המדור השבועי עם השאלות הבוערות והפעם התכנסו: אריק גנות, דני אייזיקוביץ', אור עמית, זאב סוביק ואורח מיוחד: אוריאל דסקל!
סאגת ג'ימי באטלר מסרבת להסתיים. עכשיו מה? מה התסריטים הריאלים הלאה?
אור עמית: ברצינות? אין לי כוח כבר לבנאדם הזה. אני יודע שג'ימי נחשב לדמות אייקונית מבחינת הווינריות שלו וכן הלאה אבל הצטברו מספיק ראיות כדי לראות שג'ימי לא רק בונה קבוצות אלא גם יודע לפורר אותן מבפנים. הוא אמר שהוא מוכן לעבור ל-29 קבוצות אבל בינתיים כבר הפסיק לפסול את ממפיס (למה?) ומילווקי (מתקבל על הדעת) ובהנחה שהוא לא באמת יעבור לקבוצה בבניה מחדש, הרשימה לא ארוכה. מהצד השני נמצא ריילי, אחד שלא ממש טוב בלהודות בהפסדים, אז אנחנו נמצאים עכשיו באמצע משחק הצ'יקן המייגע לפחות מאז סאגת בן סימונס.
אוריאל דסקל: התסריט הכי ריאלי הוא שמיאמי לא מצליחה לעשות טרייד על ג'ימי באטלר כי מי רוצה את כל הבעיות שהשחקן הזה, בן ה-35, עכשיו והקבוצות שכן רוצות ויש להן מה להביא עליו (ממפיס) – הוא בעצמו אמר להם "אל תעשו עליי טרייד בחייכם". תסריט ריאלי יותר זה שמיאמי ובאטלר יגיעו לסיכום על איזושהי "פציעה מסיימת עונה". הוא יבלה עד הקיץ בחדר כושר ובאולם הפרטי שלו ויעזוב כשחקן חופשי בקיץ ומיאמי תרוויח מקום תחת תקרת השכר. ייתכן שהתסריט הכי ריאלי זה שג'ימי חותם על אופציית השחקן והוא יהיה חלק גדול מטרייד שמיאמי תרצה לעשות על אחד מכוכבי הליגה שנמצא בקבוצה שככל הנראה צריכה להיבנות מחדש (שיעול שיעול יאניס אדטוקומבו שיעול שיעול).
זאב סוביק: לפי השמועות, באטלר מכוון את עצמו לפיניקס בגלל המוכנות של הסאנס לשלם לו הרבה כסף באוף-סיזן. ואמנם לסאנס אין כל כך מה להציע בתמורה (לבראדלי ביל יש סעיף בחוזה שמאפשר לו להטיל וטו על טרייד), באטלר בינתיים עסוק בלהזיק להיט, אולי על מנת להוריד את ערכו האישי ולהקל על הטרייד. וזה חבל. כי ספורטיבית, הייתי רוצה לראות את פלייאוף ג'ימי עושה עוד ריצה אחת מופלאה עם קבוצה שהיא לא באמת קונטנדרית, אבל הוא מעלה אותה רמה אחת למעלה, בין אם אלו הגריזליס (הביעו עניין) או הרוקטס (לא הביעו למיטב דעתי).
אריק גנות: עכשיו, כמעט בוודאות, ג'ימי באטלר יעבור בטרייד לפני הדדליין. הוא שיחק את משחקו האחרון בקבוצה, ולא הוא ולא מיאמי ירצו שימשיך לקבל משם משכורת בלי לשחק.
פורמלית אין לו שליטה על לאן יעבור, אבל בפועל אף קבוצה לא תרצה שחקן שלא רוצה להיות שם ויכול לעזוב בקיץ. הוא ירצה לעבור לקבוצה שהיא לפחות סמי קונטנדרית, בשוק גדול. מיאמי לא יוכלו לקבל עליו טאלנט באותו סדר גודל ויסתפקו בהבטחה לעתיד, ובעיקר בהקלה כלכלית.
ממפיס נראית רלוונטית, אבל השמעוות אומרת שבאטלר לא רוצה. לווריורס יש יכולת לתת תמורה יפה, אבל לא ברור שהם קונטנדרים איתו. יכול להיות שדווקא הלייקרס הכי מתאימים.
