המדור השבועי 5 על 5 עם השאלוךת הבוערות, והפעם התכנסו:אריק גנות, מידן בורוכוב, אור עמית והאורחים המיוחדים: אוריאל דסקל מ'וואלה ספורט' וגדעון גלעד מ'שחקני קצה'.
מסקנות ורשמים מהאולסטאר?
אור עמית: הניסיון של אדם סילבר של ארה"ב נגד העולם הוכתר כהצלחה (גם אם נבחרת העולם לא הגיעה לגמר). מצד שני גם העונה הראשונה שבה הציגו את ה-elam ending (יעני להגיע לכמות מסוימת של נקודות) הייתה מוצלחת והתמסמסה עונה אחרי. השאלה אם זה יחזיק וכאן צריך לחזור לתיאוריה מהעבר – התיאוריה אומרת שהאינטנסיביות של האולסטאר מוגדרת על ידי שחקן המפתח: היריבות בין מג'יק ובירד, ג'ורדן וקובי הכתיבו קו אינטנסיבי. לברון (החבר של כולם), סטף (שהפך את זה לתחרות זריקה מהחצי) ויוקיץ' (שמילולית מוכר את הגופיה מהאולסטאר כדי לממן סוסים) הורידו את רמת התחרות. עכשיו יש את וומבי ואנט, אז אני אופטימי לגבי התחרותיות בלי קשר לפורמט.
אוריאל דסקל: האמת שעקבתי במשחקים של העולם בעיקר אחרי דני אבדיה וייתכן שבגלל זה פספסתי שוואלה, משחק האולסטאר היה לא רע בכלל ביחס לשנים הקודמות והמזעזעות. החלוקה למשחקונים קצרים היא רעיון טוב מאוד ואולי פשוט צריך לעשות משחקונים כאלה אבל של מזרח ומערב. כלומר שני "חצאי גמר" בין שתי קבוצות מהמזרח ושתי קבוצות מהמערב ואז משחק על מקום 3-4 ומשחק על מקום 1. כאשר שחקני הזוכה יקבל 1 מיליון דולר כ"א, שחקני המקום השני 250 אלף דולר והמשחק בין המקום השלישי לרביעי יהיה על משהו כמו 100 אלף דולר. זה בטוח יבטיח תחרותיות על פני כל הרבעים. תרגמו ותשלחו לאדם סילבר.
אריק גנות: מעניין לראות איך שחקן אחד שבא לשחק מדביק את כולם. דיברנו הרבה לפני האולסטאר על תמריצים, איך בונים את המשחק, כן או לא שאר העולם מול ארה"ב – ובסוף זה קם ונופל על וומבי אחד שיש לו כבוד למשחק.
אבדיה לא מצליח להתאושש מהפציעה בגב, וזה מדאיג. הוא ביכולת של אול NBA העונה, וטוב מספיק כדי להוביל את פורטלנד לפלייאוף, ויהיה מאוד חבל אם זה לא יקרה.
לילארד בלי אכילס עדיין הקלע הטוב ב-NBA, עם הישג היסטורי בתחרות השלשות. יהיה מאוד מעניין לראות אותו בעונה הבאה. ולא יכול להיות שהמנצח בהטבעות עושה דאנק שרואים פעמיים במשחק ליגת העל בישראל.
מידן בורוכוב: המשחק היה תחרותי לשם שינוי. דווקא הגמר היה קצת חד צדדי אבל ללא ספק ניכר שהיה שינוי משמעותי בגישה של השחקנים (לא יוקיץ ולא דונציץ). באופן כללי לא היו היי-לייטס יוצאי דופן, שזה חריג למשחק.
ירידה משמעותית בכמות הנקודות והזריקות מ-3, הלכו לקו מה שלא קרה בכמה שנים הקודמות. ההופעה של קוואי מול הבינ״ל הייתה וואו.
