שני כתבי ה-NBA החביבים עלי, זאק לואו ויובל עוז, כבר פרסמו את רשימת ה"תחזיות המשוגעות אבל לא מידי" שלהם לעונה הקרובה. העונה התחילה כבר לפני מספר ימים, אז לא רגע אחד מאוחר מידי, הנה הרשימה שלי. חלק מהתחזיות די מתבקשות, חלקן מייצגות "ווישפול ת'ינקינג" וחלקן סתם מופרעות:
אינדיאנה תגרור את קליבלנד למשחק 7:
הגמר כבר סגור, נעול וחתום. למעט מכת פציעות בעוצמת קליפרס-בפלייאוף-שעבר, קליבלנד ייהנו מהכבוד להפסיד לגולדן-סטייט בפיינלס. קבוצות המעגל השני – בוסטון, טורונטו ואטלנטה, נמצאות כל כך רחוק מהמובילה, שאין סיכוי שזה אפילו יהיה תחרותי.
לעומת זאת, אני חושב שאינדיאנה הולכת לעשות מזה סדרה. לפני הפציעה האיומה של פול ג'ורג', אינדי הייתה הקבוצה שמתחה את לברון שוב ושוב (אחרי התפרקות בוסטון) וגרמה לו להזיע. שנתיים, פציעה וקריסה טוטאלית אחת אחר-כך, הפייסרס שוב בעמדה להפוך לטראבל-מייקר העיקרי של הפייבוריטית. פרנק ווגל כבר לא שם, אבל נייט מקמילן אמור להוסיף אלמנטים אחרים, שקצת הוזנחו בתקופת המאמן ההגנתי. פול ג'ורג' מגיע אחרי אוף-סיזן של בריאות ומנוחה, והוא נראה רעב מתמיד (לא הימור רע להפתיע במירוץ ה-MVP). מונטה אליס, אל ג'פרסון, ת'ד יאנג וג'ף טיג הם צוות מסייע לא רע בכלל, ועוד לא דיברנו על התופעה בשם מיילס טרנר. אינדי תתקשה קצת בהתחלה, ואולי גם קצת בסוף. הם יכולים להפסיד לבוסטון או טורונטו ובכלל לא להיפגש עם הקאבס, אבל אני מאמין שהעונה מסמלת את תחילת החזרה של אינדי לטופ, והכל עובר בהופעה טובה מול האלופה המכהנת.
הג'אז ייהנו מביתיות בסיבוב הראשון:
יוטה הפכה מאנדררייטד לאובררייטד כמעט בין לילה. קבוצת הילדים שגילתה קשיחות מפתיעה בעונה שעברה, מסומנת כסוס שחור בפנקס של כמעט כל פרשן. הם אמורים לנצל את הגנת הברזל (בהנהגת רודי גובר המפלצתי), הספסל הבלתי-נגמר (יתרון משמעותי בעונה הסדירה) ותוספת הוטרנים, כל זאת על-מנת להתפוצץ על המערב המוחלש. הציפיות מהם הפכו לכל-כך עצומות, עד שלאחרונה ראיתי זרם של כתבות וציוצים שמטרתם להזכיר לקוראים שעדיין מדובר בקבוצה צעירה, בלי ניסיון מאני-טיים (הפסידו הרבה מאוד משחקים צמודים בעונה שעברה), בלי כוכב-על (עם כל הכבוד, ויש כבוד, להייוורד) והבטחות גדולות שעדיין צריכים להוכיח את עצמם.
עם כל זה, אני חושב שהציפיות היו מוצדקות והעונה זו העונה בה יוטה תתחיל לפרוע את הקבלות. זו הקבוצה שאני הכי מחכה לצפות בה בעונה הקרובה (חוץ מהנבלות מהמפרץ). עם פוטנציאל הגנתי ועתיד מזהיר – הג'אז במהרה הופכים לקבוצה החביבה עלי. מקום רביעי במערב, לא פחות. אולי אפילו יעברו סיבוב לפני שיפגשו את גולדן-סטייט.
בוסטון וקליבלנד יהיו במגעים מתקדמים על טרייד שכולל את קווין לאב ומרכוס סמארט:
לקליבלנד חסר גארד הגנתי מהספסל. בוסטון לוטשת עיניים אל קווין לאב כבר שנים. דני איינג' יהיה מוכן ללחוץ על ההדק, ברגע שהקאבס יבינו שקווין לאב לא מספק את הסחורה ביחס לחוזה שלו, גם בהשוואה לחוזים של הקיץ האחרון. תוסיפו קצת ירקות כמו אמיר ג'ונסון ובחירת דראפט מוגנת. אחת מהן תגיד לא, לא ברור לי מי.
