בקושי הספקנו לעכל את האליפות של הניקס, וכבר קיץ עמוס ומשוגע מביא אותנו לקו הזינוק של עונת 2026/27.

האם נראה אלופה תשיעית בתשע שנים? האם דני אבדיה ימשיך את נסיקת האולסטאר שלו? ואיזה רוקי יפרוץ ראשון מתוך השנתון החדש והמבטיח?

פרויקט "קבוצה ביום" של הכדור הכתום חוזר לעשות לכם סדר בבלאגן. יום יום, קבוצה קבוצה. עד לטיפ אוף!

לכל הטורים:  https://orangeball.co.il/pre26index/

הקבוצה היום: בוסטון סלטיקס

(ינון בר שירה)

נשארו: ג'ייסון טייטום, דריק ווייט, פייטון פריצ'רד (האריך חוזה עד לתום עונת 29/30), נימיאס קייטה, ביילור שאיירמן, הוגו גונזאלס, סם האוזר, ג'ורדן וולש, לוקה גארזה, רון הארפר ג'וניור, אמארי וויליאמס (חוזה דו-כיווני)

עזבו: ג'יילן בראון (טרייד לפילדלפיה 76' תמורת פול ג'ורג' ושתי בחירות דראפט לסיבוב ראשון), ניקולה ווצ'ביץ' (חתם באורלנדו מג'יק)

הגיעו: פול ג'ורג' (טרייד מפילדלפיה 76'), מייק קונלי (שחקן חופשי, מינסוטה טימברוולבס), מיטשל רובינסון (שחקן חופשי, שיחק בניו יורק ניקס), כריס סנאק (בחירה 26 בדראפט), דילון מיטשל (בחירה 39 בדראפט, חוזה דו-כיווני)

מתנדנדים: בחוזה למחנה האימונים- דווין קארטר (נחתך מאטלנטה הוקס, שיחק בסקרמנטו קינגס), מילוש אוזן, טאקר דובריז

חמישייה משוערת: דריק ווייט, פול ג'ורג', ביילור שאיירמן, ג'ייסון טייטום, מיטשל רובינסון

ספסל: פייטון פריצ'רד, נימיאס קייטה, סם האוזר, הוגו גונזאלס, ג'ורדן וולש, רון הארפר ג'וניור, לוקה גארזה, מייק קונלי, דילון מיטשל, כריס סנאק, דווין קארטר.

המהלכים הגדולים של 2025-26 

אז מה היה לנו שם

בוסטון סלטיקס פתחה את עונת 2025-26 במצב משונה שלא הייתה מורגלת אליו: בלי שום ציפיות, כשהכוכב הגדול מחלים מקרע באכילס ולפחות בתיאוריה לא אמור לחזור. רבים ציפו לעונת מעבר ולטנקינג. אך לג'ו מאזולה היו תוכניות אחרות לחלוטין. הוא לקח את ה"מרג'ינס" לאקסטרים, וניצל כל פרצה במשחק הכדורסל שאיפשרה לכישרון המוגבל שלו לנצח. עם התנפלות אובססיבית על ריבאונד ההתקפה, מיעוט איבודי כדור, מיעוט עבירות בהגנה והתבססות על קליעות מבחוץ, בוסטון סלטיקס הדהימה את כולם בדרך לעונה של 56 ניצחונות ומקום שני במזרח. במהלך העונה כמעט כל סימני השאלה הפכו לסימני קריאה: נימיאס קייטה, שהגיע לעונה כסנטר רביעי בלי שהיה ברור אם יש לו מקום ברוטציה של קונטנדרית, הוכיח שהוא סנטר פותח לגיטימי בליגה; ביילור שאיירמן אחרי עונת רוקי מבולבלת הוכיח שהוא יכול להיות שחקן משמעותי בליגה לשנים רבות, ג'ורדן וולש הראה שיש לו פוטנציאל להיות בחמישיות ההגנה יום אחד, הוגו גונזאלס נראה כמו פגיעה בול ואפילו לוקה גארזה נראה כמו שחקן שיכול לתרום. מעבר לכך, פייטון פריצ'רד התעלה בתפקיד מרכזי. דריק ווייט, למרות עונת קליעה מחרידה, פיצה על כך בעונה הגנתית מופלאה, ומעל הכול, ג'יילן בראון הוכיח שהוא יכול להיות מספר 1 בקבוצה מובילה, ובהיעדרו של טייטום רשם עונה שהכניסה אותו לחמישייה השנייה של העונה ולמקום השישי במירוץ ל-MVP.

