המדור השבועי עם השאלות הבוערות והפעם התכנסו: אריק גנות, רום גפן, מידן בורוכוב, אורן לוי ואורח מיוחד גבריאל היידו
בוסטון אלופה! איפה הייתם מדרגים אותה יחסית לאלופת אחרות מהשנים האחרונות?
מידן בורוכוב: אלופה איכותית, מאזן של 18-64 ובנוסף 3-16 בפלייאוף זה לא מאזן שניתן לזלזל בו. בוסטון קבוצה מצוינת ששיחקה כדורסל מצויין לאורך כל העונה, הגנתית והתקפית. המפתח של הקבוצה היה השינויים בקיץ, מרכוס סמארט בחוץ עבור הולדיי והתוספת של פורזינגס היו בינגו. החמישיה של בוסטון מאוד איכותית.
במבט לאחר גולדן סטייט 17-18 הרבה יותר טובה.
טורונטו הייתה מופע חד פעמי.
הלייקרס הייתה אלופה חלשה מאוד עם סגל מסייע מביך לצד לברון ו-AD.
מילווקי הייתה קבוצה לא פחות טובה מבוסטון הנוכחית
ג״ס בינונית להחריד.
דנבר קבוצה מעולה שווה לבוסטון.
אורן לוי: איפשהו בטיר של דנבר וג"ס שניצחה אותה. הווריורס עם דוראנט היו טובים יותר (משפט שנכון תמיד, לא משנה איזו קבוצה נשים לידם). בגדול לקבוצה הזאת עוד יש הזדמנות להוכיח שמגיעה לה יותר כבוד, אבל בשביל כבוד צריך לעבוד, ואם אפשר מול הכוכבים של היריבות, זה יהיה פלוס נחמד. על פניו 80 ניצחונות ב-101 משחקים אמורים להספיק בשביל לשאול אם הסלטיקס מספיק מפלצתיים בשביל שנתחיל לפחד, אבל אני לא מוכן לטייק הזה עדיין.
גבריאל היידו: כשאני משקלל מאזן עונה סדירה, מאזן פלייאוף, הפרש נקודות ממוצע בשניהם, הסלטיקס נמצאים במקום טוב. עם מאזן משוקלל של 21:80 של עונה סדירה+ פלייאוף, בשילוב עם רייטינג התקפי היסטורי – קבוצה שיכולה להסתכל בעיניים של כל קבוצה בלי להתבייש.
1-גולדן סטייט של 2016/7 עונתו הראשונה של דוראנט. הפסד אחד בלבד בפלייאוף – בגמר, 67 ניצחונות בעונה הסדירה – היסטורית.
2- קליבלנד של 2015/6- הרבה בגלל הקאמבק מ-3:1 מול גולדן סטייט שניצחה שיא של 73 משחקים בעונה הסדירה.
3- סן אנטוניו של 2013/14 – תצוגה התקפית יפהפיה במיוחד מיאמי בנקמה על ההפסד בשנה הקודמת.
4- בוסטון 2023/4
אחרונה- הלייקרס ואליפות הבועה של 2020 הכי פחות הרשימה- שימו עליה כוכבית
אריק גנות: קודם כל, ברור שהיא אחת הטובות. קבוצה שהיתה בטופ גם בהתקפה וגם בהגנה, גם בעונה הרגילה וגם בפלייאוף. קבוצה שעשתה ריצת פלייאוף מאוד דומיננטית, וצריכה לקבל על כך קרדיט למרות הפציעות. קבוצה שהצליחה להעלות את הרמה שלה כשצריך וניצחה בצורה משכנעת את אלופת המערב החזק.
אם מסתכלים עשר שנים אחורה, ברור שגולדן סטייט הגדולה עם דוראנט טובה יותר מבוסטון הנוכחית. כנראה שגם קליבלנד של לברון 16' טובה יותר. היה להם צמוד עם דנבר 23', אבל העומק של הסלטיקס אמור להכריע את הכף, וכל היתר לא מרגישות מאוד חזקות.
רום גפן: הדרך של בוסטון לגמר עושה לה קצת עוול. אנשים זלזלו בהם בגלל פציעות אצל היריבות והקלות שבה הם הגיעו לגמר וגם טענו שדאלאס לא יריבה מספיק חזקה ואיכותית למעמד הזה. אני חושב שבוסטון הזו הראתה כמה היא בנויה נכון ושיחקה כדורסל משובח שמביא אליפות. אז נכון היא לא סקסית ואין לה כוכב יוצא דופן ומהגדולים בהיסטוריה אבל היא לגמרי ראויה ולדעתי גם תהיה פייבוריטית בשנה הבאה. הייתי משווה אותה לרמה של דנבר ומילווקי מהשנים האחרונות.
