המדור השבועי עם השאלות הבוערות, והפעם הצטרפו: אריק גנות, דני אייזיקוביץ', מידן בורוכוב מ'פוסט אפ' והאורחים: עידן לוצקי מ'עושים NBA' , וגבריאל היידו מ'ספורט5'.
אמביד טען שהוא "בלתי ניתן לשמירה." האם הוא צודק? מה זה אומר בכלל? כמה זה רלוונטי לפילדלפיה בפלייאוף?
דני אייזיקוביץ': כרגע אכן אמביד מוביל את הקלעים עם 33.5 נק' והארדן מוביל את הליגה באס' עם 10.8. האם זה שווה תואר? ממש לא בטוח. נזכיר לכם שהארדן כבר לקח את מלכות הסלים בעברו ולא לקח תואר.
יחד זאת, אמביד והארדן משיגים חלק גדול מהנקודות שלהם מהקו כאשר הם סחוטים 19 זריקות במשחק וקולעיםאותן ב 85% משותפים. זה עשוי להיות גורם מאוד משמעותי ככל שהפלייאוף יתקדם והלחץ יעלה.
בכלל פילדלפיה תיבחן ביכולת שלה להתמודד עם הלחץ בפלייאוף, הם עדיין לא ביקרו אפילו בגמר המזרח פעם אחת. למרות זאת, השקט התעשייתי שעובר עליהם כרגע מייצר תחושה שהשנה הזו עשויה להיות השנה שלהם.
מידן בורוכוב: אמביד ללא ספק מכונת השמדה התקפית, הוא מגוון מאוד ויכול לקלוע בפוסט, מיד ריינג ודאון טאון. זה אומר – ״ח׳ברה אי אפשר לעצור אותי״ . אני חושב שזה נובע מרצון של אמביד להצהיר לגביי האם.וי.פי שחסר לו. (גם החבר לקבוצה הארדן חווה לא מעט אכזבות בתחום),
לגביי הפלייאוף, זאת צפויה להיות אופרה אחרת. ההגנות יהיו יותר הדוקות ובמקרה שמילווקי עם יאניס ולופז יפלו עליו זה עלול להסתיים באכזבה מרה.
למזלו הרע של אמביד הוא לא חווה ריצת פלייאוף עמוקה, הוא היה רחוק זריקה אחת של קוואי מלהגיע רחוק. אני אוהב את אמביד, לא מאמין שישיג יותר מגמר מזרח.
אריק גנות: אפשר להבין למה הוא מרגיש ככה. לאמביד יש עונת שיא כמעט בכל המדדים: נקודות, אחוזי שדה, קליעות עונשין ואסיסטים. הוא קולע 33 למשחק, וגם בעידן הסטטיסטיקות המנופחות הנוכחי לא יהיה מוגזם לומר שהוא הסנטר הכי דומיננטי מאז שאק. יש לו את כל החבילה: הוא מוסגל לרדת לפוסט אפ, לקלוע מעל שחקן מחצי מרחק, לשבור הגנה במסירה, לקלוע שלשות. הוא מגיע לקו המון, וקולע משם באחוזים מדהימים. ובאמת, עם כל היכולות האלה מעטים השומרים שיכולים להאט אותו.
אם יצליח להישאר בריא בפלייאוף, פילדלפיה איתו, עם הארדן וחבורה לא רעה בכלל מסביבם יהיו אתגר לכל קבוצה, בשני צידי המגרש.
עידן לוצקי: כשאני חושב על סנטר שלא ניתן לשמירה, אני חושב על שאקיל אוניל. לדעתי אמביד לא שם, אבל ללא ספק הוא מעסיק מאוד את ההגנות שנדרשות להביא עליו 2 ולעיתים אפילו 3 שחקנים ובכך הוא עוזר לפנות את שאר השחקנים שמסביבו. תקופת הפלייאוף היא מאוד אינטנסיבית, מכל הבחינות, ובניגוד לעונה הסדירה – ההגנות, בהכנה ובזמן המשחקים, משחקות בה תפקיד משמעותי. שחקן כמו אמביד שיכול לשבור סכמות הגנתיות הוא בהחלט יתרון עבור פילי.