העונה הרגילה המשיכה בטעם מתוק במיוחד כשג'ייסון טייטום חזר מהקרע באכילס בזמן שיא של 9 חודשים ונראה לא רע בכלל. לרגעים הוא נראה ממש כמו ג'ייסון טייטום של לפני הפציעה.

עם כל המטען האופטימי הזה, אוהדי הסלטיקס כבר החלו לשאול את עצמם: האם הקבוצה הזו, שנראתה כל כך חלשה לפני העונה, תוכל להדהים וללכת עד הסוף? אז זהו. מסתבר שלא.

למרות שהובילו 3-1 בסדרת הפלייאוף מול פילי, הסלטיקס קרסו בשלושת המשחקים האחרונים בסדרה כשכמעט כל מה שעבד להם במהלך העונה היה בעוכריהם- חוסר הניסיון של קייטה זעק לשמיים, גארזה לא היה מסוגל לשמור על אמביד, הצעירים נראו לא מוכנים, ג'ייסון טייטום כרע תחת העומס ולא שיחק במשחק וחצי האחרונים של הסדרה וג'יילן בראון… רשם סדרה מחרידה בשני צדי המגרש: בהגנה הוא חלם לחלוטין והפך למטרה ברורה של כל התקפה של פילי, ובהתקפה הלך נגד שיטת המשחק וניסה לנצח לבד. התוצאה- בדקות ללא בראון הסלטיקס היו בפלוס מרשים, בדקות איתו- קטסטרופה.

 

קיץ חם

גם אחרי ההדחה המשפילה, ג'יילן בראון המשיך לדבר על כך שזו הייתה העונה האהובה עליו, מה שכנראה גרם ללא מעט גורמים במועדון לתהות: האם השחקן יהיה מוכן לחזור למקומו הטבעי כמספר 2? הם הגיעו למסקנה שלא. בראד סטיבנס הצהיר אחרי ההדחה שנדרשים שינויים מהותיים בקבוצה ושהיא לא הייתה קרובה להתחרות, ולכן רבים סימנו את המהלך המתבקש: לעשות הכול כדי להביא את יאניס, גם תמורת ג'יילן בראון.

אך מסתבר שלסלטיקס לא היה חשוב מספיק להביא את יאניס, לפחות לא עד כדי ויתור על עומק ועל צעירים. החלק בעסקה שהיה חשוב להם הרבה יותר היה דווקא העברתו של ג'יילן בראון. כשהעסקה על יאניס נכשלה והוא עבר למיאמי היט, היה ברור לכולם, במועדון ומחוצה לו, שג'יילן בראון לא יוכל להישאר בבוסטון.

אך איש לא צפה את הטרייד עם פילדלפיה. פול ג'ורג' בן ה-36? תמורת שחקן שהגיע שישי במירוץ ל-MVP?

בתחילה, כשעוד לא הבינו את הערך של בחירות הדראפט שקיבלו מפילי, התחושה הכללית בקרב אוהדי בוסטון הייתה הלם מוחלט. השוואות לטרייד עם לוקה צצו בכל מקום. אך ככל שהתמונה התבהרה והסיבות לטרייד עלו על פני השטח, נראה היה שגם בקרב אוהדי בוסטון יש פתאום הרבה יותר הבנה למהלך, ואפילו תקווה שהוא יטיב עם הסלטיקס כבר השנה.

בצל ההעברה הדרמטית של ג'יילן, הסלטיקס עשו מהלך משמעותי וחשוב בעמדת הסנטר, כשהחתימו את מיטשל רובינסון, ריבאונדר ההתקפה הטוב בליגה ושומר נפלא, שאמור להבטיח להם 48 דקות איכותיות בעמדה (ועל הדרך להחליש את הניקס). בנוסף הם הביאו את מייק קונלי בן ה-39, בעיקר בשביל האנרגיות החיוביות והתרומה שלו בחדר ההלבשה.