סיכום סדרת הגמר שלכם?
רום גפן: לא כוחות. אז נכון לוקה כבר הגיע מותש וקיירי נפל בפן המנטלי במשחקים הראשונים בבוסטון עם כל הפיקנטריה של עניין האקסית. ובכל זאת, בוסטון קבוצה טובה יותר, עמוקה יותר שלא נתנה לדאלאס שנייה לנשום ולהרגיש שהיא בכלל בעניינים בסדרה.
באופן אישי התאכזבתי שהסדרה הזו לא שאבה אותי פנימה ועניינה אותי יתר על המידה. הרגיש לי כמו סדרת רבע גמר מבחינת העניין והמתח של לפני ותוך כדי הסדרה.
מידן בורוכוב: מבחינת אוהדי בוסטון הסדרה הייתה מוצלחת, ברמת הכדורסל הייתה סדרה בינונית ומטה. המשחק הראשון היה חד צדדי, קייירי לא הגיע לסדרה. בפיגור 3-0 המשחק ה-4 היה בלואואאוט יוצא דופן והמשחק ה-5 לא היה תחרותי. דאלאס לא היוותה יריב וחבל.
הפערים בין הקבוצות לא כאלה גדולים אבל כשקיירי לא הופיע, דאלאס לא יכלה להוות איום. יזכרו את טבילת האש של דונציץ בגמר שהייתה טובה. אני לא חושב שיהיו פה משחקים לערוץ הגולד של הליגה. גם לא הייתה התעלות יוצאת דופן של הכוכבים שהיו סבירים.
כדורסל טוב, בינוני מבחינת הציפיה הכללית. כמו סרט עם שחקנים טובים ועלילה צפויה מראש.
אורן לוי: התוצאה משקפת. יש לבוסטון ריכוז בלתי נתפס של כישרון בשני צדי המגרש, וגם השחקן הכי טוב בסדרה (בואכה הכי טוב בעולם, בפוטנציה) לא יכול לגשר על הפער הזה. בטח לא הגרסה שלו שראינו בפלייאוף הזה. הרול-פליירס של הסלטיקס טובים מדי בשביל התואר רול-פליירס. מדובר בכוכבים שיש מעליהם בהיררכיה כוכבים גדולים יותר. הסיבה היחידה שהם לא סגורים אצלי כשושלת בהתהוות היא הדרך שבה הם הגיעו למעמד. מה שכן, הניצחון המשכנע בגמר בפירוש נתן להם גושפנקא חדשה, בפלייאוף עמוס פציעות.
גבריאל היידו: תכנית המשחק של בוסטון עבדה בשלמות. בהגנה- מניעת שלשות מהפינה ו"לובים"- שני הנשקים הכי יעילים של דאלאס. חילופים אוטומטיים מול דונצ'יץ' תוך כדי הימנעות כמעט מוחלטת מדאבל טים.
בהתקפה- זריקת שלשות בקצב היסטורי, ולמרות שהאחוזים היו רק 33 אחוז, בכל ארבעת הניצחונות הסלטיקס קלעו יותר שלשות מדאלאס. טייטום ובראון ניהלו את המשחק ומסרו יותר אסיסטים מממוצעי הקריירה שלהם, וכל שאר השחקנים תרמו לפי הצורך.
אריק גנות: הסדרה היתה פחות תחרותית ממה שנדמה היה מראש. רבים חשבו שהקו האחורי האדיר של לוקה וקיירי יהיה יותר מדי בשביל בוסטון, אבל ווייט, הולידיי וההגנה הקבוצתית הנהדרת שלהם הותירה את המאבס חסרי מענה. פרט למשחק אחד, הם לא הצליחו להגיע ל-100 נקודות. בוסטון לקחו להם גם את הלובים וגם את השלשות מהפינה, והצליחו לאמלל את קיירי.
בוסטון הצליחה להתעלות, אחרי פלייאוף שבו היא נראתה לא מאותגרת ברוב הזמן. מפחיד לחשוב שהם כנראה יכולים לשחק הרבה יותר טוב, בעיקר טייטום שכבר נתן פלייאופים עם קליעה מדויקת יותר. בראון נתן קפיצה אחרי פלייאוף קודם רע, והם נראים כמו קבוצה שתחזור למעמד הזה.