קווין דוראנט (הבוגד, הפחדן וכו') ייקח מחדש את כתר "היורש של לברון":
פעם, לא לפני הרבה זמן, מפת העשור הקרוב הייתה די ברורה. ב-2012 נפגשו ההיט והת'אנדר לסדרת פיינלס די חד-צדדית, אבל כזו שהייתה אמורה להגדיר עידן. ההיט של לברון, שעדיין חיפש טבעת ראשונה, מול הכוכב העולה, מלך הסלים שלוש שנים ברציפות ומכונת הסקורינג המשומנת ביותר שנראתה – קווין דוראנט. זה היה אמור להיות מאץ'-אפ חוזר בפיינלס, כשהסטוריליין השולט הוא הקרב בין המלך וסגנו – לברון ג'יימס וקווין דוראנט. אלא שאז הגיע הטרייד על הארדן (לא יאומן, אבל גם את המאורע המשמעותי ביותר בקיץ הנוכחי, ניתן בקלות לתלות בטרייד ההוא, שכבר נחשב למאורע המכונן של הליגה מאז הפרישה השנייה של ג'ורדן), סן-אנטוניו ממציאה מחדש את הכדורסל, מיאמי מתפרקת, גולדן-סטייט ממציאה מחדש את הכדורסל, סטף קארי זוכה בשני MVP רצופים, לברון מפסיד ואז לוקח אליפות מרגשת. בכל הזמן הזה, דוראנט סבל מפציעות טורדניות, נכשל שוב ושוב בפלייאוף, ולמרות זכיה ב-MVP ב-2014, איבד את מקומו כמספר 2 הבלתי מעורער של ה-NBA.
לא עוד. קווין דוראנט הוא עדיין השחקן ההוא מלפני ארבע שנים. מתחת לפני השטח, הוא המשיך להשתפר ולהוסיף כלים לסל יכולותיו. הוא היה תקוע בסיטואציה בעייתית, עם מאמנים שלא ידעו להשתמש בו וכוכב-משנה שלא ראה עצמו ככזה. אבל כל זה השתנה. דוראנט הוא אחד הסקוררים הטובים בליגה, אם לא הטוב שבהם. הוא השתפר מאוד הגנתית, ובמפורש הודה שאחת הסיבות העיקריות לכך שעבר קבוצה (המהלך הבזוי ביותר מאז "ההחלטה"), הייתה רצונו לשמש בתפקידים נוספים – כגון ריבאונדר ומוסר. הקבוצה שסביבו תאפשר לו לנצל את העונה הסדירה לחיזוק אלמנטים נוספים במשחקו, כגון משחק הפוסט-אפ (שהשתפר משמעותית מאז שכריס פול עשה ממנו צחוק לפני שנתיים) ויכולת ניהול המשחק.
הוא לא ישחק מספיק דקות כדי להתפוצץ סטטיסטית, סוללת הכוכבים שסביבו תחסוך ממנו את הצורך להשתלט על משחקים. אבל בעוד לברון ג'יימס הוא השחקן הטוב בעולם, כל עוד לא נאמר אחרת, תפקיד המשנה שלו נשאר באוויר, ובסוף העונה הוא יהיה שייך שוב לשחקן השני בטיבו בליגה – קווין דוראנט.
ראסל ווסטברוק יהפוך לשחקן היחיד חוץ מנייט ארצ'יבלד (בעונת 72-73) שמוביל את הליגה בנקודות ובאסיסטים בסוף העונה:
ההימור הזה קצת מופרע מידי. אני יודע. אבל אני פשוט מת שזה יקרה, ואין סיבה אמיתית ל"למה לא?"
ראסל ווסטברוק סיים עם 10.4 אסיסטים בעונה שעברה (מקום 2) ו-23.5 נק' (מקום 8). העונה, הוא אמור להתפוצץ. הוא עוד יכול להפוך לשחקן הראשון עם ממוצעי טריפל-דאבל מאז אוסקר רוברטסון, אבל נלך על ההימור השמרני יותר. ראסל הולך להעמיד נתוני usage מפחידים. לא חסר לו הכישרון או הביטחון העצמי כדי להפיק מהם את המירב. בניגוד לתדמית, הוא לא שחקן אגואיסט, הוא מוסר מעולה ומוסר הרבה, הוא מפעיל את הגבוהים (אדאמס, קנטר) היטב בפיק-אנד-רול ויודע גם להוציא כדור לקלעים. להמר על כך שהוא יוביל את אחת הקטגוריות ביוני זה די באנקר, אז למה לא את שתיהן?