אבדיה היה קצת פושר, רשמים? אם מישהו מהמדיה כבר קיבל כרטיס טיסה לאל איי, מן הראוי שיזכור איך מבטאים את השם שלו. בחירת תלבושת מביכה מאוד של ספייק לי שבא לגנוב תשומת לב, ממש לא עשה את הדבר הנכון.
גדעון גלעד: הסיפור של "אמריקה נגד העולם" יושב בול על הוויב של טראמפ – אבל בסוף, כשאין תמריץ אמיתי, המשחק הזה נראה כמו שהוא נראה. וזה בסדר מבחינתי; שישאירו אותו ככה ויתרכזו בלהפוך את העונה הסדירה למשהו ששווה לצפות בו.
תחרות השלשות הופכת לאט לאט למנה העיקרית, ובשנה הבאה ידחפו שם עוד מכשולים כדי להחזיק אותנו ערים. תחרות ההטבעות? כנראה הגרועה בהיסטוריה. לא מספיק שחקנים שהם בקושי הערת שוליים בליגה, הביצועים ברמה של ליגה א' מחוז דרום. חוץ מקרינג' בלתי נגמר לא יצא מזה כלום. אה, בעצם קיבלנו תזכורת כואבת למה אסור לשלוח כוכבים – המכה שריצ'רדסון חטף הייתה יכולה לגמור לו קריירה בשיא…
קבוצות התחתית משלבות יותר צעירים כעת. במי מהצעירים הללו כדאי לצפות?
גדעון גלעד: נולאן טראורה מברוקלין נתן חתיכת התעוררות לאחרונה. מבין כל הרוקיז של הנטס, הוא נראה כרגע הכי אפוי. הוא נשלח כרוקי אבוד לסטאז' קצר בג'י-ליג וחזר משם כשחקן NBA לגיטימי פלוס. הוא מהיר בטירוף, אבל מה שיפה זה שהוא יודע מתי להוריד הילוך, לשלוט בקצב ולנהל את ההצגה. נראה שברוקלין פגעו פה ביופי של נכס.
אור עמית: לא בטוח שמדובר בקבוצת תחתית קלאסית אבל שיקאגו אספה כמה שחקנים צעירים ומעניינים במסגרת הפירוק שלה בטרייד דדליין. ג'יידן אייבי התחיל טוב מאד את עונת 24-25 אבל אז נפצע, דטרויט צברה מומנטום וכשחזר לא מצא את המקום שלו בקבוצה המגובשת, שיקאגו יכולה להיות הזדמנות עבורו. רוב דילינגהאם היה שחקן עם הרבה פוטנציאל (להזכירכם מינסוטה ויתרה על בחירה עתידית ועוד זכות החלפה עם סן אנטוניו עבורו) ולא הצליח להביא אותו לידי מימוש בקבוצת פלייאוף. באותו אזור יש גם את מילווקי ששמה את הידיים על עוסמאן ג'נג שכבר נתן שני משחקים מצוינים לפני הפגרה
אוריאל דסקל: הם אמנם לא בתחתית אבל יש שני רוקיז שאני מאוד מחבב בקבוצות שירצו בפלייאוף. קולין מארי בוילס מטורונטו ראפטורס נותן וייבים של דריימונד גרין. שחקן הגנתי מעולה, נמוך באופן יחסי אבל משתמש בגוף שלו מעולה ובסך הכל פצצת אנרגיה אגרסיבית. הוגו גונסאלס מבוסטון סלטיקס הוא הרול פלייר המושלם ל-NBA של היום. קילר, נותן הגנה מעולה, יודע לתפוס ריבאונד וכשישתפר מהשלוש יהיה 3 אנד D ברמה. בתחתית אני מחבב את ג'יילן וולס וסדריק קווארד של ממפיס גריזליס. שני ווינגס שני ווינגס שיכולים להתפתח למפלצות כדורסל. וקון קוניפל משארלוט הורנטס (שאט-אט הופכת למועמדת רצינית לפלייאוף) הוא בעיני מועמד לרוקי השנה ביחד עם קופר פלאג.
