המדור השבועי עם השאלות הבוערות והפעם הצטרפו: אריק גנות, אריק זילבר, טל קינן, מידן בורוכוב ואורח מיוחד: עידן לוצקי מ'עושים NBA'
השלם את החסר: הגמרים האיזוריים היו____
טל קינן: מפתיעים, גמר המזרח. לא האמנתי שהנאגטס יגמרו את הסדרה הזאת בסוויפ מהיר אם כי חשוב להגיד שהלייקרס שיחקו טוב והקשו עליהם. כנראה שהלייקרס זאת הקבוצה שבנוייה הכי טוב להתמודד הגנתית מול הג'וקר אבל זה לא מספיק אל מול המכונה המשומנת של מאלון.
לגבי מיאמי אין לי מילים. בעבר כיניתי אותם ג'ימי והשאריות אבל בכל פעם הסגל הזה מצליח להתעלות מסביבו ולספק תרומה חשובה בכל משחק. כנראה שבמיאמי לא שמעו על המילה הפסד. אני לא זוכר תופעה כזו שקבוצה נטולת כישרון יחסי, מנצחת כל מה שעומד מולה. מאידך ראוי לציין שההיט משחקים כדורסל חכם ומניעים כדור בצורה שובת עין.
אריק גנות: דנבר – לייקרס היתה סדרה גדולה. אולי הסוויפ הכי מרשים מצד המפסידה שאני זוכר. כל משחק היה מאבק, הכל היה צמוד, ובסוף, כמה שזה נשמע מוזר לומר מול דיוויס ולברון, ניצחה הקבוצה עם הכוכב הכי גדול, שהוכיח שהוא יכול גם בגמר מערב. דנבר הוכיחה את עצמה כטופ קונטנדרית שנים קדימה, בעוד שהלייקרס נשלחים לקיץ של החלטות קשות.
בוסטון – מיאמי כבר מצטיירת כסדרה של מהפך. גם אם מיאמי תנצח בסוף, בשלושת המשחקים הראשונים זה נראה כמו גדולת הסינדרלות בשנים האחרונות מפרקת קבוצה מוכשרת אך שבירה. בשניים האחרונים בוסטון החזירה את מיאמי למימדיה הטבעיים ואולי, גם אם בסיכוי נמוך, תעשה את המהפך.
מידן בורוכוב: הגמרים האזורים היו טובים מאוד, לפעמים שופטים סדרה שמסתיימת בסוויפ כסדרה ״מאכזבת״ ולא בצדק. אני מעדיף סדרה עם 4 משחקים איכותיים כמו בגמר המערב מאשר סדרה שהולכת ל 7 משחקים עם 4 בלו-אאוטס. הלייקרס היו קרובים יותר ממה שנראה, הם לא שיחקו טוב ב4-5 דקות האחרונות של כל משחק וזה עשה את ההבדל לנאגטס.
בגמר המזרח תהיה היסטוריה, בין אם בוסטון תחזור או אם מיאמי תעפיל לגמר. מיהרו לקבור את בוסטון שבינתיים חזרה לחיים. סדרה קשוחה, ספלוסטרה מצליח שוב להוציא מים מהסלע(או מהברך) ולקחת את מיאמי לעונה חלומית.
אריק זילבר: הגמרים האיזוריים היו שתי תצוגות תכלית של שתי קבוצות מאומנות עם המון אופי. אני רושם את זה תחת ההנחה שמיאמי יעברו בסוף, אחרת לטקסט הזה אין הרבה ערך, אבל שתי הקבוצות, מיאמי ודנבר, שתיהן משיקות בכמה נקודות למרות סגנונות משחק שונים. שתיהן קבוצות עם מאמנים נהדרים שנמצאים הרבה זמן במערכת וטביעת היד שלהם ברורה. שניהם הכינו את הקבוצות נהדר למשחקים וידעו לעשות התאמות ולתקן דברים תוך כדי משחק. מעבר לזה, לשתי הקבוצות יש כוכב ענק חסר אגו (בסגנון המשחק, יהיה קשה לשכנע שלג'ימי אין אגו) שמוכן לעשות כל מה שצריך בשביל שהקבוצה תנצח.