דני אייזיקוביץ': זו צריכה להיות קבוצה שרוצה להיות תחרותית ונמצאת מרחק נגיעה מהיעד. לגבי הלייקרס יש המון שמועות, אבל מיאמי תדרוש (בצדק) חבילה סביב ריבס והלייקרס לא יוותרו על העתיד שלהם.
לפיניקס יש את בראדלי ביל להציע, אבל ביל כל כך לא מתאים למיאמי ויש לי רק 100 מילים להסביר את זה.
שמועות צצו גם על דאלאס עם חבילה סביב וושינגטון וקליי, אבל דאלאס כבר הראתה שהיא טובה מאוד כשכולם בריאים.
לכן אני רואה רק אופציה ריאלית אחת – גולדן סטייט. חבילה סביב וויגינס ובאדי הילד תאפשר לבאטלר להכנס היטב לתפקיד השומר הקשוח ומצד שני נותנת למיאמי מספיק בחזרה.
אוקלהומה סיטי עם שיא מועדון לרצף נצחונות כולל על האלופה המכהנת. מי יכול לעצור אותה?
דני אייזיקוביץ': קליבלנד. למעשה הם עצרו אותה במשחק של השבוע.
ועכשיו ברצינות, לת'אנדר כמו שזה נראה יש כרגע בעיית ניסיון קשה מאוד. בכל מפגש במעמד גדול העונה הם הפסידו (הפסידו בגמר למילווקי והפסידו במשחק המאוד מצופה לקליבלנד עם מיטצ'ל במשחק הכי רע שלו העונה).
הם אמנם ניצחו את בוסטון 3 ימים לפני כן, אבל יש תחושה שכאשר הזי'טונים על השולחן יש להם קצת פיק ברכיים. לגבי המערב דווקא אין הרבה מה לדאוג, כי היריבות שלהן גם כן צעירות ועם מעט מאוד ניסיון (מלבד דנבר ואולי דאלאס). אבל בסדרה פוטנציאלית מול הקאבס וגם מול בוסטון (למרות הניצחון) נראה שיהיה להם מאוד קשה.
אור עמית: אוקלהומה סיטי לא רק עם שיא מועדון היא גם מספיקה לסמן וי על כל הקונטנדריות מהמזרח (נכתב לפני המשחק מול קליבלנד), כשבמהלך הרצף הנצחונות הזה היא גם שיפרה את הדיוק מחוץ לקשת (ל-36% ממוצעים, אבל עדיין). סימן השאלה שלהם הוא היכולת שלהם להגיב להתאמות במהלך סדרה, שנה שעברה דאלאס כתשה אותם בפלייאוף גם בזכות הגבוהים, מה שלכאורה נפתר עם הארטנשטיין, אבל עדיין דרוש הוכחה. אני גם מאמין גדול בזה שקבוצה לא נמדדת רק ברצף הנצחונות שלה אלא גם באיך היא מגיבה וחוזרת למסלול מתי שלא הולך. על הנייר נראית כמו המועמדת המובהקת מהמערב.
אוריאל דסקל: אוקלהומה סיטי היא אחת מהקבוצות העונה הרגילה הכי טובות בכל הזמנים אבל, וזה אבל גדול פה, הטעימה הראשונה שלהם בפלייאוף לימדה אותנו שהם פשוט לא טובים מספיק – בהתקפה לפחות – כדי להתמודד עם יריבה רצינית בפלייאוף. אם זה בגלל שהם לא הקבוצה הכי טובה מהשלוש בליגה או ש-SGA – למרות שהוא באמת כביר ואדיר – לא הוכיח את עצמו במאני-טיים בפלייאוף או באולימפיאדה (סגנון משחק פיזי מאוד שכביכול אמור להיות מותאם לפלייאוף אבל גוף שאולי צריך עוד להתחזק כדי לשרוד סדרת פלייאוף קשוחה ברמה הכי גבוהה?). בקיצור, מי שיכול לעצור את OKC אותה זה OKC בפלייאוף של העונה שעברה.