בדראפט- הסלטיקס בחרו להביא עוד שני שחקנים קפיציים ואתלטיים מאוד שמתאימים לאופי הקבוצה. כריס סנאק ג'וניור אמנם נתן עונת מכללות מאכזבת במדי יוסטון שהורידה את מניית הדראפט שלו, אך האתלטיות והפוטנציאל הגולמי שלו יכולים להפוך אותו יום אחד לשחקן NBA של ממש. בסיבוב השני נבחר דילון מיטשל, ווינג נטול יכולת קליעה אך עם אתלטיות של מנתר אולימפי, בתקווה שיום יבוא והוא יהיה סוג של פריים דריק ג'ונס ג'וניור.

 

ועכשיו מה, מה עכשיו?

יש פער מרתק בין האופן שבו התקשורת רואה את הבוסטון סלטיקס – שם לא מעט פרשנים ממהרים להספיד אותם ואף מפקפקים ביכולתם לצלוח סיבוב ראשון במזרח – לבין האופן שבה מתייחסים אליהם ברחבי ה-NBA, שם עדיין מסמנים אותם כקונטנדרית לכל דבר. הפער הזה נובע מהשאלה כיצד מגדירים עוצמה של קבוצה: באמצעות "מדידת כישרון" מסורתית, או דרך התאמה מבנית, יעילות לכל פוזשן ומקסום היתרונות היחסיים.

הויתור על בראון הופך את הסלטיקס לניסוי האנליטיקס הגדול ביותר מאז הסופר-סמול בול שהכניס דריל מורי ביוסטון בסוף העשור הקודם. בראון נחשב לאחד מ15-20 השחקנים הטובים ב-NBA בשנים האחרונות, אך כל המדדים המתקדמים הצביעו עליו כשחקן בעל השפעה שלילית, במיוחד בהגנה. בראון היה היוצר האישי הטוב בקבוצה, אבל בלעדיו הסלטיקס יוכלו להציב על המגרש חמישה שחקנים שמוכנים למסור, מבינים את מקומם בהיררכיה ומתנפלים על נתיבי המסירה. בראון דורג במקום הרביעי בליגה בנקודות למשחק? הוא גם הוביל את הליגה בכמות זריקות לשתי נקודות ובכמות האיבודים, ובעצם ההחלפה שלו בפול ג'ורג' הסלטיקס מקווים שהחמישיה שלהם תהיה כזו בלי חוליות חלשות שאפשר לצוד, כפי שקרה בסדרת הפלייאוף מול פילדלפיה.

כדי שהניסוי של בראד סטיבנס ומאזולה יסתיים בטבעת ולא בהתרסקות, הסלטיקס צריכים שורה של סימני שאלה שיהפכו לסימני קריאה:

  • טייטום כמספר 1 בלעדי – ללא רשת ביטחון: לראשונה בקריירה, אין לצידו "1ב" שחולק איתו את נטל היצירה ומאפשר לו לקחת פוזשנים של מנוחה. טייטום של קדם העונה נראה חד, בריא ותנועתי, אך העונה הוא יידרש לזנק במדרגת הפליימייקינג. בלי בראון לצידו, היריבות יהפכו אותו למטרה הראשית בהתקפה של הסלטיקס ויכריחו אותו לקבל החלטות מהירות. השאלה היא האם הבלעדיות תשחרר אותו מנטלית ותביא עונת MVP מובהקת, או שתהפוך את התקפת בוסטון לקלה לעצירה ולצפויה לחלוטין בקלאץ'. טייטום הוא פליימייקר אחראי יותר מבראון, אבל הצד השני של המטבע הוא שבריצת האליפות היה נראה שהוא מוותר כמעט בקלות מדי על הזריקה המכריעה. הסיטואציה החדשה תדרוש מטייטום להיות גם וגם: גם זה שמפעיל את יתר שחקני הקבוצה, אבל גם זה שמשיג את הסל כשלהתקפה אין יותר לאן ללכת.