גבריאל היידו: אמביד יכול העונה לקרוא לעצמו בלתי ניתן לשמירה, זה אולי נשמע שחצני אבל כשאתה קולע 33 נק' בממוצע, באחוזים הטובים בקריירה, וכאשר שולחים אותך לקו בממוצע 12 פעם במשחק, זה אומר שלא מצליחים לשבש לך את המשחק. אמביד בעונה הסדירה הראה מספיק בשביל להיות אמויפי, זה לא אומר שהפלייאוף יהיה סיפור דומה. שם הסגנון הפיזי שלו ייתקל בשומרים מגוונים יותר, וחובת ההוכחה עליו להראות שהוא יכול להתגבר על קארמת הפלייאוף של גיימס הארדן ודוק ריברס.
יוקיץ' ודנבר עברו סטרץ' רע לאחרונה, האם הוא עדיין המוביל במירוץ לתואר השחקן המצטיין?
גבריאל היידו: רק לפני שבועיים התואר הזה נראה רשום בטאבו על שמו של יוקיץ'. אפילו פרובוקוציות של קנדריק פרקינס הטיפש, שניסה לרמוז על העדפות על בסיס הצבע שלו, נדחו הצידה בשאט נפש. רצף ההפסדים הזכיר שדנבר עדיין קבוצה מוגבלת מאוד, לא כזו שבהכרח תגיע רחוק בפלייאוף, וכפועל יוצא גם יוקיץ נראה הרבה פחות דומיננטי. הסרבי עדיין מוביל לתואר. קשה לראות איך הוא לא מקבל אמ.וי.פי אם יסיים כסנטר הראשון עם ממוצע טריפל דאבל , בטח אם יבטיחו מקום ראשון במערב, אבל זה בהחלט הפך שוב למירוץ.
דני אייזיקוביץ': האמת שדנבר צוללת. זה לא סתם הפסד, שניים, מדובר כאן כבר על 4 הפסדים רצופים בין היתר לקבוצות משמעותית פחות טובות ממנה. יוקיץ' נתפס לא מעט בהגנה, ואיכשהו משהו מההילה האדירה קצת מתפוגג. בצד השני יאניס וגם אמביד נמצאים בתקופה נהדרת ומכרסמים בפער בינם לבין יוקיץ'.
אם דנבר תמשיך לצלול ולהפסיד, ברור שיוקיץ' עשוי לאבד את המקום התואר השלישי ברציפות, בעיקר שלא אוהבים לתת 3 תארים בנ.ב.א., למרות זאת. עדיין קשה לראות את יוקיץ' לא זוכה בפעם השלישית ברציפות.
מידן בורוכוב: אמרתי על יוקיץ׳ שהוא השיג 25 ניצחנות רצופים עם טריפל דאבל וניצחון וכעת עומד על 2 עם הפסד, הוא יעצור ב 25 להוכיח שהסטטיסטיקה מתיישרת.
יוקיץ עדין בעונה אישית הזוייה במונחים סטטיסטים, רצף של 2-3 משחקים לא אמור לשנות את זה.
יש נטייה ליחס חשיבות לעונת טריפל דאבל, ווסטבורק עשה עונת טריפל דאבל בויזארדס מבלי להבחר לאף אחת מחמישיית העונה. המקרה של יוקיץ שונה, הוא הופך את כולם סביבו לטובים יותר, בלעדיו דנבר שממה. וזאת המהות של אם.וי.פי
אם וכאשר דנבר תסיים בראשות המערב, הסיכוי שלו לזכות הוא עדין גבוה מאוד. (בעונה שבה יש עוד 3 שהיו זוכים בכל עונה אחרת)
אריק גנות: לפי אתרי ההימורים המועמד המוביל כרגע הוא אמביד. וגם יאניס נותן סטרץ' חזק מאוד, ובתור השחקן הכי טוב בקבוצה הכי טובה הוא מועמד טבעי.
