המדור השבועי בשיתוף פוסט אפ והפעם לכבוד השקת הסדרה התיעודית על העונה האחרונה של מייקל ג'ורדן הקדשנו את כל השאלות השבוע עבורו. הצטרפו אלינו: ניב שכטר, מידן בורוכוב, אורן לוי, מרסלו גלייזר ואוריאל דסקל
איזה שושלת של ג’ורדן הייתה מנצחת 91-93 מול 96-98
אורן לוי: אני חושב שהשושלת השניה הייתה טיפה טובה יותר. זה גם מסתדר עם הצורך האובססיבי שלי להדגיש שהמשחק רק הולך ומשתפר, הולך משתכלל, הולך ומתפתח, תמיד וללא יוצאים מהכלל. הבולס של 96-98 היו בשלים יותר ויעילים יותר. היתרון המרכזי של השושלת הראשונה היה באתלטיות המתפרצת, וברעב (אני מניח). אבל הפער לא גדול מספיק בשביל לכסות על החסרונות בשאר התחומים.
אוריאל דסקל: 96 ל-98 ואפילו בקלות. מייקל יותר בוגר וחכם, סקוטי פיפן יותר חכם ומנוסה, דניס רודמן היה הריבאונדרד הכי טוב בהיסטוריה בערך, סטיב קר עדיף על ג'ון פקסון ורון הארפר שהיה אנדרייטד.
ניב שכטר: אין ספק ש96-98. אולי הקבוצה הטובה ביותר אי פעם. 72, 69, 62 נצחונות בעונה. בשתי האליפויות הראשונות פשוט חיסלו את כל מי שעמד מולם בהגנה ובהתקפה.
טוני קוקוץ' ודניס רודמן היו השחקנים המושלמים לצד ג'ורדן ופיפן והמשחק הקבוצתי היה שוטף.
בשושלת הראשונה ג'ורדן היה בשיאו, אבל בשושלת השנייה הקבוצה היתה בשיאה.
מרסלו גלייזר:
קבוצת ה-10-72 של עונת 95-96 עדיין נחשבת בעיני כקבוצה הגדולה בהיסטוריה.
היא שברה את שיא הניצחונות ודורגה ראשונה בליגה ברייטינג התקפי, אך נוטים לשכוח שגם הגנתית היא דורגה ראשונה, בעיקר בזכות ג'ורדן, פיפן ורודמן שנחשבים לשחקני הגנה מהטובים בהיסטוריה, כשרון הארפר משלים קו אחורי הגנתי קטלני.
ב-18 משחקי פלייאוף היא שמרה את יריבותיה 15 פעמים על 91 נקודות ומטה, כולל המשחק השישי והאחרון בגמר מול סיאטל בו ספגה 75 נקודות בלבד.
כמו כן היה להם את טוני קוקוץ' כסקורר שלישי אמין שלא היה בשושלת הראשונה, ומייקל ג'ורדן אמנם היה קצת פחות אתלטי, אך כשחקן היה הרבה יותר שלם.
מידן בורוכוב: הקבוצה של 91-93 הייתה קצת אנדרייטד, בעיקר בגלל ההישגים ההיסטורים בעונה הרגילה של השושלת של 96-98. עם כל הכבוד לרודמן, הארפר וקוקוץ׳ המאזן של 2 הקבוצות זהה בפלייאוף 45-13.
הגנתית הקבוצה של 96-8 הייתה טובה יותר לדעתי מייקל של 93 היה מנצח כל יריבה בהסיטוריה, זאת הייתה הסדרה הכי טובה של מייקל. הוראס גראנט, קרטרייט, פקסון והודג׳ס היו מנצחים בסוף. אני עם השושלת הראשונה ששיחקה כדורסל יותר אסטטי.
אלו 3 רגעים בקריירה של מייקל הגדולים ביותר מבחינתך?
מידן בורוכוב:
הדאנק של מייקל על דיקמבה והסימון המפורסם – נו נו נו עם האצבע לדיקמבה זאת לאחר שבאולסטאר של אותה שנה דיקמבה דיסקס לגביי זה שעדין לא דפק לו דאנק על הפרצוף
באליפות הראשונה של 91 מייקל עלה לסל ביד ימין והחליף לשמאל, כשראיתי את זה בלייב הייתי בן 14 וזה היה המהלך שגרם לי להבין שמייקל זה רמה אחרת מעל שראיתי עד היום
האליפות של 96 – מייקל מתפרק לרסיסים ובוכה באליפות שהושגה ביום האב, אף פעם לא ראיתי אותו כל כל אנושי
אורן לוי:
סל הניצחון מול קרייג אילו, שגמר את הסדרה מול הקאבס ב-1989 – אירוע מכונן בשביל שתי הקבוצות, אבל במיוחד עבור מייק והאגדה המתהווה סביבו.