  • פול ג'ורג' והאבולוציה לתפקיד סופר-רול-פלייר: בגיל 36, ימיו של PG-13 כגו-טו-גאי תמו. התפקיד שלו בסלטיקס ימשיך את הקטנת האחריות שעבר בהדרגה בקליפרס ובפילדלפיה. בוסטון לא צריכה אותו כסופרסטאר, אלא כחוליה המקשרת האולטימטיבית: קליעה אוטומטית בקאץ'-אנד-שוט (40%+ מעבר לקשת), יכולת לשמש כיוצר משני בהתקפה. המקום בו ג'ורג' יהיה מספר אחד הוא בצד השני של המגרש, שם הסלטיקס יצטרכו ממנו סייז, קריאת מהלכים וכניסה אל קווי המסירה. זו לא הפעם הראשונה שהסלטיקס מעבירים כוכב מתבגר טרנספורמציה לתפקיד משני. אל הורפורד וג'רו הולידיי, שני אולסטארים לשעבר, הפכו לרול-פליירס קריטיים בריצת האליפות של הסלטיקס. אם ג'ורג' מקבל את ההיררכיה החדשה וגופו עומד בעומס, בוסטון מקבלת שדרוג הגנתי דרמטי לעומת בראון. אם הפציעות יכריעו אותו, מרווח הטעויות של הקבוצה נמחק.

  • דריק ווייט – רגרסיה או תיקון: אחרי עונת קליעה מסויטת שבה נראה חסר ביטחון לחלוטין מעבר לקשת (32.7% בעונה הרגילה, 27.3% בפלייאוף), ווייט חייב להוכיח שחזר לעצמו. בשיטה של מאזולה, גארד שלא מעניש על כיווץ ההגנה על טייטום הופך לנטל התקפי. בעונה הרגילה הוא יכול לפצות על כך בחסימות, הגנת פרימטר וניהול משחק שקט, אבל בפלייאוף הגנות פשוט יתעלמו ממנו ויחנו שחקן בצבע. אם ווייט לא יחזור לאזור ה-37%-38% מחוץ לקשת, כפי שקלע בשלוש העונות הראשונות שלו עם הסלטיקס, יהיה קשה מאוד להשאיר אותו על המגרש ברגעי הכרעה.

  • עמידות בעמדת הסנטר: הפלייאוף האחרון חשף בטן רכה כואבת מתחת לסלים, כשהסלטיקס מפסידים שלושה מתוך ארבעה משחקים בהם ג'ואל אמביד היה על המגרש. העונה, הצמד מיטשל רובינסון ונימיאס קייטה אמור לנעול את הצבע, לייצר נקודות קלות מהזדמנות שנייה – חלק מתהליך מיקסום האנליטיקס של ג'ו מאזולה, שהפך את הסלטיקס לקבוצת טופ-5 בריבאונד – ולמנוע ריבאונד התקפה של היריבות. בדקות בהם אחד מהם על המגרש, זה אמור לעבוד, אך שני הסנטרים מגיעים עם מגבלות משלהם: רובינסון חייב להוכיח עמידות פיזית נדירה עבורו, וקייטה חייב לטפל בבעיית העברות המוקדמות שהורידה אותו לספסל כבר ברבעים הראשונים בפלייאוף האחרון.