רגעי הפלייאוף שלכם?
אריק גנות: כנראה שהרגע הכי זכור בפלייאוף הוא דווקא מהסיבוב השני, וזה רגע הניצחון של מינסוטה על דנבר. כשהוולבס עלו ל-2-0, הם נראו כמו הדבר הגדול הבא. כשדנבר חזרו והובילו, רבים חשבו שהם חזורים לעצמם וימשיכו עד הסוף. מעטים הימרו על מינסוטה הצעירה ולמודת האכזבות במשחק 7, אבל זה קרה.
רגעים נוספים שייזכרו הם שני המשחקים שאינדיאנה הפסידה לבוסטון ברגע האחרון. סיפור הסינדרלה שם ממש זעק לשמים, בודאי אחרי שהאליברטון נפצע, אבל הפייסרס איבדו את העשתונות בקלאץ' ונשארו רק עם המחמאות.
וצריך לציין את חגיגות האליפות של בוסטון. אחרי כל כך הרבה נסיונות וכמעטים, מגיע לשחקנים, למאמן וגם המון להנהלה.
רום גפן: קודם כל פליאוף ללא לברון וסטף זה חתיכת דבר מבחינתי ואולי כבר מההתחלה זה סימן על הבאות מבחינת עניין להמשך. אני חושב שמהפליאוף הזה אני אקח את הפריצה הגדולה של אנתוני אדוארדס. ההשוואות למייקל ונגיעות של קובי שהגיעו בגלל יכולת מטורפת והדחה של האלופה דנבר גרמו לכל העולם לדבר עליו והשאיר טעם של עוד, לעוד עשור שלם לפחות.
עצם זה שאין הרבה רגעי פליאוף גדולים מבחינתי מראה על איכות ועניין הפליאוף השנה.
https://www.youtube.com/watch?v=75T4r35ewT8
מידן בורוכוב: היה פלייאוף אדיר עם לא מעט רגעים שישארו חקוקים בפנתאון של הליגה. 2 סלי ניצחון של ג׳מאל מארי על הפרצוף של הלייקרס. שלשה עם עבירה מהלוגו של טרייסי מקסי לשלוח את פילי לניצחון ענק בגארדן את הקהל של ניו יורק ניקס משתלט על הוולס פארגו ארינה(מה זה היה? פילדלפיה אחת מערי הספורט המשובחות בעולם) הקאמבק המדהים של מינסוטה בגיים 7 על דנבר.
שלשת הניצחון של לוקה על הזאבים.
החסימה של דרק וויט בגמר.
איבוד הכדור של סיאקם והשלשה הלא הגיונית של ג׳יילן בראון מהפינה בדרגת קושי של צוקהרה עם פליק פלאק לאחור.
אורן לוי: אפילו יותר מפריצ'רד מפציץ מהחצי פעמיים בגמר אני חייב לבחור במארי שהקדים אותו בסדרה מול מינסוטה. זה היה בעיצומה של ריצה מטורפת, ומארי סיים את המהלך כל כך קרוב לקווין הארלן שהשידור התערבב עם המשחק בצורה פשוט מהפנטת. השניים הסתכלו אחד על השני כאילו הם מבינים שקורה פה משהו. מן הראוי להזכיר גם את שלשת הניצחון של לוקה על רודי. מה שכחתי?
גבריאל היידו:
1-שלשת השוויון של ג'יילן בראון ששלחה את המשחק הראשון מול אינדיאנה להארכה. זה היה רגע שסימל המון – בוסטון מנצחת בקלאץ', ובראון החל לצאת מהצל של ג'ייסון טייטום בדרך לזכיה בתואר האמויפי של המזרח ושל הגמר.
2-שלשת הניצחון של לוקה דונצ'יץ' על רודי גובר במשחק 2 בגמר המערב – רגע שסימל את העליונות ההתקפית שלו על שחקן ההגנה של העונה- ולקינוח טראש טוק גדול ב"סלובנית".
3- אנתוני אדוארדס עם "טראש טוק" מול קווין דוראנט – סימל את הקפיצה המטאורית של אדוארדס בפלייאוף.