עידן לוצקי: הגמרים האיזוריים מרתקים עם כדורסל מצוין. גם בסוויפ של דנבר על הלייקרס, ראינו 4 משחקים מצוינים עם שחקנים שמתעלים על עצמם, ובעיקר עם כוכבים שעושים מהלכים שיכנסו להיילייטס של היסטוריית הפלייאוף. זה היה הסוויפ הכי צמוד ומעניין שיש, בסדרה שכנראה תכנס למורשת הקריירה של יוקיץ' ומחזקת כרגע את הטענה כי הוא השחקן הטוב בעולם. הסדרה של בוסטון-מיאמי החלה בנוכחות מעמד צד אחד, עברה לנוכחות מעמד הצד האחר – ועכשיו כל שניתן לקוות הוא שנזכה לראות את שני הצדדים נוכחים. אם הסדרה תלך למשחק 7, לראשונה בבית של הקבוצה של שחוזרת מפיגור 3-0, היא כנראה גם תסתיים בניצחון היסטורי של הסלטיקס.
דנבר תנצח את סדרת הגמר אם_____
עידן לוצקי: דנבר תנצח את סדרת הגמר אם היא פשוט תמשיך לשחק את הכדורסל שלה. הנאגטס משחקים כרגע כדורסל קבוצתי ומנצח, כזה שמזכיר מאוד בסגנון שלו את סן אנטוניו של 2014. בכל נצחון שלה הדומיננטיות מורגשת, גם כשהיא בפיגור, וגם אפילו כשהפסידה הרגשנו שהיא במשחק. נראה שכל חלקי הפאזל התחברו שם נכון, כשיוקיץ' מנהל את ההצגה, עם ג'מאל מארי לצידו וסגל בו כל אחד יודע מה תפקידו ומה תפקידו הנוסף: להיות בתנועה בזמן שההתקפה נמצאת עד שהג'וקר ימצא אותך במסירה לא הגיונית.
טל קינן: מארי יהיה השחקן השלישי בטיבו בסדרה. יוקיץ' כנראה לא יעצר בידי באם, שפחות מותאם לשמור עליו מאשר דיוויס. ההיט קבוצה יחסית נמוכה ואין לה את הכלים להתמודד מול הג'וקר. אבל הוא חייב עזרה. זה יתבטא בשתי צורות הראשונה היא יציבות של ג'מאל מארי. אם הקנדי יצליח לשמור על הרמה שסיפק בגמר המערב להיט יהיה קשה לנטרל את הפיק אנד רול שלו ושל יוקיץ'. בנוסף שהסגל המשלים יקלעו את השלשות הפנויות שלהם. שחקני המשנה, בדגש על KCP יודעים לנוע מעולה למקומות הפנויים על קשת השלוש כדי שהג'וקר ימצא אותם. אני סבור ששני הדברים יקרו ולכן אני מהמר על הנאגטס.
אריק גנות: היא תצליח לשחק את המשחק הרגיל שלה. הלייקרס נתנו הגנה מצוינת בסדרת הגמר, ואף אחד במיאמי או בבוסטון לא משתווה לדיוויס כשהוא בריא – ועדיין לא הצליחו לעצור את הנאגטס לאורך משחק שלם. יוקיץ' הופך להיות בעיה שאי אפשר לפתור – אם שומרים עליו אחד על אחד הוא יהרוג אותך, אם מרמים ממישהו הוא ימצא אותו, בדרך כלל חופשי לשלוש או מתחת לסל.
מפתח נוסף הוא היכולת של מארי לשחקן ברמת סופרסטאר בהתקפה. בסכמה הגנתית נכונה אפשר להאט את יוקיץ' ולמנוע את את הקליעה של שחקני המשנה. מול הלייקרס מארי לקח אחריות בדקות האלה וחרך אותם. אם הוא קולע ככה דנבר ינצחו.
מידן בורוכוב: דנבר תנצח את סדרת הגמר אם יוקיץ ימשיך לשחק כמו שהוא משחק אבל הוא חייב את השחקנים האחרים ביכולת מצויינת (רק מזכיר שהוא הפסיד את 2 המשחקים הכי טובים שלו מול הסאנס). מאלון משחק ברוטציה מאוד קצרה, לפחות הוא קיבל 6 שחקנים עם 12 נקודות ומעלה. החסרון של ג׳מאל מארי היה בעוכרייה של דנבר בשנתיים האחרונות וכעת יש להם הזדמנות מעולה לסגור עניין בדרך אל התואר.