אריק גנות: אייזיאה קולייר עושה דברים מאוד יפים בזמן האחרון, עם קיונטה ובלעדיו. נראה שהולך להיות לו המון זמן משחק ביוטה, ויש לו פוטנציאל להפוך למנהל משחק אמיתי מהסוג שיש מעט ממנו כרגע.
ג'ראס ווקר התחיל את הקריירה בצורה לא מאוד מרשימה. הוא לא קיבל הרבה צ'אנס לשחק, אבל גם על המגרש הוא לא הראה מספיק כדי להשתלב ברוטציה של הפייסרס. עכשיו נראה שהוא הולך לקבל המון דקות, והיו לו כבר מספר משחקים טובים מאוד. הוא נחשב לכשרון גדול כשנבחר בדראפט, ונראה אם אינדיאנה מצליחה להרוויח אותו בעונת הטנקינג שלה לפני חזרתו של האליברטון.
מידן בורוכוב: לא בכל קבוצה שעושה טנקינג יש בהכרח שחקנים צעירים ששווים צפייה או מעקב (בקינגס אין צעירים).
בניו אורלינס שווה לפקוח עין על ג׳רמיה פירס (בחירה 7 בדראפט) ובדרק קווין (13). צמד מסקרן שנמצא בסיטואציה מצויינת לקבל הזדמנות.
ג׳אריס ווקר מאינדיאנה יכול להיות שהוא שווה מעקב. הבחירה ה 8 בדראפט 23 מקבל דקות ומציג יכולת לא רעה בכלל.
שווה לעקוב אחרי הנטס, כולם צעירים וגם אם לא יצליחו להשאיר חותם בליגה, כשיגיעו לאירופה תוכלו לספר שראיתם אותם משחקים עם וולף ושרף.
כריס פול פרש. מה תזכרו ממנו?
מידן בורוכוב: כריס פול הוא אחד השחקנים שאני הכי פחות מעריך בהיסטוריה של המשחק. מוסר ענק, זריז, פוינט גארד טופ 5 בכל הזמנים. איכשהו תמיד דבקו בו כשלונות.
השנים בקליפרס מצריכות ועדת חקירה, הייתה לו ריצה יפה ב OKC וגם בסאנס אבל היה לו מלטדאון מפואר מול הבאקס (שמטו יתרון של 0-2 בגמר) מזל שלא הגיע ללייקרס וקיבלנו את פאו גאסול, טרייד שעבד טוב יותר עבור הלייקרס.
הייתה לו השפעה משמעותית על שחקנים צעירים וכמעט כל גבוה ששיחק לצידו בנה חתיכת קריירה.
ביוסטון, בקליפרס ובסאנס היו לו את הכלים לקחת אליפות והוא נכשל.
גדעון גלעד: כריס פול היה אולי ה-"Team Player" האולטימטיבי. מוזר להגיד את זה אה? הבן אדם אוהב למסור, ולא רק. כריס פול פשוט פיצח את ה-DNA של כל מערכת שהוא נכנס אליה. ביוסטון, אחרי שהיה ה-אלפא בקליפרס, הוא הוריד את האגו ותפקד ככינור שני להארדן בצורה מעוררת השראה. לולא הירך הפצועה יוסטון לוקחת אליפות, נקודה. ב-OKC, כשכולם חשבו שהוא בא להעביר את הזמן עד הפנסיה,סיפק עונה מרשימה וחנך את שיי. בפיניקס הפך חבורה של לוזרים לווינרים והגיע עד למרחק נגיעה מהטבעת – ולצערו יש יאניס בעולם. פול הוא ווינר בנשמה. הטרגדיה היא פשוט שתמיד היו בסביבה ווינרים קצת יותר גדולים ממנו.