4- ג'יילן ברונסון מגיע למסיבת העיתונאים של משחק 7 מול הניקס עם חולצה של רג'י מילר "חונק" את הניקס – רגע שהזכיר כמה הסדרה הזאת הייתה קלאסיקה מודרנית לצד וינטאג' של יריבות היסטורית. הסדרה האהובה עלי בפלייאוף.
https://www.youtube.com/watch?v=gv6oj3aUyNk
מה הסיכויים של דאלאס לחזור למעמד הזה בשנה הבאה?
גבריאל היידו: יש לדאלאס סיכוי טוב לעלות לגמר שוב. לוקה יכול להשתפר עוד יותר הגנתית ומנטלית, והנסיון שצבר לצד האכזבה הנוכחית ידרבנו אותו להגיע בכושר טוב יותר. דרק לייבלי ילמד לשחק טוב גם במשחקי חוץ, והסגל שהתגבש רק באמצע העונה בעקבות טריידים יוכל לעבוד ביחד מהפגרה- רואה אותם כפייבוריטים במערב, טיפה לפני אוקלהומה סיטי ומינסוטה.
אריק גנות: המערב יהיה קשוח בעונה הבאה. מעבר לחוזק ההיסטורי של הקונפרנס, אפשר לצפות לכך שקבוצות הטופ יתחזקו יותר. אוקלהומה תתבגר, התחזקה משמעותית עם קארוסו ומן הסתם גם תביא עוד סנטר. דנבר מבינה כנראה את הטעות שעשתה וצפויה לבנות ספסל חזק יותר שיאפשר להם להגיע פחות עייפים לפלייאוף. מינסוטה יכולה לצפות לעוד שיפור מאדוארדס ומקדניאלס.
ועדיין, דאלאס של אחרי הטרייד דדליין מרגישה כמו הדבר האמיתי. בוסטון הצליחה לעצור אותה, אבל אף קבוצה אחרת לא. לייבלי נראה כמו סנטר גדול בהתהוות, ואין שם אף שחקן שאמור לרדת משמעותית. אם קיירי יצליח לשמור את הגישה החיובית הם לא נופלים מאף קבוצה.
רום גפן: אני חושב שהסיכוי נמוך מאוד. דאלאס לא מספיק עמוקה ואיכותית לדעתי ואני רוצה להאמין שהמערב ישנה את פניו בקיץ עם העברות נכונות וקבוצות ישתדרגו. אני לא חושב שלוקה וקיירי זה מספיק כדי לעשות עוד עונה משוגעת כזו והגעה לגמר במערב איכותי. הסגל קצר מדי ולוקה לא מסוגל לסחוב עונה שלמה עם גוף לא אתלטי וחזק כמו שיש לו כרגע וראינו את זה בא לידי ביטוי בגמר שכבר נגמרו הכוחות.
מידן בורוכוב: הליגה תחרותית, המערב תחרותי. בעשור הקודם קיבלנו את הספרס-מיאמי פעמיים ואת קליבלנד מול גולדן סטייט 4 פעמים ברציפות. מאז 2019 ובעשור הנוכחי סדרות הגמר לא משוחזרות ואף קבוצה לא הצליחה להעפיל ל 2 גמרים ברציפות.
באשר לדאלאס, הכשרון קיים. השינוי שהם עשו בשליש האחרון של העונה היה מדהים. כמו מיאמי בשנה שעברה להגיע לגמר ללא ביתיות מוכיח שהתנאים להצלחה בליגה השתנו. לוקה יגיע חד וטוב יותר, קייירי? אין לי ציפיות ממנו.
דנבר, OKC, מינסוטה וכנראה הקליפרס יהיו משוכות לא קלות בדרך לגמר נוסף.
אני אופתע אם דאלאס תשחזר את הגמר.
אורן לוי: קלושים רק קצת פחות ממה שהם היו השנה. לוקה יחזור, בתקווה טוב ובריא יותר, והסגל הזה שהוכיח את עצמו כבר מההתחלה (בטרייד דדליין), אמור לתת פייט על יתרון ביתיות בסיבוב הראשון. אני עדיין בוחר את דנבר לפני הטקסנים, ושאר המערב לא מחכה בתור. דאלאס תהיה קבוצה טובה מאוד בין הרבה קבוצות טובות מאוד. בחישוב סופר מתמטי ולא מצוץ מהאצבע בכלל הייתי נותן להם 15-20 אחוז להגיע לגמר בעונה הבאה.
מה קבוצות אחרות יכולות ללמוד מתהליך בניית הסגל והקבוצה של בוסטון?