אם אם ישמרו על 50 אחוז מהשדה ו-40 מה-3 כמו בגמר המערב הם יהיו אלופים. יש להם יתרון של סייז מול קבוצה שלא תגיע מהמזרח.
אריק זילבר: יוקיץ' ומארי לא יפצעו.
אני מאוד מעריך את המסע של ההיט אבל למיאמי אין באמת כלים לעצור את הנאגטס. המאזן שלהם ב-3 השנים האחרונות הוא 6-0 לנאגטס כשבכל המשחקים יוקיץ' העמיס סטטס ומעבר לזה, זו קבוצה שהוכיחה כמה מוכנה וחזקה מנטאלית, שזה היתרון של ההיט השנה על שאר הקבוצות. פערי האיכות גדולים מדי והמאץ' אפ ממש לא טוב למיאמי. הנאגטס הרבה יותר גדולים, חזקים ומוכשרים ואני לא רואה איך הסדרה הזאת מתארכת ליותר מ-5 משחקים. גם אם בוסטון תעשה את הלא יאומן היא תגיע כשהשחקנים שלה מותשים מסדרה בת 7 משחקים מול קבוצה רעננה שנראית טוב יותר ועם יתרון על הקווים.
כרמלו אנת'וני פרש, מורשת ומקום בהיכל התהילה?
אריק זילבר: אני קורא בימים האחרונים תגובות של אנשים שתוהים האם לכרמלו יש מקום בהיכל התהילה לאור הישגיו הקבוצתיים הדלים בליגה. ברמה האישית, מעולם לא אהבתי את כרמלו (פרט לשנתיים שהיה בקבוצות הפנטזי שלי) ואני חושב שהוא היה שחקן עצלן שהסתפק הרבה פעמים בזריקות קשות ולא התאמץ מספיק בהגנה, מה שהפך אותו לסקורר לא יעיל (ממוצע קריירה של 54.3% טרו שוטינג) ולשחקן שלא הייתי רוצה שיהיה בקבוצה שלי. ולמרות זאת, כשמסתכלים על הקריטריונים הלא ברורים של היכל התהילה ועל הדברים שהשיג בקריירה שלו, אי אפשר לא להכניס להיכל התהילה סקורר בטופ 10 בהיסטוריה שלקח אליפות מכללות ו-3 מדליות זהב אולימפיות.
עידן לוצקי: קודם כל, זה הזוי שדנבר העניקו את המספר 15 גם ליוקיץ'. האם זה אומר שאין בכוונתם להפריש את הגופיה של מלו? אני בספק אם הוא ראוי להפרשת המספר ביחס לתרומתו לפרנצ'ייז. אי אפשר להוריד משחקן שנמצא בטופ-10 קלעים של כל הזמנים, אבל המורשת של מלו מקושרת בעיקר להייפ סביבו ולהצלחה (האישית) בתקופתו בניקס. הוא לא היה שחקן שמביא להישגים קבוצתיים, האשמה כמובן היא גם על הקבוצות בהן שיחק, ולמרות זאת – ימצא את מקומו בהיכל התהילה: בזכות מכונת הנקודות שהיה, הדומיננטיות על המגרש, תרומתו הגדולה שלו לנבחרות ארה"ב שם גם חנך את הדור החדש – והפעילויות הרבות שעשה מחוץ לכדורסל למען החברה.
טל קינן: על פניו מורשת מלו תיזכר ככזה שלא הצליח לעבור סיבוב בפלייאוף בכוחות עצמו או אי היכולת להשתלב לצד כוכבים אחרים. תמיד יזכרו את מלו כסקורר מדהים אך ככזה שלא הצליח להוביל את קבוצתו להיש גים. בפועל, רוב ההפסדים של מלו בפלייאוף היו לקבוצות עדיפות ממנו ולא תמיד ההדחות היו באשמתו. הקריירה של מלו תיזכר כמפוספסת בעקבות המחסור בהצלחות קבוצתיות אבל אל לנו לשכוח שהוא אולסטאר 10 פעמים. בשורה התחתונה, המטרה של המשחק זה to put the ball in the basket ומלו הוא סקורר טופ 10 בהיסטוריה. לכן לטעמי זה בכלל לא דיון האם הוא שייך ל-HOF או לא.