זאב סוביק: טוב ראינו אתמול מי עצר אותם – הקאבס. אם להיות פייר, אוקייסי היו בלי שני הסנטרים של הקבוצה, ועדיין – לא מדובר בקבוצה בלתי מנוצחת. הת'אנדר קבוצת התקפה טובה אבל לא מדהימה (מלבד שיי, כל היתר יציבים במיוחד) ובעיתיים בריבאונד. אני עדיין מהמר עליהם מול הנאגטס, המאבס או כל קבוצה אחרת שיכולה לאתגר אותם במערב, אבל בגמר מול המזרח הם לא פייבוריטים ברורים לא מול בוסטון ולא מול קליבלנד.
אריק גנות: קליבלנד, מסתבר. הת'אנדר קבוצה מאוד חזקה, עם הגנה היסטורית ומועמד בכיר ל-MVP. הם גם הקבוצה הצעירה בליגה, וכל השחקנים החשובים שלהם חתומים להרבה שנים קדימה או שהם בחוזי רוקי. מצבם מצוין. הארטנשטיין לבד לא מספיק מול שני גבוהים טובים. בלעדיו חוגגים עליהם בצבע. וכשזה קורה, אז ההגנה מתכווצת וגם השלשות נפתחות.
התקפית הם עדיין תלויים יותר מדי בשג"א. וויליאמס שחקן נהדר, אבל עוד לא באמת ברמה של אופציה שניה של אלופה. יכול להיות שהולמגרן יעשה את החיים יותר קלים, אבל עוד לא ראינו את השילוב שלו ושל הארטנשטיין. הם חזקים, אבל עדיין לא הוכיחו שהם יכולים להתעלות.
קליבלנד עם המאזן הטוב בליגה. עד כמה לקחת אותם ברצינות?
אריק גנות: אם קליבלנד יקחו אליפות העונה זה יהיה חסר תקדים. הם באותו סגל שלא הצליח בפלייאוף שנתיים. זה לא סגל צעיר במיוחד – מובלי הוא היחיד על חוזה רוקי. הם מקבלים תרומה יוצאת דופן משחקים כמו טיי ג'רום, ניאנג ומריל.
עוד נתון שלא נראה סוסטיינבילי הוא אחוזי השלשות. הם עלו ממוצע ליגה של 36.7% בעונה שעברה ל-40.5% העונה, הכי טוב בליגה. אותם שחקנים, חוץ משטרוס ששיחק מעט ואמור להיות הקלע הכי טוב שלהם.
לי הם מזכירים גרסה טובה יותר של יוטה מודל 21'. גם שם היה מיצ'ל, גם הם היו טופ 4 בהתקפה ובהגנה, והם נכשלו בפלייאוף.
דני אייזיקוביץ': מאוד ברצינות, הם מסתכלים בלבן של ה 73-9 של גולדן סטייט. עצם ההשוואה אומרת המון.
בעבר חלק משמעותי מהכוח של הקאבס היה בהגנה שהתבססה בעיקר על אלן ומובלי. העונה ההגנה "סבבה", ושוות ערך למקום 11 בליגה. בהתקפה לעומת זאת, הם מדורגים במקום הראשון. כלומר העוצמה של הקבוצה מגיעה משני צידי המגרש אבל השיפור הגדול הוא בהתקפה. איך זה קרה?
מיטצ'ל וגארלנד סוף סוף משחקים טוב ביחד אבל הפריצה הגדולה שייכת למובלי שקולע 19 נקודות (41% מהשלוש) והפך אותם לטריו התקפי נהדר, ולראשונה כולם בריאים כמעט כל העונה (בלי לפתוח עיניים).
לסיכום, מינימום גמר המזרח, ותואר זו לא מילה גסה.