  • ההכרח של הסקנד-אייפרון: חוקי השכר הקשיחים של הליגה, יחד עם הבעלות החדשה, הכריחה את הסלטיקס לבצע מהלכים שיקלו על תקרת השכר ולא הותירו לבוסטון מקום לטעויות. היא זקוקה לכך שלפחות אחד מבין ביילור שאיירמן, הוגו גונזאלס, ג'ורדן וולש או רון הארפר ג'וניור יתפתח לשחקן פלייאוף לגיטימי של 18–20 דקות. הדרישה הזו הכרחית בייחוד בגלל היסטוריית ההיעדרויות של שני המצטרפים החדשים – ג'ורג' ורובינסון – והצורך למלא לפחות חלק מהזריקות שבראון השאיר אחריו. האם זו תהיה הידית המהירה של שאיירמן, המנוע והאורך ההגנתי של וולש, או הבשלות הפיזית של גונזאלס? בלי תרומה יציבה משניים מהם, השחיקה של שחקני החמישייה תגיע לשיא מוקדם מדי.
  • מבחן הגמישות של ג'ו מאזולה: בשנתיים האחרונות ניסוי האנליטיקס של מאזולה הוכיח את עצמו בעונה הרגילה. יכולת הקליעה של בוסטון איפשרה לו לשחק את "חוק המספרים הגדולים" (לקחת יותר שלשות מהיריבה ולנצח סטטיסטית). אך בפלייאוף, כאשר היריבות מבצעות התאמות ספציפיות, אחוזי הקליעה יורדים והשיטה קרסה. האם מאזולה יוכיח שהוא יודע לבצע התאמות תוך כדי סדרה כשהיריבות עושות את ההתאמות שלהם? נזכיר: בשני הפלייאופים האחרונים הסלטיקס ניצחו ב7 מ-8 המשחקים בהם קלעו 36% ומעלה מחוץ לקשת. הם הפסידו ב-8 מ-10 המשחקים שבהם קלעו פחות מ-36% (שניהם מול אורלנדו).
  • המנוע של הספסל – האחריות של פייטון פריצ'ארד: עזיבתו של בראון הופכת את פייטון פריצ'ארד לאקס-פקטור של ממש. פריצ'ארד הוא כמעט היוצר הדינמי היחיד בסגל שמסוגל לעלות מהספסל, לשנות קצב, לייצר לעצמו מכדרור ולהבעיר את המשחק בריצת 0:8 אישית. בדקות שבהן טייטום יישב לנוח, היכולת של פריצ'ארד להחזיק את ההתקפה תהיה ההבדל בין דקות שמירה על יתרון לבין בורות התקפיים עמוקים. התפקיד שלו אף עשוי לגדול בפלייאוף, והיכולת שלו לייצר את הזריקה במצבים בהם ההתקפה נתקעת הופכת להיות קריטית.

הסלטיקס בנו תלכיד שמסתכל לאנליטיקס בלבן של העיניים: פחות בידודים וזוהר, יותר קבוצתיות, פיזיות והגנה ללא חורים. אם כל החלקים יתחברו והבריאות תחזיק, זו יכולה להיות קבוצה מרשימה שתוכיח שהשלם עולה בהרבה על סך כוכביו. אך אם אפילו שניים-שלושה מהמפתחות האלה ייכשלו, המבקרים בתקשורת יקבלו את ההוכחה שחיכו לה – שבלי אופציה שנייה קלאסית בשיא כוחה ובלי ריווח של חמישה שחקנים, אין קיצורי דרך במאני-טיים של המזרח.

תחזית:

אתחיל בגילוי נאות: ברור לי שרבים מכם לא יסכימו איתי, ושהתחזית שלי אופטימית בהרבה מהדעה הרווחת כאן על הסלטיקס של השנה. יכולתי לטשטש את זה ולהצניע את הציפיות שלי מהקבוצה הזו, אבל… מה הכיף בזה?

אני מאמין שרוב המפתחות האלה ברי השגה, ושלפחות בעונה הרגילה הסלטיקס ימשיכו להיות מכונת ניצחונות גם בלי ג'יילן בראון. אם לא יהיו פציעות דרמטיות לפרקי זמן ארוכים (וזה בכלל לא מובטח עם הסגל הנוכחי), אני רואה את הסלטיקס מגיעים לצמרת המזרח. ההימור שלי? אפילו למקום הראשון בעונה הרגילה, עם 55 ניצחונות ומעלה.

בפלייאוף? מעבר לשיטה ולמקסום הפוזשנים, הסלטיקס יהיו זקוקים לפריים ג'ייסון טייטום, ל"כמעט" פריים פול ג'ורג' ולדריק ווייט מודל 2024 בקליעה. אם שלושת הדברים האלה יקרו, לא מן הנמנע שבוסטון סלטיקס תייצג את המזרח בגמר ה-NBA.