קוואי לאנרד יזכה ב-MVP:
קצת בסתירה לתחזית קודמת, אבל אם אחת מהן תתממש אני אהיה שמח.
הטיעון מובן מאליו – ווסטברוק הולך להחטיא הרבה יותר ממה שהוא הולך לקלוע, קארי ודוראנט יפריעו אחד לשני, פול ג'ורג' יכול להתקשות לפחות בתחילת העונה, ואף אחד אחר לא נראה בשל לעונה בקליבר הדרוש כדי לזכות בפרס. המכשול העיקרי הוא לברון, שנחשב כרגע לפייבוריט להשתוות למייקל וביל ראסל עם הזכייה החמישית שלו בתואר האישי. אבל אל תירדמו על קוואי. הוא משתפר בעקביות מעונה לעונה, עם עלייה משמעותית בכל הפרמטרים הסטטיסטיים בכל עונה ועונה. עם פרישת דאנקן, הגיע הרגע אליו פופ מכין אותו כבר כמה שנים – לקיחת המושכות והנהגת הספרס על המגרש. הוא שחקן ההגנה כבר שנתיים ברצף ובניגוד ללברון, הוא עוד לא זכה בתואר כך שאין עייפות מצביעים. לברון אוהב לנוח במהלך העונה, לפעמים תוך כדי משחק ולפעמים בהחלמה מפציעה לא-קיימת. אל תתפלאו אם סן-אנטוניו תנצח 60 משחקים וקוואי יישא את נאום הזכייה הקצר והחדגוני ביותר בהיסטוריה.
טורונטו לא ישיגו ביתיות במזרח:
הוקס, פייסרס, סלטיקס, רפטורס. אחת מהקבוצות האלו תישאר מחוץ לרביעייה הראשונה. משום מה, אני מהמר שזו תהיה טורונטו.
בוסטון ואינדיאנה התחמשו בקיץ, גם אטלנטה לדעתי תחווה עונת ריבאונד. הקונפרנס המזרחי התחזק באיזור האמצע וכבר אין כל-כך הרבה נקודות חינם. טורונטו משחקת משחק אינדיווידואלי שנשען כמעט לחלוטין על היכולות של שחקני הקו האחורי. דרוזן בעונה שאחרי חתימה על חוזה מניב, דמארה קארול לא מספק את הסחורה, גם טרנס רוס לא, וכמה כבר אפשר לחכות לולינצ'ונאס שיפרוץ?
כריס פול יעבור בסיין אנד טרייד לקליבלנד (תמורת קווין לאב):
אני יודע, יש הרבה סיבות למה זה לא יקרה. אבל תנו לי לספר לכם למה כן:
לברון ג'יימס רודף אחרי צל ענק. בניגוד לציפיות, האליפות המדהימה בעונה שעברה לא הורידה את הקוף מהגב אלא רק העצימה אותו. אחרי שהביא אליפות מרגשת להום-טאון, תוך הופעה אישית מדהימה וקאמבק ענק מול קבוצה היסטורית, לברון קיבע את מורשתו כגדול בדורו. אלא שעכשיו, אחרי שהשיג כמעט כל מטרה שהציב לעצמו, יש לו שוט (גם אם הוא מדומה) לגביע הקדוש – הוא נוגע בג'ורדן. לברון ג'יימס יודע שההישגים שלו עד כה מדברים בשביל עצמם, וכבר שמור לו מקום של כבוד במאונט-ראשמור של הגדולים מכולם. עם זאת הוא גם יודע שהוא יצטרך לעשות משהו יוצא מן הכלל, כדי לעשות את מה שהיה נראה בלתי אפשרי – לעקוף את אלוהים בטבלת הגדולים בכל הזמנים, או לפחות להשתוות אליו. כדי שזה יקרה, לברון יעשה כל מה שביכולתו, וניסיון העבר מלמד שיש ביכולתו לא מעט, על מנת להשיג את מטרתו. הוא יחזיק את קבוצתו כבת-ערובה בכל קיץ מחדש, על מנת להחתים את השחקנים שהוא רוצה (ד"ש מג'יי-אר ותומפסון), הוא ישחק בצוות האימון כרצונו, יכפה שינויים בסגל וסגנון המשחק, וישתמש במגוון הכובעים שלו (שחקן-מאמן-ג'י אם) על מנת להציב את עצמו במצב שהוא יכול לנצח את קבוצת הענקים שהתגבשה כדי להביס אותו ולהפוך את קבוצת הבית שלו לשושלת שתיזכר בהיסטוריה.