אור עמית: ע"ע משפט הסיום שלי על אוקלהומה סיטי. קליבלנד – ולא רק בגלל דונובן מיטשל – מזכירה לי את יוטה של מיטשל, גובר וסניידר. קבוצת עונה רגילה נהדרת אבל שאף אחד לא לוקח ברצינות לפלייאוף. הם צריכים גם להראות שהם יודעים איך להכות חזרה אחרי האגרוף הראשון שפוגע בפנים שלהם. החמישיה שלהם נראית מאוזנת מאד ואטקינסון הוא מאמן שאני אוהב, אבל טרם הוכיח את עצמו בסדרת פלייאוף. הם בהחלט יכולים להגיע לגמר, אבל אני עדיין רואה הדחה בסיבוב שני לא מאתגר מדי תסריט סביר לא פחות.
אוריאל דסקל: את קליבלנד יש לקחת ברצינות כי בנט-רייטינג רק שיקגו בולס של מייקל ג'ורדן ואוקלהומה של העונה טובות ממנה. גם בניגוד ל-OKC, נראה שקליבלנד הרבה יותר מגוונת התקפית ויכולה להציב בעיות גדולות יותר ליריבות שלה בפלייאוף. מה שקני אטקינסון עשה לתרבות הארגונית של קליבלנד, השילוב שנראה בלתי אפשרי של אוון מובלי וג'ארט אלן בהתקפה זורמת והנעת כדור יעילה, והשת"פ שהתפתח בין דונבן מיטשל ודריוס גרלנד – אלו דברים שקבוצות שזוכות באליפות עושות. ייתכן שהם יצטרכו עוד בישול בפלייאוף קשוח – כמו שהיה לבוסטון סלטיקס כמה שנים לפני שהצליחו להעפיל לגמר ואז גם לזכות באליפות – אבל קאבס בדרך הנכונה.
זאב סוביק: מה זה ברצינות? אם זה נראה כמו קונטנדרית, עושה קולות של קונטנדרית ומנצח בקצב של 73 משחקים בעונה – זו קונטנדרית. השחקנים המובילים שלהם טובים יותר ממה שהבוקס-סקור יכול להראות: ההשפעה של דונובן מיטצ'ל על ההתקפה של הקאבס לא מתבטאת רק ב-23 נקודות ו-4.5 אסיסטים, אלא הוא עוגן התקפי שיודע להעלות הילוך ברגעים הנחוצים. על אוון מובל יידרש טור שלם להסביר כמה הוא טוב וכמה הוא עוד יהיה טוב. דווקא דאריוס גארלנד נהנה מהעונה הרגילה, והפלייאוף יראה שהוא לא ברמה הנדרשת. אני חושב שיש לקליבלנד בערך 25% לצאת מהמזרח (מתחת לבוסטון וקצת מעל הניקס)
אנת'וני אדוארדס התלונן שאינו מצליח לשחק אל מול דאבל טים. כמה עניין מקצועי וכמה נורות אזהרה מנטאליות יש כאן?
זאב סוביק: לא, זה פשוט מדהים. דמיינו לכם את סופרמן יוצא לתקשורת ומודיע "אני לא יכול לעוף עם כל הקריפטונייט הזה". או כל גיבור על שחושף את נקודת התורפה שלו. וזו קריאה לאנת'וני אדוארדס, אם אתה קורא את הכתבה עכשיו – אתה יודע מה תקבל עוד יותר בזמן הקרוב? דאבל טימז. סופרייז!!
בלי ציניות, אני חושב שזו לא התפרקות רגעית אלא פניה מחושבת למאמן ולהנהלה לשנות את הסגנון ההתקפי, כזו שנעשתה בחדרי-חדרים לפני היציאה לתקשורת. וגם זה סימן לא כל כך טוב לטימברוולבס – כי אם הכוכב הגדול שלכם עד כדי כך לא מאמין בתהליך, אתם בבעיה גדולה ממה שהמאזן של הקבוצה מראה.
אריק גנות: אדוארדס עומד במצב לא פשוט. במשך כל תקופת קיומה של הליגה, היה ווינג אמריקאי שנתפס בתור "הפנים של הליגה". מגי'ק ואייזיאה, מייקל, קובי, סטף, לברון. כרגע, כשהשחקנים הכי טובים בליגה הם אירופאים וטייטום לא ממש בנוי להיות דמות מייצגת, הוא מלוהק לתפקיד. אבל הוא לא באמת שם ברמת היכולת.