מעבר לסטרץ' הרע יש עוד סיבה בסיסית למה יוקיץ' לא יזכה. הוא היה כבר MVP פעמיים רצוף, וזכיה שלישית תכניס אותו למועדון שכולל רק את בירד, ווילט וביל ראסל – כולם שחקני טופ 10 בכל הזמנים, שזכו במספר אליפויות. יוקיץ' אמנם גאון כדורסל, המוביל הבלתי מעורער של מובילת המערב והולך לתת עונת טריפל דאבל היסטורית – אבל הוא לא בקליבר של אלה. הרבה יותר דומה לסטיב נאש, שזכה פעמיים אבל השיא שלו היה גמר מערב.
עידן לוצקי: לכל קבוצה יש סטרץ' רע ולדעתי כל עוד הם שומרים על ראשות המערב, בטח כשהוא ממשיך להציג את היכולת הפנומנלית הזו שלו (גם במהלך התקופה הפחות טובה של הקבוצה) – משאיר אותו ראוי לתואר ה-MVP. מרגיש לי שדנבר דווקא לקחו בחשבון את המשחקים האלה כניסיון לבדוק ולנסות להכין דברים לקראת הפלייאוף, בזמן שהם לא חוששים לאבד את היתרון שלהם במערב. לדעתי יוקיץ' הוא השחקן המשמעותי ביותר עבור הקבוצה שלו, וזה ששם אותה במקום גבוה בהרבה ממה שאמורה להיות בו, מבחינת כל אספקט של המשחק, אולי למעט יאניס.
הליגה ואיגוד השחקנים הגיעו להסכמה על סעיף בהסכם השכר שיאפשר זכיה בתארים רק בעד מינימום כמות משחקים. צעד שיעזור להילחם ב"ניהול עומסים" המוגזם? מה כן יכול לעזור?
עידן לוצקי: אני דווקא מאוד מאמין בצעד הזה. כשיש כסף על השחקן – שחקנים משחקים. הדוגמה הכי טובה לזה מתרחשת לנגד עינינו ממש במקביל להסכם של איגוד השחקנים: ג'ה מוראנט רחוק 5 משחקים כדי להבטיח את זכאותו להיכלל בחמישיות האול-NBA, ועם כל הרעש סביבו, השקט והזמן שצריך כדי לטפל בעצמו, וגם למרות שיצאו ידיעות על כך לא יודעים מתי בכלל יחזור וכמה זמן צריך בשביל "לאפס" את עצמו – בום. ביום שני הוא חוזר. ולמה? כי אם הוא לא יכלל באחת החמישיות האלו, הוא מפסיד 40 מיליון דולר בחוזה הבא שלו…
גבריאל היידו: ניהול עומסים ימשיך להיות פופולרי בליגה , כל עוד הלוז יישאר 82 משחקים עם משחקי באק טו באק. אני אוהב את המינימום של משחקים לתואר, יתרום קצת לאינסנטיב של שחקנים להשתתף ביותר משחקים. עכשיו נשארת השאלה כמה משחקים צריך. הייתי שמח על סיכום על 70 משחקים מינימום.
דני אייזיקוביץ': רעיון מעולה ולא אפקטיבי. מדובר על 58 משחקים. דיוויס עדיין ינוח בבק-טו-בק, כי הברכיים שלו שבירות (והלייקרס עם הפסיד מביש ליוסטון במשחק סופר חשוב). בנוסף, ברוב המקרים שחקנים שמשחקים פחות מ 65-70 משחקים לא מועמדים לאף תואר בגלל חוסר הנוכחות שלהם.
הדרך הכי טובה לפתור את בעיית ניהול העומסים היא… תופים… להוריד את העומס. אני יודע שזה נשמע משוגע, אבל כבר שנים מדברים על הפציעות האינסופיות של שחקני הנ.ב.א., וכולנו מבינים כיום שהדבר הכי חשוב זה מה קורה בפלייאוף (ד"ש מקוואי של טורונטו). שורה תחתונה, לפחות עכשיו זה יהיה מוסדר ולא רק "תיאורטי, הוא לא שיחק מספיק".