כריס פול רודף אחרי צל ענק. בגיל 31, השעון כבר לא סתם מתקתק, אלא צועק עם כל דקה שעוברת. הוא מנהל משחק נדיר באיכותו, כנראה הרכז הטהור ביותר הטוב ביותר שראינו, זוכה בשתי מדליות זהב, ואחראי לשינוי שעבר הפרנצ'ייז המושמץ ביותר בהיסטוריה. אלא שליד השם שלו בטבלת הגדולים מופיעה כוכבית אדומה – אין לו טבעת. לא רק זה, הוא מעולם לא הגיע לגמר האזורי. חמש שנים אחרי שדיוויד סטרן העביר אותו מהלייקרס לקליפרס בהחלטה ניהולית מבריקה (או מבישה, תלוי את מי שואלים), הקליפרס עדיין לא איבדו את תווית הלוזרים. דוק ריברס, בלייק גריפין, דיאנדרה ג'ורדן. שנה אחרי שנה, כריס פול מוביל את אחד מהסגלים הנוצצים בליגה, אבל תוצאות – אין. פול יודע שהוא נמצא בשנים האחרונות של משחק ברמה גבוהה, ואם הוא רוצה להוביל קבוצה לטבעת, עכשיו זה הזמן. הוא מסיים חוזה בסוף העונה, ואם הווריורס לא יראו סימני שבירה, סביר להניח שהוא יבין שהסיטואציה הנוכחית לא תביא לו את הטבעת שהוא נואש לה. אין עוד קבוצה שיכולה להתמודד עם גולדן סטייט ראש בראש, גם עם התוספת של כריס פול (אולי הספרס), למעט קליבלנד. כריס פול יהיה מוכן להשאיר כסף על השולחן (ואם מדובר בסיין אנד טרייד, הוא לא ישאיר כזה הרבה) על מנת לשמור את התקווה לטבעת.
לברון ג'יימס וכריס פול חברים טובים מאוד. איחוד כוחות שלהם יכול להיות מלווה בקריצה לכרמלו אנתוני להגיע לפרידה הדדית מהניקס וליצור את "קבוצת סירת-הבננה" המפורסמת – פסגת החלומות של לברון.
זה יצריך התאמות. קווין לאב כנראה יצטרך להיכלל בעסקה משיקולי תקרת-שכר וכדי לפצות קצת את הקליפרס. קיירי יעבור לשחק ב-2, לברון יעבור לשחק ב-4 באופן קבוע, ושיטת המשחק שמתבססת על לברון כמוביל-כדור ומנהל-משחק עיקרי תעבור שינוי יסודי. אבל כל אלו דאגות ליום שאחרי. תוספת של כריס פול לצמד לברון-קיירי תאפשר לקליבלנד להסתכל ללוחמים בלבן של העין וללברון להשיג את המטרה היחידה שנשארה לו – להיות הגדול ביותר בכל הזמנים.
האם זה יקרה? אני לא בטוח. אבל מבין כל האפשרויות לבלוקבאסטר הבא שישנה את הליגה, זה נראה הריאלי מכולם.
קצרים:
קאזינס יסיים את העונה בסקרמנטו:
רחמים על הסנטר הזה. כיוון שבסקרמנטו עדיין בטוחים שהם בונים שם משהו, אז הם לא יעניקו לו העברת-חסד.
הקליפרס לא יגיעו לגמר-המערב:
ההימור הנועז הוא להמר ההיפך, אבל המערב חלש. הם אמורים לעשות את זה, אם הם לא היו הקליפרס.
פיל ג'קסון יפרוש מהניקס ויפתח סלון יוגה בגג של הגארדן:
התקרה של הניקס היא להיות קבוצה סולידית מיד-טבלה. הרצפה שלהם נמוכה מאוד, מאוד. למעט פרוזינגיס, אין להם נכסים עתידיים או סיבות לחייך. החוזה של כרמלו הופך מהשקעה למשקולת. אין להם דרך לנצח. נניח והם מצליחים להגיע אפילו לסיבוב השני, אז ממשיכים לבנות קבוצה סביב רוז ונואה? אני מאמין שאחרי שלוש שנים, הזן-מאסטר יבין שהניקס (או כל קבוצה אחרת) כבר לא הולכת לשחק התקפת המשולש, ויחזור לכתוב עוד ספר.
ברוקלין תעבור לשחק בדי-ליג:
לא באמת. אבל גם לא בצחוק.