ג'ורדן חוזר מפרישה ב-1995 – הפעם היחידה שמכונת הפקס עולה בקונטקסט חיובי, ג'ורדן שולח מסר בשתי מילים ומקפיץ לכולנו את הלב: "אני חוזר."
סל הניצחון מול הג'אז בגמר 1998 – אין דרך לענות על השאלה בלי לחשוב על המהלך הזה. זו תהיה רשלנות נרטיבית להתעלם ממנו. אי אפשר לתסרט סל מושלם יותר לחתום את הקריירה של השחקן הטוב בהיסטוריה. ואז הוא חזר…
אוריאל דסקל:
– הסל בגמר מול הלייקרס בו החליף ידיים במהלך טיסתו. זה אחד מזיכרונות הכדורסל הכי חזקים שיש לי וגם אז הרגשתי שזו העברת השרביט ממג'יק לג'ורדן.
– הפרישה הראשונה והחזרה הראשונה. אני לא חושב שהיו רגעים שיותר זעזעו אותי באותם זמנים. חזרתו היתה הדבר הכי מעניין שהיה בכדורסל – אי פעם.
– והשלישי: הרגע בו נפגשתי איתו במעלית עם שני כלבים גדולים… סתם. לא היה רגע גדול יותר מהקליעה נגד יוטה ג'אז. כל הבילד אפ לזה, החטיפה מקרל מלון, הציפייה שידקור את כל האולם בלב ואז הסל הזה…. פשוט רגע בלתי נשכח עבורי – ישבתי באמצע הלילה, אחרי ארוחת לילה של קבב וצ'יפס וכמעט התעלפתי.
ניב שכטר:
1) מה שידוע כ'הקליעה'. מול קליבלנד במשחק 5 המכריע. מקבל את הכדור במומנטום שמאלה, קרייג אילו מנסה לחסום אותו אבל מייקל שוהה באוויר וקובר את סל הניצחון על הבאזר. עובדת בונוס: יש ערך בוויקיפדיה על ה'קליעה'.
2) משחק 63 הנק' מול הסלטיקס. שיא פלייאוף שלא נשבר עד היום. הסלטיקס ניצחו ובירד טבע את האמרה ששינתה את ההיסטוריה: 'ראיתי את אלוהים מחופש למייקל ג'ורדן'.
3) משחק 1 בגמר 92- מייקל לא מחמיץ משלוש כל המחצית הראשונה ועושה את התנועה המפורסמת כ- shrug. 'מה אני יכול לעשות? אני פשוט כזה טוב'.
מרסלו גלייזר:
הבחירה בסלי הניצחון על בריון ראסל (פעמיים) ועל קרייג אילו היא נדושה מדי. הלכתי על שלושה מהלכים אחרים:
3.משחק 6 של גמר המזרח ב-1989 מול דטרויט. ג'ורדן חטף מסירה מביל ליימביר, השאיר את הכדור בתחומי המגרש, רץ למתפרצת, וכשקיבל חזרה את הכדור ליימביר ניסה להתנקש בחייו. ג'ורדן התהפך באוויר ב-180 מעלות וקלע על ליימביר כשגבו לסל:
2.סל מול ניו ג'רזי ב-1991. ג'ורדן קפץ מצד אחד של הסל, עבר באוויר ארבעה שחקני הגנה תוך כדי ביציע מספר פאמפים, וסיים ברוורס לייאפ:
1.הדאנק על פטריק יואינג המסכן בפלייאוף 1991. כל מילה מיותרת:
לאיזה שחקן היסטורי יש סיכוי לנצח במשחק של אחד על אחד מול ג’ורדן?
מרסלו גלייזר: בצעירותו החדירה של מייקל הייתה בלתי עצירה, וגם משחק הפוסט, הקליעה מחצי מרחק והפייד אווי שלו היו קטלניים. הגנתית הוא גם היה אחד הטובים.
לטעמי שחקן פנים כבד ואיטי לא יכול להוות תחרות למייקל באחד על אחד, והדרך היחידה לנצח אותו היא ע"י קליעת שלשות באחוזים גבוהים מטווחים פסיכיים.
לכן השחקן שתיאורטית מחזיק בסיכוי הגבוה ביותר לנצח את מייקל ג'ורדן באחד על אחד הוא… סטף קארי, ורק ביום בו הוא יקלע באחוזים מטורפים לשלוש.