אור עמית: כריס פול הוא שחקן של פעם. כבר לא מייצרים רכזים מהסוג שלו, מבנה הגוף שלו הולך ונעלם מהליגה וגם הגישה שלו שייכת לעידן אחר. קל לסמן אותו בתור 'לוזר' ועובדתית חלק משמעותי מהקמפיינים שלו בפלייאוף היו מאכזבים (ברמה הקבוצתית לפחות) אבל הוא האדם שאחראי להמצאה מחדש של הקליפרס והפיכה שלה לקבוצה לגיטימית בליגה וראיית המשחק שלו, הירידה לפרטים והשיפור המשמעותי בכל קבוצה שאליה הגיע הופך אותו לאחד מטובי הרכזים בהיסטוריה, טופ-3 ברשימה שלי.
אוריאל דסקל: אולי הבאסה העיקרית מהקריירה של כריס פול היא שהוא לא באמת רשם איזשהו שיא שאי אפשר לשכוח. זוכר אותו כמנהל משחק מעולה, שהפך גבוהים חסרי feel לשחקנים. אזכור גם את השליטה שלו בקבוצות שקיבל לידיו. אבל השיא שלו כשחקן היה אירוע כואב – תרתי משמע. משחק מספר 5 נגד ווריירס הגדולים. רוקטס עם פול וג'יימס הארדן הבינו איך אפשר לנצח אותם בסדרה – ואז ממש בסוף המשחק ההמסטרינג של פול הלך. הרוקטס, בלי פול, הפסידו את הסדרה וככה נעלמו סיכויו לאליפות. הוא אמנם הוביל את הסאנס לסדרת אבל בהרבה מובנים דווקא עם הרוקטס היה סיכוי גבוה יותר לזכייה באליפות.
אריק גנות: וואו. איזו קריירה היתה לו. 11 פעמים בחמישיות הליגה, 9 פעמים בחמישיות הגנה.
הרגע שהכי אזכור ממנו הוא במשחק 7 בפלייאוף 2015. הספרס עונה אחרי אליפות נפלאה, מגיעים כפייבוריטים מול הקליפרס של פול, גריפין ודיאנדרה עם מסורת הלוזריות שלהם. פול עובר מגן ומגיע מול טים דאנקן, 1.83 מ' מול 2.14 מ'. מרים את הכדור, טיפה מעל הידיים המושטות, וסוויש. בהתקפה אחר כך דאנקן החטיא והספרס הודחו.
הוא היה יריב מר גם בהורנטס עם דיוויד ווסט, היה מאוד קרוב להדחת הווריורס הגדולים עם הארדן, אבל איכשהו הגיע לגמר רק עם פיניקס, כאשר הרכות של דיאנדרה אייטון מנעה ממנו אליפות.
איזו קבוצת טופ 3 באחת החטיבות היא למעשה "בית קלפים" שיקרוס בפלייאוף?
אריק גנות: לא בדיוק בית קלפים, אבל קשה לצפות מהספרס להצליח בפלייאוף העונה. יש שם המון שחקנים נהדרים, המון פוטנציאל, זו קבוצה שיכולה לתת פייט לת'אנדר מבחינת כמה העתיד מבטיח – אבל. למרות המאזן הנהדר, אין בקבוצה הרבה ניסיון פלייאוף. וומבי נעטף בפצפצים כדי שלא ייפצע שוב, אבל לא קל לו להישאר בריא. גם המאמן סחר ניסיון בפלייאוף.
בהנחה שיצליחו לשמור על המקום השני, ועם כל מה שקורה במקום 7 ומטה, סביר להניח שהספרס יצלחו את הסיבוב הראשון. אבל בסיבוב שני מול קבוצה כמו הרוקטס, ובטח הנאגטס, הם לא פייבוריטים, ויסתפקו בסדרה צמודה וצבירת ניסיון לקראת השנה הבאה.
מידן בורוכוב: האובייס זה הספרס. לא בגלל שהם לא טובים בגלל שהם מגיעים לפלייאוף ללא שום ניסון מוקדם. זה קורה לקבוצות שעוברות תהליך, הלייקרס ניצלו זאת מול ממפיס, דאלאס עקפה את OKC לפני שנתיים.