מידן בורוכוב: לא חושב שיעזור, מה שכן יעזור הוא מתן הפרסים לפי כמות ולא לפי ממוצע. זה ייתן עדיפות גבוהה מאוד לשחקנים המתמידים והעמידים. כמעט ואין ענף ספורט בו תארים אישים מוענקים לפי ממוצע.
מלך השערים ומלך ההומראנים זה תואר אבסולוטי. אף אחד לא יקבל תואר על הממוצע הגבוה בתחום.
לגביי התארים היותר חשובים כמו חמישיות העונה, אפשר לקבוע סף של 75 אחוז מהמשחקים.
יש שחקנים כמו קוואי, דייויס ולברון שלא יוותרו על ניהול עומסים גם אם יקנסו אותם בחצי משכורת.
אריק גנות: בכלל לא ברור שניהול העומסים בליגה הוא מוגזם. בגלל השתנות המשחק, השחקנים עובדים הרבה יותר קשה. אף אחד כבר לא עומד בהתקפה ומחכה שהכדור ייזרק לפוסט אפ בצד השני. יש הרבה יותר התקפות, מה שאומר שצריך לעבור את המגרש הרבה יותר פעמים. והמשחק הרבה יותר מרווח, אז צריך לכסות יותר שטח בהגנה.
הגוף האנושי מתקשה לעמוד במעמסה, וזה לא רק עניין של השבתות מתוכננות. רבים מכוכבי הליגה סובלים מפציעות במהלך העונה, בדיוק כי העומס קשה מדי.
השינוי יכול לשנות דברים בשוליים, אולי שחקנים ישחקו משחק או שניים יותר כדי לעמוד בקריטריון. אבל יתקשו לתת יותר מדי, כי זה קשה אובייקטיבית.
מי שחקן הקלאצ' של העונה?
אריק גנות: כששאלנו את השאלה הזו בסוף דצמבר, היו הרבה תשובות, ואיכשהו אף אחת מהן לא היתה דיארון פוקס. הפעם קשה לראות תחרות בקטגוריה הזו. כולם זוכרים את סלי הניצחון שלו, שהפכו כבר לעניין שבשגרה; אבל גם המספרים תומכים בבחירה שלו בצורה מובהקת.
לפי NBA.COM, פוקס מוביל בענק את הקטגוריה עפ 5.2 נק' למשחק במצבי קלאץ' – 1.5 יותר מאמביד,דונצ'יץ', יוקיץ' ולברון. הוא הגיע לשם 25 פעמים וניצח 22 מהם – אחוז הצלחה שנופל רק מאלה של הגדולים של בוסטון ומילווקי. הוא קולע ב-54% מהשדה במצבים האלה, שבאופן טבעי קשה יותר לקלוע בהם כשאתה המוקד של ההגנה. מגיע לו בענק.
עידן לוצקי: דיאארן פוקס, ללא מתחרים בכלל. הטיעון העובדתי והמנצח הוא כמובן הסטטיסטי, זה שמראה שהוא השחקן שקולע הכי הרבה וגם היעיל יותר מכולם ברגעי הקלאץ'. אבל מספיק להסתכל על המשחקים הצמודים של הקינגס העונה, ותכל'ס היו הרבה כאלה, כדי להבין את השליטה האבסולוטית שלו במשחק של הקבוצה ברגעי ההכרעה ואת ההבדל שהיתרון ברגעים האלה נותן להם בכל כך הרבה משחקים העונה עד כדי כך שהוא מציב קבוצה שלא ראתה משחק פלייאוף כמעט 2 עשורים – במקום השני במערב! השינוי בסטטוס וביכולת הקבוצה הוא קיצוני, וחשוב לזכור שהרבה מהשינוי הוא בזכות טרייד ה-WIN-WIN ששלח את טייריס לאינדיאנה ונתן בלעדית את המושכות לפוקס.