וזה מתבטא ברמה מסוימת של תסכול, שהוא חד משמעית לא מקצועית. מישהו יכול לדמיין את ג'ורדן מדבר על איך שומרים עליו? סטף הפך את הדאבל טים עליו לנשק קטלני נגד הקבוצה השניה. קבוצה גדולה מסוגלת להתמודד עם שמירה כזו, בלי צורך לדבר על זה במסיבת עיתונאים.
דני אייזיקוביץ': הרבה. המטרה שלך זה לנצח, לא לקלוע כמה שיותר נקודות.
גולדן סטייט בנתה שושלת סביב קארי בזכות הדאבל טים שעשו עליו. זה אפשר לגרין לנהל התקפה של 4 על 3 ולצד הפריחה של קארי כל מי ששיחק סביבו פרח גם כן. קארי מצידו ציין לא מעט פעמים שהוא רואה בזה דבר חיובי כי זה מקל על הקבוצה לנצח ועל הדרך כמובן זכה גם בכל תואר אישי אפשרי. אדוארדס היה אמור להיות הפנים של הליגה והוא בעיצומה של עונה אישית מאכזבת מאוד.
האופן שבו הוא מתנהל על המגרש, לפחות נכון לעכשיו לא נראה מתאים לציפיות ובהתאם מינסוטה לא מתחברת.
אור עמית: יותר עניין מקצועי. אנט רק בן 23, שחקן שנבנה על כשרון גולמי וכל החיים התנהל עם הכדור ביד וכנראה אף פעם לא נדרש ללמוד לשחק אוף דה בול. הוא גם לא מספיק 'חנון' של כדורסל כדי ללמוד את זה אינטואיטיבית או מצפיה. פינץ' והצוות המקצועי צריכים ללמד אותו את זה. מעבר לזה יש כאן עניין של איזה שחקנים שמים סביבו כדי להקשות על הקבוצות לשים עליו דאבל טים. בחמישיה של מינסוטה יש שני שחקנים שליריבות אין בעיה לעזוב (גובר ומקדניאלס) ואולי צריך לחשוב על לתת לאנט יותר דקות עם החמישיה השניה עם ריד ודונטה ולראות איך זה עובד.
אוריאל דסקל: אני חושב שזה בעיקר אזהרה למינסוטה "טו גט דר שיט טוגדר" ולבנות קבוצה טובה יותר סביבו. אדוארדס אומר בעצם שהוא רוצה מישהו שאפשר לסמוך עליו לקבל כדור כשהוא בדאבל-אפ כי מרגיש לי שבלי קא"ט, הוא לא סומך על אף אחד בקבוצה להרים לשלוש. לאדוארדס אין בעיה מנטלית. הוא לא חושש ממגע או מהדאבל אפ. הוא כן חושש שהטימברוולבס דפקו את עצמם עם הטרייד של קא"ט ואין להם שום דרך לשפר את הקבוצה כרגע. אדוארדס לא יחכה יותר מדי זמן, שהטימברוולבס יבנו סביבו קבוצה מנצחת. אם את העונה הם יסיימו מחוץ לפלייאוף, ייתכן שכבר בקיץ הקרוב הוא יגיד להם: חבר'ה, אני רוצה להגיע למקום עם שאיפות לגדולה.
דטרויט במאזן 50 אחוז. הזמן הלא נכון להיות טובים?
אוריאל דסקל: ג'יידן אייבי נפצע וזה מבאס אבל זו לא סיבה לשנות תוכניות לטווח הארוך. יש להם שלד של שחקנים צעירים טובים – קייד קניגהאם, ג'יילן דוראן, אסאר תומפסון, רון הולנד ואייבי כמובן – והם צריכים להתחיל לבנות למעלה ולהפסיק את החפירה למטה בשביל למצוא כישרונות. דטרויט היו גרועים כל כך הרבה זמן ועונה כמו שהם חווים העונה, היא צריכה לסמן את הדרך החוצה מערימת החרא שהם היו תקועים בה כל כך הרבה שנים. סביר מאוד להניח שגם אם יבחרו שוב בלוטרי, הם לא יקבלו את הבחירה מספר 1 כי יש קבוצות כל כך הרבה יותר גרועות מהם, ולכן הניסיון בלנסות להיות טובים יותר הוא חשוב להתפתחות הקבוצה – הרבה יותר חשוב מעוד בחירה גבוהה בדראפט.