שימו לב שכתבתי שהסיכוי הוא תיאורטי בלבד. מייקל היה גם השחקן התחרותי ביותר שאי פעם שיחק. גם לקליעה של סטף הוא היה מוצא פתרון
מידן בורוכוב: זאת שאלה קשה, על פניו לאף אחד אין סיכוי מולו באחד על אחד. אני חושב שקובי יכל לנצח את מייקל באחד על אחד וזה יכל להיות המשחק הכי גדול אי פעם. שחקנים נוספים שיכלו לעשות לו צרות הם דוראנט והארדן אבל קובי עם האופי שלו היחיד שמסוגל גם לנצח (ואז להפסיד כי מייקל לא היה מוותר עד הרימאץ').
אורן לוי: להרבה מהם. כדורסל זה לא אתלטיקה קלה, או משהו כזה. לפעמים זריקות רעות נכנסות, לפעמים זריקות רעות יוצאות. אני אהמר על ג'ורדן מול הרוב המוחלט של השמות שיעלו. אבל יהיה להם צ'אנס. שאקיל יכול להיות דוגמא לשחקן שג'ורדן לא יוכל לעצור (זה כמובן נכון גם כשהכדור מחליף ידיים, אבל קשה יותר לקלוע מרחוק מאשר מקרוב, דה). גם לברון ג'יימס, קווין דוראנט, קובי בריאנט, טרייסי מקגריידי בשיאם יכולים לתת פייט. הייתי שם את הכסף שלי על ג'ורדן מול כולם בערך, אבל זה יהיה מעניין.
אוריאל דסקל: מבחינת ווינריות בלתי מתפשרת? ביל ראסל כנראה. לא יודע כמה היה מתמודד היטב עם שחקן חוץ אבל בטח היה מחכה לו ליד הסל בשביל בלוקים שהוא הצטיין בהם. אולי היה קשה לו לקלוע אבל כן יהיה לו יתרון גובה . והוא היה קשוח המאדפאקר האגדי הזה.
ניב שכטר: אני אגיד את זה כאן. אני מהכופרים. ג'ורדן הוא לא האלוהים שלי. אבל אחד על אחד זו הטריטוריה שלו. יצר התחרותיות שלו והשילוב של מגוון הקליעות במיד ריינג', בטבעת, ובטרי פיט השני גם הכניס את השלשות כנשק משני.
למרות זאת, שחקנים גדולים כגון צ'מברליין, קארים ואפילו לברון היו עושים לו בעיות, ואם רק בזכות הגודל הפיזי, אבל ג'ורדן באחד על אחד? זה הימור בטוח לטובת הסקורר הטוב מכולם.
האם ג’ורדן ישאר מיתוס לנצח? סטייל בייב רות׳ בבייסבול שעדין נחשב לטוב מכולם כ-100 שנה לאחר שהפסיק לשחק. איזה שחקן יכול לקרוא תיגר על הוד רמומותו כ-GOAT?
ניב שכטר: כן המיתוס גם יגדל עם הדוקומנטרי שהולך לצאת עכשיו ב- ESPN. כדי להזכיר לדור הצעיר שכבר מתחיל לשים את לברון מעל ג'ורדן, שיש אלוהים אחד. מכונת השיווק של נייקי בפעולה.
אני תמיד שמתי את קארים לפני ג'ורדן בדירוג ההיסטורי, אבל אם לברון היה לוקח את הלייקרס לאליפות השנה, הייתי מקפיץ גם את לברון מעליו. רק בשביל להרגיז. כזה אני. כופר.
מרסלו גלייזר: "The best there is, the best there was, the best there ever will be"
בשש העונות האחרונות בשיקגו מייקל זכה בשש אליפויות. הוא מעולם לא הפסיד סדרת גמר, כשבכולן זכה ב-MVP, ואפילו לא נגרר למשחק 7. נראה היה שבשיאו הוא בלתי מנוצח.
אני לא רואה מישהו שיכול לקרוא תיגר על היותו של ג'ורדן ה-GOAT. לברון ג'יימס הוא כנראה הדבר הכי קרוב לכך, ואולי הוא שחקן שלם יותר ממייקל, אבל במבחן התוצאה אני לא רואה את מייקל חוטף סוויפ בגמר (עם 35% מהשדה) או קולע רק 18 נקודות למשחק בהפסד נוסף בגמר כפי שקרה ללברון.
מידן בורוכוב: המיתוס סביב מייקל רק הולך ומתעצם עם השנים, רק לפני שבוע נבחר לשחקן המכללות הגדול ביותר בכל הזמנים (הוא אולי טופ 15), המותג שלו בנייקי וה-6 מ-6 בגמרים הפכו אותו לאגדה כשגם הדורות הצעירים מקבלים כדברי אלהים חיים. אפשר לקחת את 8 הופעות הגמר הרצופות של לברון ואם וכאשר יעבור את קארים כקורא תיגר רציני על התואר אבל זה לא יקרה כי אף אחד לא ייתן למישהו להדיח את מייקל מהכס.