גבריאל היידו: דארון פוקס אמור לזכות די בקלות בתואר הראשון על שם ג'רי ווסט. יש לו 180 נקודות בקלאץ, לשני דמאר דרוזן יש 132… יש לפוקס שלושה סלי ניצחון העונה ועוד אין ספור משחקים בהם לגמרי במקרה, היכולת שלו בחמש הדקות האחרונות השתפרה פלאים, הוא קולע ביעילות, ועל פי רוב הפרמטרים מוביל את הליגה בדקות האלו. תוסיפו לזה את הנראטיב של סקרמנטו המשתפרת יחד איתו, ואפשר לסגור את ההימורים
דני אייזיקוביץ': דיארון פוקס. איך כותבים על זה 100 מילים?
סקרמנטו סוף סוף מגיעים לפלייאוף העונה, ולא סתם כרגע מהמקום השני במערב. עם עונה נהדרת, שכתובה קודם כל על הגארד הכל כך אנדרייטד. אחרי שנים שהיה להם עומס יתר בעמדות הגארד, פוקס קיבל את המושכות כשלצידו גבוה חכם (סבוניס) וזה מתחבר לעונה חלומית.
על הדרך, פוקס גם מוכיח שוב ושוב שבדקות המאני טיים הוא האיש, אם זה מהשלוש ואם זה בהגעה חכמה לקו ברגעים החשובים. כך או אחרת, לדעתי בעיני כולם, פוקס הוא המוביל הברור העונה.
מידן בורוכוב: זה תואר שאני לא אוהב להתייחס אליו, בעיקר כי ההגדרה של קלאץ׳ לא עיקבית (5 דקות ומטה של משחק צמוד, 2 דקות, דקה? פיגור 5? 3? וכו). נכון להיום הפרמטרים הסטט׳ יתנו את התואר לדיארון פוקס ללא היסוס. סל הניצחון שלו על הבולס יחזק את המעמד שלו.
עם כל הכבוד לעונה רגילה, הגודל של הוובוס שלך נקבע בפלייאוף.
מבחינתי לדאלאס יש צמד הזוי במונחים של קלאץ לוקה וקיירי הכי טובים בתחום, השאלה איך הם יתפקדו האחד עם השני.
כשדוראנט בריא הוא ה-שחקן הכי אמין בליגה בדקות ההכרעה.
לילארד יעלב מהזוית שלי לעניין.
https://www.youtube.com/watch?v=D0G3czluOfE
טורניר המכללות התחיל השבוע, שזה הזמן בו אוהדי NBA מתחילים להתעניין במועמדים לדראפט. השנה ה-2 הבכירים (ויתכן שאף ה-3 עם אמן תומפסון) בכלל לא במכללות, האם מתחיל לאבד רלוונטיות? ומי כן השמות לאוהד ה-NBA שתמליצו לעקוב?
מידן בורוכוב: הכדוסל של הקולג׳ים בבעיה כבר כמה שנים, החל מתקופת הואן אנד דאן והגיוס האגרסיבי של קבוצה כמו קנטקי. המסורת של המשחק מעל הכל וזה עדין צפוי להיות ארוע ספורט יוצא דופן בחשיבותו.
המלצת הבית – ברנדון מילר, אלבמה. פורוורד אימתני, צפוי להבחר טופ 3. אתלטי עם קליעה. גרסה משודרת של רודי גיי
ארקנסו – טובים ה 2 מן האחד קרוב לודאי 2 בחירות טופ 10: ניק סמית׳ גארד בגובה 1.95 עם יכולת קליעה, שחקן מעניין אנתוני בלאק, פוינט גארד בגובה 2 מטר, פני הארדווי לעניים משלים את הקו האחרון של ארקנסו
מי שמחפש ביג מנים, שיוותר
אריק גנות: הרלוונטיות של טורניר המכללות לא מגיעה בהכרח מכוכבי ה-NBA העתידיים שמופיעים בו. קבוצות המכללות הן הצגה בפני עצמה, אולי בפרט למי שמתגעגע לכדורסל של פעם. רמת הכישרון נמוכה יותר מזו של ה-NBA, וגם של היורוליג, אבל ההתלהבות, הדרמות, מבנה הגביע שמעודד התפעות, סיפורי הסינדרלה – הופכים את הטורניר למעניין.