בנוסף גם המאמן חסר ניסיון וזה עשוי להיות פקטור משמעותי. שאר קבוצות המערב בנויות בצורה טובה. אוקלהומה יחזרו לעצמם ודנבר/יוסטון עמוסות ניסיון.
במזרח למרות שדטרויט צעירה, הייתה להם טבילת אש בעונה הקודמת, ניו יורק סיפקה פלייאוף משובח בשנה שעברה.
קליבלנד/בוסטון יעברו סיבוב ראשון והן מסוגלות להגיע לפחות לגמר המזרח ואף מעבר לכך.
גדעון גלעד: ניו יורק, בלי ספק. עם כל הכבוד, מייק בראון עדיין לא קנה את האמון שלי. תוסיפו לזה את העובדה שטאונס אולי נראה מאיים פיזית, אבל בפנים הוא "ברווז אמבטיה", ואת זה שמיטשל – העוגן ההגנתי היחיד שלהם בצבע – עשוי מזכוכית ונוטה להיפצע בדיוק כשצריך אותו. אין לי ברירה אלא להמר שזה "מכתוב" והולך להתפרק להם בידיים.
אור עמית: קליבלנד כבר מספיק קרובה להיות טופ-3 כדי שתהיה המועמדת הראשית שלי ל'קריסה'. הציפיות מקליבלנד אחרי הצירוף של ג'יימס הארדן עלו משמעותית ולא ממש ברור לי איזה טראק רקורד – לא של המצטרף החדש ולא של הקבוצה אליה הצטרף – אמור להעיד על זה שהיא הופכת להיות פייבוריטית משמעותית. אני חושב שבוסטון מסווגת כבר עכשיו כאובר-אצ'יברית ולכן גם אם תפסיד בסיבוב הראשון לקבוצה מסוג פילי\אורלנדו אי אפשר לסמן אותה באמת כ'כישלון' (וזה עוד לפני הצורך לשלב את טייטום, אם וכאשר) וכנ"ל לגבי דטרויט, עם ההסתייגות לגבי הפסד בסיבוב הראשון.
אוריאל דסקל: אני לא כל כך רואה את אחת מקבוצות הטופ 3 קורסות כמו בית קלפים בפלייאוף הזה. בוסטון סלטיקס אולי המועמדת הגדולה ביותר לקריסה כזו כי אף אחד לא ציפה להצלחה שלה וייתכן שאולי הם באמת התחרו ברמה גבוהה מהמצופה ובקרוב הסטטיסטיקה תתיישר. זה מצד אחד, מצד שני ג'ייסון טייטום כנראה יחזור, אז וואלה – נחמד לקבל 75% משחקן חמישייה ראשונה בעונה שעברה, לא? יש מצב שדווקא ניו יורק ניקס היא הקבוצה עם פוטנציאל הפירוק הכי גדול. קרל אנתוני טאונס ומייק בראון עדיין חבית נפץ פוטנציאלית, ג'יילן ברונסון עדיין הכוכב הגדול הכי קטן (פיזית) בליגה שסוחב קבוצה לפלייאוף והקהל ב-MSG יכול להיות חרב פיפיות.
מגמות צפויות לקראת החלק האחרון של העונה?
אוריאל דסקל: כמה מגמות ששווה לשים לב אליהן: האם ישרקו על פחות עבירות לקראת הפלייאוף? האם נראה יותר קבוצות מוותרות על קרבות המיקום כדי להישאר בריאות וטריות יותר לפלייאוף? האם שחקנים שעל "הקצה" בכל הקשור לאובדן הזכות להיות מועמדים לתואר אישי כלשהו (כלומר חייבים לשחק 65 משחקים לפחות) ישחקו גם כשהם פצועים? האם יוטה ג'אז תמצא דרכים עוד יותר יצירתיות לעשות טנקינג – האם יתנו למעודדת לשחק כסנטר מתישהו? ברמה הקבוצתית יהיה מאוד מעניין לראות איך ג'יימס הארדן משתלב בקליבלנד ואם המשחק שלו עם ג'ארט אלן יקח את קליבלנד לשלב הבא. וגם יהיה מעניין לראות איך טייטום, אם יחזור, משתלב מחדש בסלטיקס.