אורן לוי: אמממ שנאמנות היא אולי טיפה אוברייטד? הכל התחיל כששלחו את פירס וגארנט לגלות אצל האוליגרך בברוקלין. איזייה תומאס לא היה אותו דבר אחרי מה שנתן בפלייאוף האחרון שלו בקבוצה – רגע לפני שנשלח בטרייד לקיירי (לא שהסלטיקס הרוויחו המון ממנו). ולבסוף סמארט, הלב הפועם של הסגל הזה, שהועבר עבור לב פועם אחר. על איינג' אמרו שהוא יעביר את אמא שלו בטרייד – ועל זה אני אוסיף שזה תלוי כמה בחירות דראפט יצאו לו מזה. בגדול זה ביזנס, אבל מרגיש כאילו הסלטיקס יותר בנוח עם הצד הזה של המציאות מקבוצות אחרות (והקהל שלהן). סליחה על ההייט יש לי גם דברים טובים להגיד בהזדמנות.
גבריאל היידו: אפשר ללמוד שניתן לקחת אליפות גם בלי שחקן ברמה של אמויפי, ושלפעמים שני שחקנים מהטופ 15 שווים יותר משחקן אחד מהטופ שלוש. ניתן לקחת תואר עם הרבה שחקנים שפשוט יכולים לעשות הכל התקפית והגנתית גם אם הם לא נוצצים ופשוט מבצעים את התפקיד שלהם. לצערי גם ניתן ללמוד שאפשר לקחת אליפות כשזורקים 50 אחוז מהקליעות שלך מחוץ לקשת, זה יגרום לקבוצות ליידות עוד ועוד שלשות עד שיימאס לנו לגמרי.
אריק גנות: ניהולית, בוסטון עשתה משהו שיהיה מאוד קשה לשחזור. בראון וטייטום הגיעו אליהם כי הם הצליחו למכור את הותיקים שלהם לנטס בדיוק עונה אחת לפני שהם קרסו לגמרי, מה שהביא להן בחירות דראפט חלומיות. ווייט הגיע לקבוצה בשביל כלום וחצי כי הספרס הלכו לטנקינג. את הולידיי הם הוציאו די במזל, אחרי שהוא הגיע לפורטלנד אך ורק כנכס בטרייד ובאותה שניה לא היה לאף קבוצה נכס יותר משמעותי לתת עליו. פורזינגיס על סמארט הוא טרייד שלא נראה נהדר בזמן אמת, והבריאות של שניהם תכריע בטווח הארוך.
אז מה לומדים מכאן? תמיד תיקח שחקנים טובים יותר בשביל פחות טובים? כאמור, קשה לשחזר.
רום גפן: שהסבלנות משתלמת. שהקבוצה גדולה מכל שחקן או כוכב שלא יהיה. מחויבות, סגל ללא אגו וצניעות. כל אלה קיימים בסגל של בוסטון בערימות. האמונה בוויט שעשה פליאוף של אולסטאר. הולידיי שהזכיר לאמריקאים שהגנה מנצחת משחקים ולא הכל זה שואו בליגה הזו. חשיבות הספסל ואורך הסגל. קבוצת כדורסל שבעיניי הכי מזכירה את הכדורסל באירופאי בליגה הטובה בעולם.
בתקווה לעוד קבוצות כאלו ושנקבל סדרות כדורסל איכותיות
מידן בורוכוב: לבוסטון היה מזל לאורך כל הדרך. זה התחיל במהלכי דראפט גדולים שהניבו את טייטום, בראון ומרכוס סמארט. דווקא בעונות עם קיירי, הורפורד הצעיר יותר והייוורד היו חריקות.
ב-2022 הפסד כואב בגמר. 2023 כמעט והגיע קאמבק עצום מול מיאמי והיה ההפסד השני בגיים 7 בגמר הקונפרנס בבית ב-5 שנים (הקודם לקליבלנד ב 2018) השלד של טייטום את בראון נדיר, פילדלפיה והלייקרס פספסו את ההזדמנות להביא אותם. סטיבנס לא היסס לחתוך את סמארט, ההחתמה של הולדיי זה יותר מזל משכל. כמו ללכת ברחוב ושתיפול לך על הראש מזוודה גדולה עם כסף. בוסטון הלכו צעד קדימה צעד אחורה לאורך הדרך.
מזל אירי זה כל הסיפור