ברנדון מילר הוא הפרוספקט הכי בכיר שישחק בטורניר, ומדורק בחלק מהמקוים שני אחרי וומבניאמה. מילר תואר כג'וליוס רנדל עם קליעה וטהגנה משופרות, ויהיה מעניין לראות אם יוכל לשלוט בטורניר.
זאק אידי, בגובה 2.20 מ' ועם משחק סנטר קלאסי, יהיה מעניין. שחקן שידוע כאמוציונלי וינסה לזכות באליפות בשנתו האחרונה במכללה.
עידן לוצקי: כל עוד יש בראקטים הטורניר תמיד יהיה רלוונטי אבל אם מתעלמים מדחף ההימורים…טורניר המכללות הוא הזדמנות מצוינת לאוהד הממוצע לצפות בכוכבי העתיד בליגה ובעיקר בהזדמנות להגיד "היי, אני זוכר אותו מהמכללות" ובכך להפוך אל מעבר לאוהד הממוצע. אמנם 2 הפרוספקטים הבולטים אינם שחקני מכללות אבל כבר למדנו להכיר שלאו דווקא בחירות 2-1 הם אלה שיתגלגלו להיות כוכבי העתיד של הליגה. הדראפטים בשנים האחרונות משופעים בכוכבים שהפכו למנהיגים בליגה בין אם נבחרו ראשונים, בלוטרי, מחוץ ללוטרי או בתחתית הסיבוב השני. אני אעקוב בטורניר הזה אחרי ווקר מיוסטון ומילר מאלבמה, שלהערכתי, אחד מהם ילך את כל הדרך עד לזכייה בתואר.
גבריאל היידו: טורניר המכללות איבד המון מהזוהר שלו בשנים האחרונות וגם המון רלוונטיות. ג'יילן גרין שנבחר שני בשנה שעברה אחרי שהיה בליגת הפיתוח, הוא הטמפלט של הדור הנוכחי שרואה שיש עוד דרכים להגיע לנבא. המכללה נתפסת כמשהו ארכאי ואולי אפילו מיותר. טורניר המכללות עדיין מענין כי זה משחקי הדחה, ויש המון בראקטים אבל זה כבר לא טלווייזה הכרחית כמו פעם.
אני מחזיק מאוד מברנדון מילר, פורוורד מוכשר מאלבמה שלדעתי ייבחר בטופ 3 אם ייתן טורניר ראוי. שם נוסף לשים עליו עין- טיילור הנדריקס מדרום פלורידה
דני אייזיקוביץ': דווקא יש מה לראות ולעקוב.
קודם כל זאק אדי, סנטר משנות ה 90. הבחור הגדול (4'7) מזכיר מאוד את יאו מינג. בניגוד לוומבי, הוא פיזי מאוד ומתמצא יפה ברחבה (כלומר זה לא איזה בובאן) ופשוט גדול על שומריו. לא במפתיע הוא קולע 22.3 נק' עם 12.8 ריב' למשחק.
ברנדון מילר, פורוורד גבוה (9'6) שקולע שלשות (40%) ויוצא חזק למתפרצות. שחקן של 19.6 נק' ו 8.3 ריב' עם 40% מהשלוש, זה שחקן ששווה לעקוב אחריו.
ואחרון חביב, עוד סנטר שעונה לשם טרייס ג'קסון דיוויס. בניגוד לאדי הוא יותר אתלטי, ודינאמי (6,9) וגם הוא סקורר נהדר עם 20.8 נק' ו 10.9 ריב'.