אריק גנות: ובכן – טנקינג, ובגדול. שמונה האחרונות כל כך רוצות להפסיד – באופן מוזר, גם אלה שאין להן את הבחירה שלהן – שזו תהיה הפתעה קטנה בלבד אם יתחילו לזרוק לסל של עצמן. כל שחקן עם יותר משלוש שנים בליגה הולך לשחק מעט מאוד, אם בכלל. יהיה כיף.
מאבקי המיקום במערב הולכים להיות קשוחים וצמודים. משחק אחד מבדיל בין מקום 3 למקום 6, משחק וחצי בין מקום 8 ל-10.
הניקס התקשו לפני הפסקת האולסטאר, ויהיה מעניין לראות אם זו מגמה שתימשך. יש וויבים לא טובים סביב מייק בראון ולא יהיה מפתיע לראות אותו מפוטר.
מידן בורוכוב: בישורת האחרונה של העונה מפרידים בין הגברים לנערים. התחתית של הליגה ימשיכו להבאיש את הפרקט בכדי לשפר עמדות. OKC חייבת להתעורר ולחזור ליכולת מפתיחת העונה. קבוצות הצמרת של הקונפרנסים ינסו לשפר מיקומים.
במערב ה-10 הראשונה סגורה. צפוי מאבק קשה על הטופ 6.
חוסר האיזון בליגה יגרום ללא מעט משחקים להיות לא טובים ולא תחרותיים. המשחקים שכן יהיו בעלי משמעות ילכו לכיוון חיובי. נקבל משחקי סף פלייאוף כשקבוצות יעשו הכל בכדי לנצח.
בגלל שיש 8-9 קבוצות במוד של שטיח, הקרב על הלוטרי יהיה מסקרן.
במזרח קבוצה אחת מ 7-10 תצליח להתברג בטופ 6.
גדעון גלעד: הסיפור של קליבלנד הוא הדבר הכי מעניין כרגע. הכל שם צועק "חיובי". זו הולכת להיות שעת המבחן של הצמד אלן-מובלי, שעדיין לא הוכיחו יציבות כשהם חולקים פרקט. לדעתי, ככל שקליבלנד יהיו פחות מקובעים וידעו לתמרן עם ההרכבים (ולא בהכרח לדחוף את שניהם יחד לכל דקה), הם יפרחו ויהפכו לקונטנדרים אמיתיים.
בגזרת שחקני הקצה, הם יתחילו להיעלם מהרוטציות ככל שהפלייאוף יתקרב, ונתחיל לראות מי באמת שרד את המסננת, בעיקר בקבוצות שיגיעו לפלייאוף.
במירוץ לרוקי העונה? קופר פלאג הולך לפתוח מבערים. קניפל ימשיך להיות מצויין, אבל קופר הולך לתת כזה סיומת לעונה שהוא ייכנס לשיח של טופ 10 בליגה כולה.
אור עמית: הרחבת הפערים? נכון להיום יש 5.5 משחקים שמבדילים בין מקומות 9-10 במערב למקום ה-11. לאף אחת מבין חמש הקבוצות שמחוץ לפלייאין אין אינטרס לעשות דחיפה לכיוון הנצחונות ובמקום יתעסקו בשיפור עמדות לקראת הגרלת הלוטרי. במזרח האם מילווקי ייכנסו לפלייאין על חשבון אטלנטה, נניח? יכול להיות, לא בטוח שזה רלוונטי לגבי אף אחת מהקבוצות האחרות באזור. במאקרו אני הייתי שמח לראות את הליגה שוב מעלה את רמת האינטנסיביות והפיזיות שהיא מרשה במשחקים. העונה הזו התחילה קטסטרופלית בכמות זריקות העונשין, היה שיפור מסוים, אבל אנחנו עוד לא שם. תנו לשחק.