אריק גנות: כמו שקורה הרבה פעמים אצל סקוררים ותיקים, השנים האחרונות שלהם מעיבים על הראשונות וזוכרים להם יתר מדי את חוסר ההצלחה. מלו היה ההגדרה המילולית של גאנר בליגה, הוא יכול היה לקלוע מכל מקום ועל כל שומר. בשנים הראשונות שלו ההשוואה ללברון הייתה לגיטימית. זוכרים נגדו את חוסר ההצלחה הקבוצתית, אבל מעולם לא נבנתה מסביבו קבוצה באמת טובה ועם כל הכבוד לצ'ונסי ואייברסון בדמדומי הקריירה ולאמארה של אחרי הפציעות, זה לא ממש זה.
עיקר תהילתו מגיע דווקא מההופעות בנבחרת ארה"ב. כשהיה קשה, הקבוצה הלכה אליו. לא ללברון, לא לוויד, למלו. וזה לכשעצמו אמור להקנות לו מקום בהכיל התהילה.
מידן בורוכוב: מה לעזעזל רוצים מכרמלו?! כרמלו ראוי להיכל התהילה וזה נו בריינר. אם אם לא היו לו הישגים ראויים ברמת ה-NBA
3 מדליות זהב + אליפות מכללות עם סירקיוז סוגרות את הדיון.
כרמלו היה סקורר אדיר, הייתה לצידו קבוצה סבירה בדנבר, וביננו מי יכול להצליח בניקס?
בשנים האחרונות יש זילות של חברי ההיכל, שחקנים כמו מיץ ריצ’מונד, דינו ראג׳ה ואפילו טוני קוקוץ' שבמונחי NBA הייתה לו קריירה בינונית. אם דומיניק ווילקנס בהיכל אז מקומו של כרמלו מובטח.
יש שחקנים שעברו קריירות שלמות מבלי היכולת לנצח, במקרה של כרמלו היו נסיבות מקלות.
האם התבוסות שעוברות הסלטיקס והלייקרס ממיאמי ודנבר בהתאמה, מאירות באור אחר מעט את הכשלונות של מילווקי ופניקס?
מידן בורוכוב: אין שום נסיבות מקלות להפסד של מילווקי למיאמי, הם איבדו פעמיים יתרון של 16 הפרש ברבע האחרון, הנאום של יאניס בסיום המשחק קצת הוריד את הלהבות מהכשלון החרוץ שלהם (זה אכבר כישלון עם כל הכבוד ליאניס)
אם בוסטון תהפוך את הסדרה זה יחזיר את מיאמי למקומה הטיבעי. דנבר הייתה קבוצה הרבה יותר טובה מהסאנס שנשענה על 2 שחקנים בלבד (וגם הם היו בשיאים ב-5 מתוך 6 משחקים בסדרה)
ההייפ סביב פיניקס היה מוגזם לחלוטין, האוויר יצא מהם בסדרת הגמר של 2021, מאז הם במדרון של כשלונות בפלייאוף.
אריק זילבר: אני חושב שהנאגטס הפתיעו בדומיננטיות שלהם. אפילו אני, שמתחילת הפלייאוף אמרתי שהם הקבוצה שקודם כל צריכים למצוא לה פתרונות ולא להיפך, לא ציפיתי לסוויפ בגמר המערב. אז אפשר לקחת בפרופורציה את ההפסד של פיניקס ולהבין שגם שפערי הרמות גדולים ושללא שני משחקי ענק של בוקר זה היה נגמר רע יותר, כי הנאגטס פשוט קבוצה יותר טובה. לגבי מילווקי, המשחק החמישי כבר היה בידיים שלהם עם יתרון 16 בתחילת הרבע הרביעי, הם הפסידו אותו בצורה רשלנית כשכל המערכות קרסו שם. גם במשחק הרביעי הבאקס הובילו ב-14 בתחילת הרבע הרביעי. אין שום דבר שיכול באור פחות שלילי את הקריסה הזו.