אורן לוי: מיתוסים נשארים הרבה זמן בדרך כלל. וג'ורדן הוא מיתוס. עם זאת, לברון ג'יימס הוא השחקן הכי קרוב לדיון הזה. קשה לענות על השאלה הזו לפני שמנסחים את חוקי הפורמט בצורה מאוד מדויקת. אם אנחנו מדברים על דומיננטיות ביחס לעידן שלו – ג'ורדן עולה על ג'יימס, וביל ראסל, אופס, עולה על ג'ורדן. אם אנחנו מדברים על השחקן/קריירה שהכי הייתי רוצה בקבוצה שלי לעשור וחצי הקרובים – ימחל לי הוד רוממותו, אבל אני כבר עם ג'יימס בשלב הזה. שוב זו שאלה של מי הגיע אחרון והיתה לו הזכות ללמוד מהקודם (והקודמים). הזמן לא עוצר, והוא בטח לא נע ברברס.
אוריאל דסקל: התשובה הקצרה: כן. הוא מיתי וכך זה יישאר.
התשובה הארוכה יותר – וזה מאוד תלוי במה יעשה בשנים שנותרו לו: לברון ג'יימס. אם איכשהו הוא זוכה בעוד שתי אליפויות ושובר את שיא הנקודות, נכנס לטופ 5 באסיסטים ומתקרב לגדולים בריבאונדים – אז אולי.
אם ג’ורדן היה נולד ב-92, איך אתה רואה אותו בכדורסל של 2020 (טרום קורונה)?
אוריאל דסקל: הוא היה קוואי לנארד קטן יותר אבל גם טוב יותר. שלשות באחוזים גבוהים, יכולת קליעה מגוונת וחיה הגנתית.
ניב שכטר: אני פחות מתחבר לשאלות כאלה, כי יש כל כך הרבה גורמים שהיו עושים אותו משהו אחר. עם מוסר העבודה שלו בוודאי היה קלעי הרבה יותר טוב, ופחות בילויים בקזינו ובמגרש הגולף היו הופכים אותו לשחקן טוב יותר, אבל האם הוא היה מייקל ג'ורדן בלי כל אלו? אני אומר, תשאירו את מייקל במקום הטבעי לו, שנות ה-90.
מרסלו גלייזר: כשג'ורדן הגיע לליגה הוא היה פריק אתלטי עם קליעה בעייתית. הוא לא הגיע ל-20% לשלוש בארבע העונות הראשונות שלו. עם הזמן הוא פיתח קליעה אמינה. תחילה מחצי מרחק, ולאחר מכן לשלוש. בעונות 95-97 הוא קלע 1.4 שלשות למשחק ב-40%.
בכדורסל של היום הוא היה מפתח קליעה אמינה בשלב מוקדם יותר בקריירה, מה שהיה מרווח את המשחק לחדירות הקטלניות שלו.
עוד דבר שהיה משחק לטובתו כיום הוא ההגנות העדינות (בלשון המעטה), לעומת יחידות החיסול נגדן התמודד בשנות ה-80 וה-90.
והגנתית? הוא היה חוגג. אני רואה אותו שומר בהצלחה על 4 או 5 עמדות.
כנראה שגם כיום הוא היה הטוב מכולם
מידן בורוכוב: על פניו הקליעה של מייקל הייתה עקב אכילס שלו בכדורסל של ימנו. אבל למייקל היה מוסר עבודה מאד גבוה ויכולת לשפר כל אספקט במשחק שלו. הוא היה שחקן עצום ואני לא רואה אותו מצליח להשיג 6 מ-6 בגמרים בטח לא כשרמת הכשרון היום בליגה כל כך גבוהה.
רמת האתלטיות שלו ויכולת ההגנה היתה גורמת לו להיות שחקן קטלני. הוא כנראה לא היה מגיע ליוסטון עם המיד ריינג׳ שלו אבל תוך 3-4 שנים בליגה הוא היה הופך לקלעי לגיטימי ואחד שינצח את אארון גורדון בתחרות הדאנק.
אורן לוי: אני חושב שהוא היה נלחם על תואר השחקן הטוב בעולם עם ג'יימס, עם סיכוי לא רע לנצח אותו לפחות בחלק מהתקופה שלהם יחד בליגה. היכולות הפיזיות שלו עדיין היו שמות אותו בטופ של הטופ – גם ראסל ווסטברוק, דריק ג'ונס ג'וניור, זאק לאבין, ג'יימס וכל מי שתוסיפו לרשימה הזו יכול רק לחלום על הרמה שג'ורדן נמצא בה. אני חושב שהקליעה שלו משלוש הייתה טובה בהרבה, כמו גם בחירת הזריקות וקריאת המשחק. הוא כנראה היה טוב יותר מג'יימס עם הוא היה מגיע אחריו. ת'כלס. ככה זה.