זאב סוביק: דילמה. מחד, להיות גרוע לא מבטיח לך מיקום בדראפט, והגיע הזמן של הפיסטונס להתחיל לעלות למעלה. הקבוצה הזו הייתה פעם אחת בלבד במאזן חיובי ב-15 השנים האחרונות (!!), ואם מסתכלים על חמש השנים האחרונות, העונה הכי טובה הייתה זו בה הפיסטונס ניצחו 23 ניצחונות. אי אפשר להפסיד כל כך הרבה בלי להרוס את התרבות הארגונית. מאידך, עם כל השנים הנוראיות הללו, הפיסטונס לא אספו מספיק כישרון כדי להתקדם לטופ של הליגה. קייד קאנינגהאם, השחקן הטוב ביותר בחבורה, עושה סימנים של סופרסטאר גבולי. סביבו יש כישרון לא מבוטל (אייבי, תומפסון, דורן) אבל קשה לראות אותם קונטנדרית רצינית בעתיד.
אריק גנות: דטרויט הגיעו בדיוק לאן שהם הלכו אליו. כבר בעונה הקודמת הם היו אמורים לעבור מבניה מחדש לסטטוס של קבוצה לגיטימית, ולא סתם הביאו מאמן מצליח כמו מונטי. זה נכשל לגמרי, אבל הרעיון בבסיסו היה נכון, פשוט מומש שנה מאוחר יותר.
המהלכים בקיץ גם הם מרמזים לכך. הפיסטונס לא הביאו את האריס, ביזלי והרדאוויי ככשרונות צעירים ומבטיחים. עם קייד שאמור היה – והצליח – להתרומם לרמת אולסטאר ברור, עם 4 בחירות דראפט טופ 5, עם קו קדמי הגנתי כמו סטיוארט ודורן – יש להם את כל המרכיבים לקבוצה לגיטימית.
האלטרנטיבה גם היא לא מבטיחה. מי כמו הפיסטונס יודע מה זה להפסיד ולבחור במקום החמישי.
דני אייזיקוביץ': אין דבר כזה זמן לא טוב להיות טובים. "הפרוסס" של פילדלפיה הוכיח שאם אתה לא מחפש לנצח אתה תתקשה מאוד לפתח תרבות תחרותית בהמשך הדרך.
נכון, לווטרנים שהצטרפו (האריס, ביזלי) יש המון חשיבות בהצלחה של דטרויט אבל מצד שני קייד מתפתח לרכז על (24.3 נקודות, 9.3 אסיסטים) ג'יידן הופך לשוטינג נהדר 17.6 נקודות (40% מהשלוש) ויש מספיק צעירים שצפויים להתקדם גם אם זה פחות נראה העונה. בנוסף, לתחושתי בסוף העונה הם עדיין לא יראו פלייאוף ויזכו לבחירה סבירה.
מצד שני, תרבות שמקדשת הפסדים לאורך זמן, זה משהו שקשה מאוד לתקן, ולכן ההחלטה להיות תחרותיים תשתלם גם בטווח הרחוק.
אור עמית: אני יודע שמכסת המילים כאן היא 100 אבל בתכל'ס מספיקות 4: "חלאס, כמה אפשר להפסיד?". תמיד אפשר לרדוף אחרי הפרס הגדול הבא, אבל אם הניסוי בפילדלפיה לימד אותנו משהו זה שתרבות מפסידה היא דבר שקשה לנער. אם דטרויט יכולה לפתח תרבות מנצחת, והיא בהחלט מנסה לעשות את זה, זה עדיף על פני רדיפה אחרי סיכויי הלוטרי (שעד עכשיו לא בדיוק תגמלו אותה למעט בדראפט ההוא של קייד) ולהגרלות הלוטרי ב-NBA יש נטיה מוזרה, שלא לומר מכוונת, לתעדף קבוצות שלכל הפחות מנסות לנצח. אני בעד.