עידן לוצקי: כשלון? לפי יאניס אין דבר כזה כשלון. אבל ברצינות, מילווקי ופיניקס, בניגוד לבוסטון והלייקרס, פשוט הגיעו לא מוכנות לסדרה. הן שיחקו כדורסל לא נכון, לא יצירתי, לא מעניין – ולא נראו בשום שלב כקבוצות שיכולות ללכת עד הסוף. הקרדיט כמובן גם לקבוצות שעמדו מנגד, אבל העובדה היא שלא מפטרים מאמן בגלל הפסד בסדרה. הקבוצות הגיעו למקום של שובע (מילווקי) או בניה לא נכונה (פיניקס) – ועליהם התלבשו גם כישלונות המאמנים. אם על מונטי וויליאמס עוד אפשר לסנגר בעקבות הפציעה של פול והספסל הקצר, מייק בודנהולזר פשוט לא ניהל את הסדרה נכון, לא עשה התאמות בזמן והיה מהגורמים האחראיים לכשלון של הבאקס.
טל קינן: לא. הסאנס נראו זוועה ברוב הסדרה מול הנאגטס והצליחו לנצח רק בזכות תצוגות קליעה פסיכיות של דווין בוקר. דוראנט שיחק מתחת לרמתו וככה הסאנס לא יגיעו לשום מקום. התקווה היחידה שלהם היא שדוראנט יראה טוב יותר בפלייאוף הבא לאחר שישחק עונה שלמה ויבנה כימיה עם השחקנים שסביבו.
לגבי הבאקס אני חושב שהם אמורים להיות מאוכזבים אף יותר. הם באמת קבוצה נפלאה שהגיבה רע מאד למיאמי ולא התאימה את עצמה כראוי. להפסיד את משחקים 4 ו-5 לאחר שאתה מוביל בהפרש דו ספרתי בכניסה לרבע האחרון זה מביש. הבאקס יכלו לנצל בוסטון פגיעה ופחות מאומנת ולהגיע לגמר שני ב-3 שנים.
אריק גנות: לגבי מילווקי – בהחלט. כשהבאקס הפסידו היתה תחושה ברחבי הליגה שהם יותר הפסידו את הסדרה מאשר מיאמי ניצחו אותה. למרות תצוגות העל של ההיט היה נראה שמילווקי כל כך הרבה יותר מוכשרת שזה אמור להיות לא כוחות. אבל בהמשך הפלייאוף ראינו שההיט של הפלייאוף פשוט קבוצה אחרת מזו של העונה הרגילה, שהשלשות נכנסות ב-10% יותר, שבאטלר הוא MVP לגיטימי.
לגבי פיניקס – מלכתחילה התפיסה שהם פייבוריטים היתה מוטעית. הם קבוצה מאוד רדודה, כשמתוך ארבעת הכוכבים שלהם כריס פול נפצע כבר בכמה פלייאופים וזה קרה שוב, ואייטון לא ממש מחובר. ידענו שדנבר קבוצה טובה, וההצלחה מול הלייקרס פחות משנה.
יש כרגע מספר משרות אימון פנויות: פניקס, פילדלפיה, דטרויט, טורונטו ומילווקי. דרג את הקבוצות מבחינת אטקרטיביות כמקום לעבוד בו.
אריק גנות: מילווקי – הכי כדאית. קונטנדרית מוכחת, הגנה טובה, אחד מכוכבי הליגה, מספיק לא לעשות הרבה שטויות ואתה עם ריצת פלייאוף עמוקה.
פיניקס אחריה. יש הרבה עבודה לעשות, אבל תענוג לעבוד עם בוקר ודוראנט ועם קצת בניית קבוצה נכונה בקיץ גם פה אפשר לעשות ריצה רצינית.
טורונטו יכולה להיות כיפית למאמן, במיוחד אם תחליט לפרק את הקבוצה הקיץ ולבנות על בארנס ואנונובי. פיתוח צעירים, ריצה, הגנה חזקה.
דטרויט תהיה אתגר דומה, אבל פחות טוב כי זו מערכת פחות טובה שאיכשהו הכל לא הולך לה כבר הרבה זמן.
