קניפל שהתברר כקלעי קטלני. התוכנית שם לקיץ צריכה לכלול את הארכת החוזה של קובי וייט שהגיע משיקגו ונתן בוסט עצום מהספסל. בנוסף הקבוצה תוכל להסתייע בוטרנים מוכחים שירגיעו את הלחץ בחדר ההלבשה וגם ההורנטס יכולים אולי להיות בשלים ללכת אול אין בטרייד גדול. זה יכול להיות יאניס או באם, ואני לא רואה בעיה גם להעביר את מילר וברידג'ס ולקבל עוד ווינג טוב
אריק גנות: למיאמי יש את כל מה שצריך כדי להיות קבוצת פלייאוף. באם, פאוול והירו הגיעו כולם לאולסטאר בשנים האחרונות והם בשיא הקריירה. וור נראה כמו סנטר פותח לגיטמי בחלקים רבים של העונה. חאקז מועמד רציני לשחקן השישי. לארסון ויאקוצ'יוניס נראים מבטיחים, ואנדרו וויגינס לא רע.
העונה זה לא התחבר, גם בגלל פציעה ארוכה של הירו וגם כדי לא בטוח שיש התאמה טובה בין השחקנים בקבוצה. טרייד של הירו או פאוול בשביל רכז טבעי יכול להביא אותם רחוק.
לקליפרס, לעומת זאת, קשה לראות תקומה. אם בעונת חמישייה ראשונה של קוואי שהוא גם בריא בה הם לא הצליחו להגיע, הם כבר לא יגיעו.
מידן בורוכוב: על פניו הקבוצות במערב נראות כמו קבוצות פליאין שהתקרה שלהן זה פלייאין (קליפרס או גולדן סטייט) אין הרבה מה לעשות בקיץ.
מיאמי רחוקה כוכב אחד מלהפוך לקבוצה תחרותית, ההפסד לשארלוט היה בניגוד למסורת של הקבוצה. גם את העונה הרגילה הם סיימו לא טוב. הם ינסו ללכת בכל הכח על יאניס ולהניח שאפשר לעשות את זה כשטרי רוזיר הוא חלק מהעסקה. גם אם הויתור יהיה וויגנס או הירו, מיאמי תוכל להפוך לקונטנדרית ומהר. אופציה מעניינת אבל עם פחות פוטנציאל זה להחתים את קוואי,לא הרעיון הכי טוב בעולם.
אסור להם להתפשר על כוכב מזדקן, זה מתכון לאסון.
אורן לוי: אני חושב שלשארלוט יש הרבה אפסייד, ההשוואות לגולדן סטייט של לפני האליפויות קצתתתתת מוגזמות בעיני, אבל יש פה קבוצה עם צ׳אנס לעשות רעש במזרח בשנים הבאות. לאמלו יצטרך להמשיך להתבגר, הוא עשה צעד גדול באספקט הזה, אבל הוא התחיל ממקום נמוך מאוד… ההתקפה של ההורנטס בנויה עליו בתור המגבר של כל שאר הכישרון סביבו. הווריורס לא מוציאים דגל לבן לדעתי, לפחות לא כל עוד קרי משחק, אבל אני חושב שזה נגמר. קליפרס והיט משעממים, הסגלים האלה פשוט לא שם. ממש רציתי ששארלוט וג״ס יהיו האחרונות להיכנס. אתנחם בשעות השינה הנוספות.
גבריאל היידו: שארלוט נתנה חצי עונה שני מהסרטים, אבל נפלה במשוכה האחרונה. קון קניפל נראה בשבוע האחרון כמו מישהו שנתקל באיחור ב"קיר הרוקיס", ולאמלו בול נראה כמו השחקן המוכשר שמשחק כמו אידיוט בחלק גדול מידי מהמשחק. ההורנטס חייבים להחתים את קובי וויט, למצוא ביגמן התקפי שישנה את סגנון המשחק ממה שדיאבטה מסוגל לו בשביל לגוון, ולקחת החלטה אמיצה אחת- או מיילס ברידג'ס או לאמלו בול צריכים ללכת. זה גם בגלל שיקולים מקצועיים, אבל בעיקר בגלל עניני קארמה. אי אפשר להחזיק גם מכה נשים וגם להחזיק מטומטם. הייתי רוצה לראות מישהו מהם עובר תמורת שחקן משעמם ויציב יותר, ונותן את המושכות לברנדון מילר וקניפל. לצערי, לא חושב שזה יקרה.