ופילי – אחרי דוק, ועם עזיבה אפשרית של הארדן, הצלחה איתה יכולה להיות בלתי אפשרית.
מידן בורוכוב: אכן קיץ מאוד מעניין בגזרת המאמנים.
במקום ה 1 הייתי שם את מילווקי, אלופה בדימוס עם השחקן הטוב בליגה ומערכת מצויינת
במקום ה 2 את פילדלפיה, הגיע הזמן לראות מה אמביד והארדן שווים עם מאמן ״קצת״ יותר טוב מדוק ריברס.
פיניקס מעניינת אבל … הגיל של דוראנט + הודאות שפול יתפרק בואכה סוף אפריל, קצת יותר מאתגר, בעיקר עם בעלים קובן וונאבי
טורנטו, הצליח להם פעם אחת לא בטוח שלא ילכו לבניה מחדש.
מי לעזעזל חושב שדטרויט זה מקום אטקרטיבי? אחת הערים הכי גרועות בארה״ב עם קהל גמור וסגל שלא שווה מקום 10
אריק זילבר: מילווקי – קונטנדרית עם אחד משלושת השחקנים הטובים בליגה עם עוד הרבה שנים לפניו.
פיניקס –קונטנדרית ברורה עם בוקר ודוראנט, אבל סיר לחץ נוראי להיכנס אליו כשהבעלים שם את כל הביצים על השנתיים הקרובות. ועדיין, לאמן את בוקר ודוראנט לגמרי שווה את המחיר.
פילדלפיה – קבוצה חזקה עם בסיס שחקנים טוב שאולי עם מאמן אחר תצליח לשבור את תקרת הזכוכית של הסיבוב השני
דטרויט – אין לחץ, יש מקום לפתח שחקנים ויש לא מעט כישרון לפתח עם החזרה של קייד
טורונטו – בסיטואציה בעייתית כשמצד אחד היא לא קבוצה מספיק טובה כרגע ומצד שני למרות שיש שם כישרון, הוא לא מספיק בשביל לחשוב שתהיה קונטנדרית בעתיד.
עידן לוצקי: נתחיל מהסוף: דטרויט. תקועה בתהליך של בניה, שעוד ממתינה לאישורי תמ"א ופרנצ'ייז מאוד מתסכל להיות בו כרגע. אח"כ פילדלפיה. נראה שהארדן סיים את דרכו בקבוצה ואחרי הפלייאוף האחרון נוצרת תחושה שאמביד לא שחקן לאליפות, והפרנצ'ייז תקוע. פיניקס שלישית, כי איזה כיף לאמן את דוראנט, בוקר וסיפי, אבל אין מה לצפות לקחת שם אליפות ללא עיבוי הספסל. טורונטו שניה כי 2 מאמנים תחת מסאיי יוג'ירי כבר זכו בתואר מאמן העונה וניכר שהפרנצ'ייז לפחות מנסה לעבוד חכם בבניית הסגל. ובמקום הראשון – מילווקי. בכפות הידיים של יאניס יש עוד כמה אליפויות שהוא צריך לתפוס, הוא רק צריך לצידו את המאמן שימסור לו אותן.
טל קינן: מבין הקבוצות אני חושב שהסאנס והבאקס יהיו מדורגות ראשונה ושנייה. אלו שתי קבוצות עם סופרסטאר(ים) מוכח ומועמדות חזקות לזכות באליפות.
במקום השלישי אני מציב את דטרויט. קבוצה צעירה נטולת לחץ או ציפיות ומצד שני בעלת סגל צעיר וכישרוני (כולל הבחירה ה-5 בדראפט). זוהי סביבת עבודה אידיאלית למאמן.
במקום הרביעי בחרתי בפילי אבל לא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן. אמנם גם לסיקסרס יש 2 סופרסטארים אך כבר כמה שנים שהם נכשלים בפלייאוף ויתכן שאחד מהם (הארדן) יעזוב בקיץ.
אז למה לא אחרונים? כי הראפטורס זאת קבוצה שאני לא מחזיק מהכישרון שלה שינצח/יגיע לפלייאוף, ומצד שני לא מספיק גרועה כדי לבחור גבוה.
